פון דר טאן (סיירת מערכה, 1909)

"פון דר טאן"
SMS Von der Tann

תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת מערכה
צי
סדרה קודמת	אין
סדרה עוקבת	סיירות המערכה מסדרת מולטקה
ציוני דרך עיקריים
מספנה	בלום ווס
הוזמנה	26 בספטמבר 1907
תחילת הבנייה	21 במרץ 1908
הושקה	20 במרץ 1909
תקופת הפעילות	1 בספטמבר 1910 – 21 ביוני 1919 (8 שנים ו־42 שבועות)
אחריתה	הוטבעה על ידי צוותה בסקפה פלו
מיקום	58°52′38″N 3°11′14″W
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	רגיל (נִתְכָּן): 19,370 טון, מרבי: 21,300 טון
אורך	171.7 מ'
רוחב	26.6 מ'
שוקע	רגיל (נִתְכָּן): 8.91 מ', מרבי: 9.17 מ'
מהירות	מרבית: 27.75 קשרים
גודל הצוות	923 קצינים ומלחים
טווח שיוט	4,400 מייל ימיים (8,100 ק"מ) במהירות 14 קשר
הנעה	4 טורבינות קיטור בהספק 41,426 כוחות סוס (30,891 קילוואט)
צורת הנעה	4 מדחפים
שריון	חגורת שריון: 80–250 מ"מ צריחי תותחים: 230 מ"מ צריח ניתוב: 250 מ"מ מחיצה אורכית נגד טורפדו: 25 מ"מ
חימוש	שמונה תותחי 280 מ"מ 10 תותחים 150 מ"מ 16 תותחי 88 מ"מ ארבעה צינורות טורפדו 450 מ"מ

"פון דר טאן" (בגרמנית: SMS Von der Tann) הייתה סיירת המערכה הראשונה של הצי הקיסרי הגרמני ואוניית המלחמה הראשונה שלו אשר הונעה על ידי טורבינות קיטור. בזמן בנייתה הייתה היא אוניית המלחמה המהירה ביותר מסוג דרדנוט, שהגיעה למהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש) ויותר. היא תוכננה כמענה לסיירות המערכה הבריטיות מסדרת "אינווינסיבל". תותחיה היו קלים יותר משל יריבותיה הבריטיות – 28 ס"מ (11 אינץ') לעומת 30.5 ס"מ (12 אינץ') סימן X – אך היא הייתה מהירה מהן ובעלת שריון יעיל לאין ערוך יותר. "פון דר טאן" סללה את הדרך לבניית סיירות מערכה בעלות שריון כבד יותר משל מקבילותיהן הבריטיות גם במחיר של תותחים קטנים יותר.

במלחמת העולם הראשונה השתתפה "פון דר טאן" בכמה קרבות בין ציים ובמספר הפגזות של חופי אנגליה. היא נטלה חלק בקרב יוטלנד, בו השמידה את סיירת המערכה הבריטית "אינדפטיגבל" כבר בתחילת הלחימה. במהלך הקרב נפגעה "פון דר טאן" מספר פעמים מאש כבדה ותותחיה הראשיים ניזוקו ויצאו מפעולה. הנזקים תוקנו במהירות והאונייה חזרה לשירות מבצעי לאחר חודשיים.

בסיום המלחמה, בנובמבר 1918, הועברה "פון דר טאן" למשמורת בסקפה פלו יחד עם רוב אוניות צי הים הפתוח עד להחלטת בעלות הברית על גורלן. ב-21 ביוני 1919 הטביעו הצוותים הגרמניים את אוניותיהם כדי למנוע מבעלות הברית להשתמש בהן לצרכיהן. "פון דר טאן" נמשתה ב-1930 ונגרטה ברוסיית' מ-1931 עד 1934.

התכנון

הסיירת הגרמנית הגדולה שקדמה ל"פון דר טאן" ותוכננה ב-1906, "בליכר", הייתה גרסה גדולה יותר של הסיירות המשוריינות שקדמו לה והיא הייתה חמושה ב-12 תותחי 21 ס"מ. באותה שנה החלו הבריטים לבנות סיירות מערכה מדגם "אינווינסיבל", שחומשו בשמונה תותחים ראשיים של 12 אינץ' (39.5 ס"מ). מכאן נולד הצורך בסיירת שתוכל להתמודד עם יריבותיה הבריטיות. עבודת התכנון של האונייה החדשה, שכונתה "סיירת F", החלה באוגוסט 1906. הדרישות העיקריות שהוצגו למתכננים היו שמונה תותחים ראשיים בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ'), שמונה תותחים משניים בקוטר 15 ס"מ (5.9 אינץ') ומהירות מינימלית של 23 קשרים (43 קמ"ש).

