פאות
ערך זה עוסק בפאות היורדות בצדי הראש. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פאה.
פאות (וביחיד פאה) הן קווצות שיער בצדי הראש, סמוך לאוזניים, האסורות בגילוח על פי התורה, שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז). נשים פטורות מאיסור זה.
יהודים דתיים, ובעיקר חרדים, נוהגים להאריך חלק זה של השיער, ולסרקו בצורות שונות. ישנם כאלה המאריכים את פאותיהם לאורך מסוים ומעבר אליו גוזרים אותם. אחרים נוהגים שלא לגזור את פאותיהם לעולם.
תוכן עניינים |
מקום הפאות [עריכה]
מקום ה"פאה" הוא המשולש הנוצר כאשר מותחים קו לאורך הראש מקו המצח ועד האוזן. יש פוסקים הסבורים כי הקו התחתון שלו הוא בנקודת סיום האוזן. פוסקים אחרים סבורים כי די בהשארת שיער עד העצם שבאמצע אורכה של האוזן.
מנהגי סירוק וסלסול [עריכה]
על אף שאין חובה הלכתית לגדל פאות ארוכות, ועצם האיסור הוא גילוחן למשעי[1], צורת סידור הפאות המוכרת ביותר היא זו המגדלת פאות ומסלסלת אותן. זו גם דמותו של היהודי כפי שהשתקף בקריקטורות הקלאסיות שהיו מציגות את היהודי באור שלילי. צורת סלסול זו נהוגה אצל מרבית החסידים, חלק קטן מהליטאים, חרדי ירושלים ומרבית מחנה העדה החרדית.
חצרות חסידיות יוצאי פולין כדוגמת חסידי גור נוהגים להסתיר את הפאות מתחת לכיסוי הראש, וזאת בעקבות מנהגם בעת מגוריהם בפולין בגלל פחדם מן הגויים. למרות זאת בירושלים, עיר מגוריהם של אדמור"י גור מאז האדמו"ר הרב אברהם מרדכי אלתר, נוהגים חסידי גור להוריד את הפאות.
חסידים רבים נוהגים לסלסל את הפאות סביב עצמן על להקטנתן והנחתן על גבי האוזן. מנהג מקורי מקובל בקרב חסידי סקווירא לסלסל את הפאות סביב עצמן ולהדקן בחוט דק בעל גון הפאות ולהותירן כשהן קטנטנות בלחיים צמוד לאוזניים. רבים מחסידי בעלז וכן חסידים אחרים נוהגים לסלסל את פאותיהם סביב האוזן.
חסידי חב"ד, לעומת זאת, מותירים מעט שער בפאותיהם, כך שלא נותר להם מה לסרק ולסלסל.
בקרב מרבית המחנה הליטאי מקובל לסרק את הפאות מאחורי האוזניים.
ידועים במיוחד יוצאי תימן בפאותיהם הארוכות המכונות "סימנים", וזאת בשל היות הפאות סימן שהבדיל בינם לבין אלו שאינם יהודים.
לפי הקבלה לא ראוי ששער הפאות ייכנס לאוזן בזמן תפילת שמונה עשרה[דרוש מקור], לכן יש הנוהגים להוריד את פאותיהם מאוזניהם בעת תפילה זו.
הערות שוליים [עריכה]
- ^ ביאור הלכה סימן רנא סעיף ב ד"ה אפילו.