ראשי הצי נחלקו בשאלה איזה תפקיד צריכה למלא האונייה החדשה; שר הצי הגרמני, אדמירל אלפרד פון טירפיץ, חשב שהיא צריכה לדמות לסיירות הבריטיות מדגם "אינווינסיבל" אך עם תותחים כבדים יותר, שריון קל יותר ומהירות גבוהה יותר, כדי שתסייר לפני הצי (Scout cruiser) ותוכל להשמיד את סיירות האויב. הוא לא חשב שהאונייה צריכה להיות חלק ממערך הקרב הראשי. הקייזר וילהלם השני ורוב ראשי משרד הצי המלחמתי היו בעד שילוב האונייה במערך הקרב הסדור לאחר המגע הראשון עם האויב, מה שהצריך שריון כבד בהרבה. ההתעקשות על היכולת להשתתף בקרב סדור נבעה מנחיתותו המספרית של צי הים הפתוח הגרמני בהשוואה לצי המלכותי הבריטי. ההצעות הראשונות כללו סוללה ראשית של תותחי 30.5 – 34.3 ס"מ (12.0 – 13.5 אינץ'), אך בשל אילוצים כספיים נאלצו להסתפק בתותחי 28 ס"מ בצריחים דו-קניים שפותחו עבור שתי אוניות המערכה מסדרת "נסאו".

בישיבה שנערכה בספטמבר 1906 יושבו רוב חילוקי הדעות באשר למאפייני המבנה והחימוש של האונייה. פון אייקשטדט, הארכיטקט הימי הראשי של הצי, טען כי מאחר שמבדקי לוחות השריון לסיירת המערכה החדשה עדיין לא הסתיימו, יש לדחות את הבנייה כדי שניתן יהיה לערוך את השינויים הנחוצים בהתאם לתוצאותיהם. הוא הוסיף ואמר כי תותחים בקוטר 21 ס"מ או 24 ס"מ (9.4 אינץ') יספיקו כדי לחדור את השריון של סיירות המערכה הבריטיות החדשות. אדמירל אוגוסט פון הרינגן, ממחלקת הצי הכללי, טען שלאונייה נחוצים תותחי 28 ס"מ כדי שתוכל להתמודד עם אוניות מערכה. אדמירל אדוארד פון קאפלה, סגן שר הצי, מסר לנוכחים כי מבדקי השריון שמתחת למים אמורים להתבצע בנובמבר; ולאחר שיתקבלו תוצאותיהם ייתכן שיהיה צורך להקטין את קוטר התותחים הראשיים, כדי לפצות על תוספת משקל של השינויים שיידרשו בשריון. טירפיץ דחה את הרעיון להקטין את קוטר התותחים, גם במחיר הגדלת התפוסה המוסכמת של 19,000 טון.

בסוף ספטמבר הוצגו לקייזר שלושה סידורים עקרוניים של תותחי האונייה: "1a", עם שני צריחים דו-קניים וארבעה צריחים בודדים; "2a", עם ארבעה צריחים דו-קניים; ו-"5a", עם שלושה צריחים דו-קניים ושני צריחים חד-קניים. בכל שלושת הסידורים הוצבו התותחים המשניים בבתי תותחים. הקייזר אישר את תוכנית "2a", צוות התכנון המשיך בעבודתו והכין תוכנית מעודכנת "2b". בתוכנית זו סודרו צריחי התותחים הצדיים (בדפנות) בקו אלכסוני, כדי שניתן יהיה לירות מטח דופן מכל השמונה בבת אחת; הצעה זו לא יושמה בסופו של דבר בשל המאמצים העצומים על גוף האונייה. כמו כן הוחלט לשנות את מערכת ההנעה ולעבור ממנועי קיטור תלת דרגתיים לטורבינות קיטור וכך להגדיל את מהירות האונייה ל-24 קשרים (44 קמ"ש). התוכנית המעודכנת נקראה "2a ₁"; לאחר שינויים נוספים במערכת השריון ובהספק הטורבינות נוסחה הגרסה הסופית, "2c ₁".

ב-22 ביוני 1907 אישר הקייזר את בניית "סיירת F" שתיקרא "פון דר טאן", על שם לודוויג פרייהר פון אונד צו דר טאן-רתסמהאוזן, גנרל בווארי שלחם במלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870. החוזה הוענק למספנת Blohm & Voss בהמבורג ב-26 בספטמבר 1907. עלות האונייה 36.523 מיליון מארק, 33 אחוזים יותר מ"בליכר" וכפול ממחיר הסיירת המשוריינת הקודמת "שרנהורסט". העליות המשמעותיות במחיר גרמו לבעיות גדולות עבור הצי הגרמני, שכן חוקי הצי ששלטו בתוכנית הבנייה הניחו שהמחירים יישארו יציבים למדי לאורך זמן.

תיאור האונייה

תרשים סכימתי של "פון דר טאן"

מאפיינים כלליים

אורכה של האונייה בקו המים היה 171.5 מ' ואורכה הכללי 171.7 מ'. רוחבה 26.6 מ' ורוחבה המרבי הכולל את הרשתות נגד טורפדו 27.2 מ'. השוקע הקדמי שלה היה 8.9 מ' (29 רגל 3 אינץ') והאחורי 9.2 מ'. ההדחק הַנִתְּכָּן (designed displacement) היה 19,370 טון וההדחק המרבי (full load displacement)‏ 21,300 טון. גוף האונייה נבנה עם צלעות אורכיות ורוחביות מפלדה, והיא חולקה לחמישה עשר מדורים, עם תחתית כפולה שהשתרעה לאורך 75 אחוזים מהגוף.

כישורי השיט של האונייה היו טובים, אך הייתה לה נטייה קלה לעלות לרוח. היגוי האונייה בנסיעה לאחור היה קשה. בסיבוב עם כל ההגה ימינה או שמאלה פחתה מהירותה ב-60 אחוזים והיא נטתה על צדה עד שמונה מעלות. במהלך הבנייה הותקנו בה מכלים צדיים מסוג פראם (Frahm) להקטנת הטלטולים, אך הם התגלו כלא יעילים כי הפחיתו את הטלטולים ב-33%. לימים נוספו לאונייה סנפירי ייצוב, והמכלים הצדיים הקודמים הוסבו למגורות פחם ובהם תוספת של 200 טון למלאי הפחם הקיים.

מגורי הקצינים הותקנו בקדמת האונייה (forecastle), במקום בירכתיים במקובל, אך הסידור התגלה כבלתי מתאים ולא חזרו עליו באוניות מסדרות מאוחרות יותר. על פי התכנון אמורה הייתה "פון דר טאן" להיות בעלת תורן מִסְבָּךְ, אבל בסופו של דבר הותקנו בה תורני מוט סטנדרטיים. ב-1914 הורכבו לתרנים דוכניות תצפית כדי לראות את מקום נפילת פגזי התותחים. ב-1915 נערכו באונייה ניסויים להפעלת אווירון ימי, ועל הסיפון האחורי הותקן מנוף להרמת האווירון אל האונייה. "פון דר טאן" הייתה מצוידת בתחילה ברשתות נגד טורפדו, אך הן הוסרו לקראת סוף 1916.

המכונות

"פון דר טאן" הייתה אוניית המלחמה הגרמנית הגדולה הראשונה שהונעה על ידי טורבינות קיטור. מערכת ההנעה כללה ארבע טורבינות קיטור שכל אחת הניעה מדחף יחיד: שתי טורבינות לחץ גבוה סובבו את המדחפים החיצוניים ושתי טורבינות לחץ נמוך סובבו את המדחפים הפנימיים. המדחפים היו בעלי שלושה להבים וקוטר 3.6 מטר. ל). הקיטור לטורבינות סופק על ידי שמונה-עשר דודי צינורות מים מוסקים בפחם שסודרו בחמישה חדרי דודים. ארובות הדודים הותקנו אחת מאחורי התורן הקדמי והשנייה באמצע האונייה.

המנועים פיתחו יחד הספק אפקטיבי (shaft horse power) של 42,000 כוחות סוס והעניקו לאונייה הירות מרבית של 24 קשרים (44 קמ"ש). בהפלגות המבחן נמדד הספק של 79,007 כוחות סוס ומהירות של 27.4 קשרים (50.7 קמ"ש). באחת מהפלגותיה, מטנריפה לגרמניה, שטה האונייה במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש) והגיעה למהירות מרבית של 28 קשרים (52 קמ"ש). בעת השקתה הייתה "פון דר טאן" אוניית המלחמה מסוג "דרדנוט" המהירה ביותר בעולם. קיבולת הפחם הסטנדרטית שלה הייתה 1,000 טון והמרבית – 2,600 טון. טווח השיוט המקסימלי שלה היה 4,400 מיילים ימיים (8,100 ק"מ) במהירות 14 קשרים (26 קמ"ש). מערכת החשמל של "פון דר טאן" כללה שישה טורבו-גנרטורים בהספק כולל של 1,200 קילוואט ובמתח של 225 וולט.

כמו אוניות ראשיות גרמניות רבות, גם "פון דר טאן" נאלצה להתמודד עם האיכות הירודה של הפחם שסופק לה. לאחר הפשיטה על סקרבורו דיווח קפטן מקס פון האן, מפקד האונייה, כי "ענני העשן הסמיך הנוצרים בשל האיכות הירודה של הפחם מסגירים את מקומנו לאויב". במהלך קרב יוטלנד לא הצליחה האונייה להמשיך ולהפעיל את כל דודיה אחרי השעה 16:00 בגלל האיכות הירודה של הפחם. אוניות גרמניות רבות אחרות, ובהן "דרפלינגר" ו"זיידליץ", נתקלו גם הן באותם קשיים במהלך הקרב. לאחר 1916 שיפרו את השריפה בדודים על ידי התזת מזוט על הפחם, מה שהגדיל את קצב הבעירה .

חימוש

"פון דר טאן" בשנת 1911

"פון דר טאן" נשאה שמונה תותחי SK L/45 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ'), המורכבים בארבעה צריחים דו-קניים: אחד קדמי, אחד אחורי ושני צריחי כנפיים מדורגים. התותחים הוצבו בצריחים מסתובבים מדגם Drh.L C/1907, אשר הונעו בחשמל, בעוד התותחים עצמם הונעו הידראולית כדי לשנות את זווית ההגבהה. ניתן היה להגביה את התותחים עד ל-20 מעלות, מה שאפשר טווח מקסימלי של 18,900 מטר (20,700 יארד). שיפוץ בשנת 1915 הגדיל את טווח התותחים ל-20,400 מטר (22,300 יארד). התותחים העיקריים ירו פגזים חודרי שריון במשקל 302 ק"ג (670 פאונד) במהירות לוע של 875 מטר לשנייה; המטענים ההודפים העיקריים היו מאוחסנים בתרמיל פליז. בסך הכל אוחסנו 660 פגזים בארבעה חדרי פגזים, שכל אחד מהם הכיל 165 פגזים. צריחי הכנפיים היו מנוגדים בצורה כזו שכל שמונת התותחים היו מסוגלים לירות מטח דופן בקשת רחבה מאוד.

בניגוד לאוניות המקבילות שלה הבריטיות, "פון דר טאן" נשאה גם סוללה משנית כבדה, המורכבת מעשרה תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, בבתי תותחים במקבעים על ציר MPL C/06, כל אחד עם 150 פגזים נפיצים וחודרי שריון. בעת הבנייה, תותחים אלו יכלו לירות את פגזי ה-45.3 ק"ג (100 פאונד) שלהם במטרות של עד 13,500 מטר (14,800 יארד); לאחר השיפוץ ב-1915, הטווח המרבי שלהם הוארך ל-16,800 מטר (18,400 יארד). היא הייתה חמושה גם ב-16 תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45, להגנה מפני ספינות טורפדו ומשחתות. אלו גם הוצבו במקבעים על ציר, של ה-MPL C/01 מודל 06, עם סך של 3,200 פגזים עבור תותחים אלו. התותחים האלו ירו פגזים במשקל 9 ק"ג (20 פאונד) בשיעור הגבוה של 15 מטחים לדקה, עד לטווח של 10,694 מטר (11,695 יארד), שהיה די ארוך עבור נשק בקליבר קטן יותר. בסוף 1916, בעקבות עבודות תיקון לאחר הנזק שנגרם במהלך קרב יוטלנד, הוסרו מ"פון דר טאן" תותחי ה-8.8 ס"מ (3.5 אינץ') ואשנבי התותחים רותכו ונאטמו. שני תותחי 8.8 ס"מ הותקנו על המבנה האחורי.

כמקובל באוניות הראשיות של אותה תקופה, "פון דר טאן" הייתה מצוידת בארבעה צינורות טורפדו בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ'), עם סך של אחד עשר טורפדות. אלה היו ממוקמים בחרטום, בירכתיים ושניים בצידי האונייה. הטורפדות נשאו ראש נפץ במשקל 110 ק"ג (240 פאונד), והיה להם טווח יעיל של 2 ק"מ (1.04 מיל ימי) כאשר הם הוגדרו למהירות של 32 קשרים (59 קמ"ש), וטווח יעיל של 1.5 ק"מ (0.81 מיל ימי) במהירות של 36 קשרים (67 קמ"ש).

שריון

"פון דר טאן" כפי שמתוארת ב-Brassey's Naval Annual ב-1913; אזורים מוצלים מייצגים הגנה על שריון.

מאחר ש"פון דר טאן", תוכננה להילחם במערך הקרב, השריון שלה היה עבה בהרבה מזה של סיירות המערכה הבריטיות. "פון דר טאן" שקלה מעל 2,000 טונות יותר מסיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל והשתמשה ב-10% יותר ממשקלה לשריון מאשר בסיירות המערכה מולן התמודדה בקרב יוטלנד.

השריון של "פון דר טאן" היה מורכב משריון קרופ מוצק ופלדת ניקל. חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 80–120 מ"מ (3.1–4.7 אינץ') בחזית, עובי 250 מ"מ (9.8 אינץ') בקדמת האונייה, ועובי 100 מ"מ (3.9 אינץ') מאחור. צריח הניתוב הקדמי היה מוגן ב-250 מ"מ (9.8 אינץ'), ואילו צריח הניתוב האחורי ב-200 מ"מ (7.9 אינץ'). לארבעת הצריחים היו חזיתות בעובי 230 מ"מ (9.1 אינץ'), דפנות בעובי 180 מ"מ (7.1 אינץ') וגגות בעובי 90 מ"מ (3.5 אינץ'). עובי השריון האופקי היה 25 מ"מ (0.98 אינץ'), ושריון הסיפון המשופע היה בעובי 50 מ"מ (2 אינץ'). כמו הסיירת המשוריינת בליכר לפניה, היא הייתה מוגנת על ידי מחיצה נגד טורפדו בעובי 25 מ”מ (0.98 אינץ’). המחיצה הייתה מרוחקת מרחק של 4 מטר (13 רגל) מדפנות הגוף החיצוני, והרווח שביניהם שימש לאחסון פחם.

היסטוריית שירות

"פון דר טאן" בשנת 1911

השדרית של "פון דר טאן" הונחה ב-21 במרץ 1908, והאונייה הושקה כמעט שנה לאחר מכן ב-20 במרץ 1909. גנרל לואיטפולד פון דר טאן-רתסמהאוזן, אחיינו של גנרל לודוויג פרייהר פון אונד צו דר טאן-רתסמהאוזן, שעל שמו נקראה האונייה ולאחר מכן מפקד הקורפוס המלכותי הבווארי השלישי, הטביל את האונייה בטקס ההשקה. במאי 1910, "פון דר טאן" הפליגה ממספנת בלום אונד פוס בהמבורג כדי לקבל את האבזור הסופי שלה במספנה הקיסרית בקיל. לצי הגרמני היה מחסור כרוני בצוותים באותה תקופה, ולכן נאלצו עובדי המספנה להביא את האונייה לקיל. ב-1 בספטמבר 1910, האונייה הוכנסה לשירות פעיל בצי הגרמני, עם צוות שהורכב ברובו מגברים מחבל ריינלנד. המפקד הראשון שלה היה קפיטן צור זי רוברט מישקה. במהלך הפלגות מבחן היא הגיעה למהירות ממוצעת של 27 קשרים (50 קמ"ש) על פני שיוט של שש שעות, עם מהירות מרבית של 28.124 קשרים (52.086 קמ"ש) כאשר המנועים הופעלו בתפוקה מקסימלית.

"פון דר טאן" נשלחה לאמריקה הדרומית לאחר שסיימה את הפלגות המבחן, ועזבה את גרמניה ב-20 בפברואר 1911. היא עצרה בדרכה באיים הקנריים. היא ביקרה בריו דה ז'ניירו, ברזיל, והגיעה לשם ב-14 במרץ, שם ביקר נשיא ברזיל, ארמס דה פונסקה על האונייה, לפני שהמשיכה לאיטג'הה ב-23 במרץ. בתקופה זו שייטה עם הסיירת הקלה הגרמנית ברמן שהייתה באזור. משם היא המשיכה לבאיה בלנקה, ארגנטינה ב-27 במרץ, שם עלו רבים מאנשי הצוות שלה לחוף כדי לבקר בעיר. היא נשארה שם עד 8 באפריל, אז עזבה לבאהיה, ברזיל, אליה הגיעה שישה ימים לאחר מכן. משם, מישקה וצוותו הפליגו לבואנוס איירס אליה הגיעו ב-30 במרץ. ב-17 באפריל, היא עזבה ויצאה בחזרה לגרמניה, והגיעה חזרה לווילהלמסהאפן ב-6 במאי. המטרה העיקרית של השייט הייתה להשיג חוזי חימוש ממדינות אמריקה הדרומית על ידי התרשמותם ממה ש"פורסם ברבים כאוניית המלחמה המהירה והחזקה ביותר שצפה אז".

יומיים לאחר ההגעה לנמל, "פון דר טאן" הצטרפה לקבוצת הסיור I. ביוני, היא יצאה לפליסינגן בהולנד, שם עלו עליה נסיך הכתר וילהלם ואשתו ססילי בדרכם להשתתף בהכתרתו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת. הטקסים כללו סקירת צי בספיטהד שנמשכה בין 20 ל-29 ביוני, שם "פון דר טאן" ייצגה את גרמניה. לאחר מכן נשאה סיירת המערכה את נסיך הכתר והנסיכה חזרה לגרמניה. היא חזרה לפעילות עם הצי באוגוסט, וב-29 בספטמבר היא הפכה לאוניית הדגל של קבוצת הסיור I, במקום "בליכר" שמילאה תפקיד זה. היחידה הייתה באותה תקופה בפיקודו של ויצה-אדמירל גוסטב בכמן. ביולי 1912, בעוד פון דר טאן עברה שיפוץ מנוע, סיירת המערכה החדשה "מולטקה" החליפה את "פון דר טאן" כאוניית דגל. קפיטן צור זי מקס האן החליף את מישקה כקברניט האונייה בספטמבר. היא שימשה לזמן קצר כאוניית הדגל של סגן המפקד, קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר, מ-21 עד 26 בספטמבר. ב-1 באוקטובר, "פון דר טאן" הפכה לאוניית הדגל של האדמירל השלישי של כוחות הסיור, קונטר-אדמירל פליקס פונקה; ב-1 במרץ 1914, פונקה הועבר לפיקוד על שייטת אוניות המערכה השלישית והוא הוחלף על ידי קפיטן צור זי ארתור טפקן, שהועלה עד מהרה לדרגת קונטר-אדמירל ב-22 במרץ.

מלחמת העולם הראשונה

"מיינץ" שוקעת, ולצדה המשחתת הבריטית אה"מ "לארצ'ר", אוספת ניצולים

1914

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקיים ב-28 באוגוסט 1914 קרב קצר בין סיירות קלות גרמניות וכוח פשיטה של סיירות וסיירות מערכה בריטיות. במהלך הבוקר תקפו סיירות בריטיות מכוח הארוויץ' את המשחתות הגרמניות שסיירו במפרץ הלגולנד. שש סיירות קלות גרמניות - "קלן", "שטרסבורג", "שטטין", "פראונלוב", "שטרלזונד" ו"אריאדנה" - הגיבו למתקפה והסבו נזק חמור לפושטות הבריטיות. הגעתה בשעה 13:37 לערך של שייטת סיירות המערכה הבריטיות, בפיקודו של תת אדמירל דייוויד ביטי, העמידה במהירות את האוניות הגרמניות בעמדת נחיתות.

יחד עם שאר סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה, "זיידליץ" הוצבה בנתיבי וילהלמסהאפן בבוקר הקרב. עד השעה 08:50, היפר ביקש אישור מאדמירל פרידריך פון אינגנול, המפקד הראשי של צי הים הפתוח, לשלוח את אוניותיו כדי להקל על הסיירות הגרמניות הנצורות. סיירות המערכה "פון דר טאן" ו"מולטקה" היו מוכנות להפלגה עד השעה 12:10, אך השפל מנע מהאוניות לעבור בבטחה מעל שרטון החול בפתח שפך היאדה. בשעה 14:10, "מולטקה" ו"פון דר טאן" הצליחו לחצות את שפך היאדה; היפר הורה לסיירות הקלות הגרמניות לסגת בחזרה לכיוון אוניותיו, בעוד שהיפר עצמו היה במרחק שעה מאחור על זיידליץ. בשעה 14:25, שאר הסיירות הקלות – "שטרסבורג", "שטטין", "פראונלוב", "שטרלזונד" ו"אריאדנה" - נפגש עם סיירות המערכה. זיידליץ הגיעה למקום בשעה 15:10, בעוד "אריאדנה" נכנעה לנזקי הקרב וטבעה. היפר יצא בזהירות לחפש את שתי הסיירות הקלות החסרות, "מיינץ, ו"קלן", שכבר טבעו. עד השעה 16:00 הסתובבה השייטת הגרמנית כדי לחזור לשפך היאדה, והגיעה בשעה 20:23 לערך.

ב-2 בנובמבר 1914, "זיידליץ", ואחריה "מולטקה", "פון דר טאן" והסיירת המשוריינת "בליכר", יחד עם ארבע סיירות קלות, עזבו את שפך היאדה ויצאו לכיוון החוף האנגלי. השייטת הגיעה למחרת בבוקר מול גרייט ירמות' והפגיזה את הנמל, בעוד הסיירת הקלה "שטרלזונד" הניחה שדה מוקשים. הצוללת הבריטית D5 הגיבה להפגזה, אך פגעה באחד המוקשים שהניחה "שטרלזונד" וטבעה. זמן קצר לאחר מכן, הורה היפר לאוניותיו לחזור למים הגרמניים. בזמן שהאוניות של היפר חזרו למים הגרמניים, ערפל כבד כיסה את מפרץ הלגולנד, ולכן האוניות קיבלו הוראה לעצור עד שהראות תשתפר כדי שיוכלו לנווט בבטחה בשדות המוקשים ההגנתיים. הסיירת המשוריינת "יורק" עשתה טעות ניווט שהובילה את האונייה לאחד משדות המוקשים הגרמניים. "יורק" פגעה בשני מוקשים ושקעה במהירות; ספינת ההגנה החופית האגן הצליחה להציל 127 איש מהצוות.

מסלול צי הים הפתוח בבוקר 16 בדצמבר

אינגנול החליט כי יש לבצע פשיטה נוספת על החוף האנגלי בתקווה לפתות חלק מהצי הגדול לקרב שבו ניתן יהיה להשמיד אותו. "פון דר טאן" עיכבה את הפשיטה עצמה במספר ימים, מכיוון שאדמירל אינגנול לא היה מוכן לשלוח את קבוצת הסיור I בכל פחות מכוח מלא, ו"פון דר טאן" עברה תיקונים שגרתיים בתחילת דצמבר. בשעה 03:20 ב-15 בדצמבר, "זיידליץ", "מולטקה", "פון דר טאן", סיירת המערכה החדשה "דרפלינגר", ו"בליכר", יחד עם הסיירות הקלות "קולברג", "שטרסבורג", "שטרלזונד", "גראודנץ", ושתי שייטות של סירות טורפדו עזבו את שפך היאדה. האוניות הפליגו צפונה על פני האי הלגולנד, עד שהגיעו למגדלור שונית הורנס, ובשלב זה פנו האוניות מערבה לכיוון סקרבורו. 12 שעות לאחר שהיפר עזב את שפך היאדה, צי הים הפתוח, המורכב מ-14 דרדנוטים ו-8 פרה-דרדנוטים וכוח מיסוך של 2 סיירות משוריינות, 7 סיירות קלות ו-54 סירות טורפדו, יצאו כדי לספק חיפוי מרחוק.

ב-26 באוגוסט 1914 עלתה על שרטון הסיירת הקלה הגרמנית "מגדבורג" במפרץ פינלנד; שרידי האונייה נתפסו על ידי הצי הרוסי, שמצא ספרי קוד ששימשו את הצי הגרמני, יחד עם מפות ניווט לים הצפוני. מסמכים אלו הועברו לאחר מכן לצי המלכותי. חדר 40 החל לפענח אותות גרמניים, וב-14 בדצמבר יירטו הודעות הקשורות לתוכנית להפגיז את סקרבורו. הפרטים המדויקים של התוכנית לא היו ידועים, וההנחה הייתה שצי הים הפתוח יישאר בבטחה בנמל, כמו בהפגזה הקודמת. ארבעת סיירות המערכה של ביטי, בתמיכת שייטת הסיירות השלישית ושייטת הסיירות הקלות הראשונה, יחד עם ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, היו אמורים לארוב לסיירות המערכה של היפר.

במהלך הלילה של 15 בדצמבר נתקל הגוף העיקרי של צי הים הפתוח במשחתות בריטיות. מחשש לסיכוי להתקפת טורפדו לילית, אינגנול הורה לאוניות לסגת. היפר לא היה מודע להוראה של אינגנול, ולכן הוא המשיך בהפגזה. בהגיעם לחוף הבריטי, סיירות המערכה של היפר התפצלו לשתי קבוצות. "זיידליץ", "מולטקה" ו"בליכר" פנו צפונה להפגיז את הרטליפול, בעוד "פון דר טאן" ו"דרפלינגר" פנו דרומה כדי להפגיז את סקרבורו וויטבי. במהלך הפגזת הרטליפול, "זיידליץ" נפגעה שלוש פעמים ו"בליכר" נפגעה שש פעמים על ידי סוללת החוף. ל"זיידליץ" נגרם נזק מינימלי בלבד, וללא נפגעים. עד השעה 09:45 ב-16 בדצמבר, שתי הקבוצות התאספו מחדש, והן החלו לסגת מזרחה.

בשלב זה, סיירות המערכה של ביטי היו בעמדה לחסום את נתיב היציאה הנבחר של היפר, בעוד כוחות אחרים היו בדרך להשלים את הכיתור. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור II החלה לעבור דרך הכוחות הבריטיים בחיפוש אחר היפר. אחת מהסיירות בשייטת הסיירות הקלות השנייה הבחינה ב"שטרלזונד" ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 הפנה ביטי את סיירות המערכה שלו לכיוון האוניות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המקדים של ספינותיו של היפר, אבל סיירות המערכה היו כ-50 ק"מ קדימה. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שעקבה אחר אוניותיו של ביטי, התנתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותם לעמדות החיפוי שלהם. הבלבול הזה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט ולהתריע על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.

גם הבריטים וגם הגרמנים היו מאוכזבים מכך שלא הצליחו לפגוע ביעילות ביריביהם. המוניטין של אינגנול סבל מאוד כתוצאה מהחששנות שלו. הקפטן של "מולטקה" זעם; הוא הצהיר שאינגנול פנה לאחור "מפני שהוא פחד מאחת עשרה משחתות בריטיות שהיו יכולות להיות מחוסלות... תחת ההנהגה הנוכחית לא נשיג דבר." ההיסטוריה הגרמנית הרשמית מתחה ביקורת על אינגנול על כך שלא השתמש בכוחות הקלים שלו כדי לקבוע את גודל הצי הבריטי, וקבעה: "הוא החליט על אמצעי שלא רק סיכן ברצינות את כוחות ההתקדמות שלו מול החוף האנגלי אלא גם קיפח את הצי הגרמנים מניצחון בטוח".

1915–1916

איור של "פון דר טאן" בלב ים

"פון דר טאן" עברה שיפוץ בזמן קרב שרטון דוגר, ולכן היא פספסה את הפעולה הזו. היא הוחלפה בסיירת המשוריינת "בליכר", שהוטבעה במהלך הקרב. מחלקת אנשי צוות מ"פון דר טאן" נשלחה ל"בליכר" וירדה למצולות עם האונייה. בשנת 1915 האונייה השתתפה בפעולות בים הצפוני והבלטי. ב-10 באוגוסט 1915 הפגיזה "פון דר טאן" את מבצר האי באוטו, במזרח הבלטי, במהלכו השתתפה בדו-קרב ארטילרי עם הסיירת המשוריינת הרוסית "אדמירל מקרוב". "פון דר טאן" גם לחמה בסיירת המשוריינת הרוסית "באיאן" ובחמש משחתות, שבמהלכן נפגעה "פון דר טאן" מפגז דרך הארובה, שלא גרם לנפגעים. ב-3–4 בפברואר 1916, "פון דר טאן" השתתפה בגיחת הצי כדי לקבל את פניה של פושטת המסחר "מווה". באותו חודש החליף קפיטן צור זי הנס צנקר את האן כמפקדה של "פון דר טאן". האונייה נכחה גם במהלך גיחות הצי של 5–7 במרץ, 17 באפריל, 21–22 באפריל ו-5 במאי.

בתאריכים 24–25 באפריל 1916 ערכה קבוצת הסיור I מבצע נוסף להפצצת החוף האנגלי, הפעם, את הערים ירמות' ולואוסטופט. היפר היה בחופשת מחלה, כך שהאוניות הגרמניות היו בפיקודו של קונטר-אדמירל פרידריך בודיקר, שהניף את דגלו על "זיידליץ". סיירות המערכה הגרמניות "דרפלינגר", "ליצו", "מולטקה", "זיידליץ" ו"פון דר טאן" עזבו את שפך היאדה בשעה 10:55 ב-24 באפריל, ונתמכו על ידי כוח מיסוך של 6 סיירות קלות ושתי שייטות סירות טורפדו. היחידות הכבדות של צי הים הפתוח הפליגו בשעה 13:40, במטרה לספק תמיכה מרוחקת לאוניות של בודיקר. האדמירליות הבריטית הודעה על הגיחה הגרמנית באמצעות יירוט האותות האלחוטיים הגרמניים, ופרסה את הצי הגדול בשעה 15:50.

עד השעה 14:00, אוניותיו של בודיקר הגיעו לעמדה מול נורדרנאי, ואז הוא הפנה את אוניותיו צפונה כדי להתחמק מהמשקיפים ההולנדיים באי טרשלינג. בשעה 15:38, "זיידליץ" פגעה במוקש, שקרע חור של 15 מטר (50 רגל) בגוף שלה, ממש מאחורי צינור הטורפדו הימני. 11 אנשים נהרגו ו-1,400 טון של מים חדרו לאונייה. השוקע של האונייה גדל ב-1.4 מטרים (4.6 רגל) בחרטום האונייה. זיידליץ הסתובבה אחורה עם מסך של סיירות קלות במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). ארבעת סיירות המערכה הנותרות פנו דרומה מיד לכיוון נורדרנאי כדי למנוע נזק נוסף ממוקשים. עד השעה 16:00, "זיידליץ" יצאה מחשש לסכנה קרובה, אז האונייה עצרה כדי לאפשר לבודיקר לרדת. סירת הטורפדו V28 העבירה את בודיקר ל"ליצו", והמבצע נמשך כמתוכנן.

סיירות המערכה הגרמניות מפציצים את לואוסטופט

בשעה 04:50 ב-25 באפריל, התקרבו סיירות המערכה הגרמניות ללואוסטופט כאשר הסיירות הקלות "רוסטוק" ו"אלבינג", שחיפו על האגף הדרומי, הבחינו בסיירות הקלות והמשחתות של כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט. בודיקר סירב להסיח את דעתם על ידי האוניות הבריטיות, ובמקום זאת הפנה את תותחי אוניותיו על לואוסטופט. סיירות המערכה הגרמניות השמידו שתי סוללות חוף 6 אינץ' (15 ס"מ) והסבו נזקים נוספים לעיר. מאוחר יותר כתב צנקר:

ערפל מעל הים והעשן מהאוניות שלפנינו הקשו עלינו לזהות את המטרות שלנו כשניווטנו ללואוסטופט. אבל אחרי שפנינו [צפונה], מלון אמפייר הציע לנו נקודת ציון מועילה להפגזה יעילה. בשעה 05:11 פתחנו באש בקליבר הכבד והבינוני שלנו על מתקני הנמל וגשרי הנדנדה. אחרי כמה פגזים "קצרים" הירי נהיה יותר מדויק. מהגשר האחורי דווח על שריפה בעיירה, ומנקודת תצפית נוספת דווח על פיצוץ גדול בכניסה [לנמל].

בשעה 05:20 פנו הפושטות הגרמניות צפונה, לכיוון ירמות', אליה הגיעו בשעה 05:42. הראות הייתה כה גרועה עד שהאוניות הגרמניות ירו מטח אחד כל אחת, למעט "דרפלינגר", שירתה 14 פגזים מהסוללה המרכזית שלה. האוניות הגרמניות פנו חזרה דרומה, ובשעה 05:47 נתקלו בפעם השנייה בכוח הארוויץ', שעד אז הועסקו על ידי שש הסיירות הקלות של אוניות המיסוך הגרמניות. אוניותיו של בודיקר פתחו באש מטווח של 12,000 מטר (13,000 יארד). טירוויט הפך מיד את אוניותיו ונמלט דרומה, אך לא לפני שהסיירת "קונקסט" ספגה נזק חמור. עקב דיווחים על צוללות בריטיות והתקפות טורפדו, בודיקר הפסיק את המרדף ופנה חזרה מזרחה לכיוון צי הים הפתוח. בשלב זה, אדמירל ריינהרד שר, מפקד צי הים הפתוח, פנה חזרה לכיוון גרמניה, לאחר שהוזהר מפני הגיחה של הצי הגדול מסקפה פלו.

קרב יוטלנד

אה"מ "אינדפטיגבל" שוקעת לאחר שנפגעה מפגזים מ"פון דר טאן"

"פון דר טאן" השתתפה בקרב יוטלנד, כחלק מקבוצת הסיור הראשונה של היפר. "פון דר טאן" הייתה האחורית מבין חמש סיירות המערכה בטור של היפר. מעט לפני 16:00 CET, ב-31 במאי 1916, הכוח של היפר נתקל בשייטת סיירות המערכה של ביטי. האוניות הגרמניות היו הראשונות שפתחו באש, בטווח של כ-15,000 יארד (14,000 מטר). בשעה 16:49 ירתה "פון דר טאן" את הירייה הראשונה שלה לעבר "אינדפטיגבל". לאחר מכן, במהלך 14 דקות של ירי, "פון דר טאן" קלעה חמש פגיעות ב"אינדפטיגבל" מתוך 52 פגזים כבדים שירתה, ואחד מהם גרם לאינדפטיגבל להתפוצץ ולשקוע. צופה בסיירת המערכה "ניו זילנד", שהייתה ממש לפני "אינדפטיגבל", ציין מאוחר יותר כי ראה את ”ה"אינדפטיגבל" נפגעת על ידי שני פגזים מה"פון דר טאן", אחד על הצריח הקדמי. שניהם נראו כמתפוצצים בעת הפגיעה. לאחר מרווח של שלושים שניות, האונייה התפוצצה. יריעות של להבות עולות עשן צפוף שהסתיר אותה מעיניה”.

בעקבות השמדת "אינדפטיגבל", ביטי הפנה את כוחו, בעוד שייטת אוניות המערכה החמישית הבריטית צמצמה טווח לעבר סיירות המערכה הגרמניות, ופתחה באש מכ-19,000 יארד (17,000 מטר). "פון דר טאן" ו"מולטקה", שתי האוניות האחוריות ביותר בשייטת של היפר, ספגו אש משלוש אוניות המערכה הבריטיות המובילות של השייטת החמישית: "ברהאם", "וליאנט" ו"מלאיה". סיירות המערכה הגרמניות החלו לשוט בזיגזג כדי להימנע מירי הספינות הבריטיות. בשעה 17:09, שש דקות לאחר הטבעת "אינדפטיגבל", "פון דר טאן" נפגעה על ידי פגז 15 אינץ' (38 ס"מ) מ"ברהאם", שפגע מתחת לקו המים ועקר ממקומו קטע מחגורת השריון, מה שגרם לחדירת 600 טונות של מים ל"פון דר טאן". פגיעה זו פגעה זמנית בציוד ההיגוי של האונייה, ובשילוב עם הזיגזג של "פון דר טאן" גרמה לה לצאת מהטור שמאלה. ההיסטוריה הרשמית הגרמנית העירה כי "האסון הגדול ביותר של קריסה מוחלטת של גלגל ההיגוי נמנע, אחרת, "פון דר טאן" הייתה מוטבעת בידי אוניות המערכה המתקרבות כמו במקרה של "בליכר" במהלך קרב שרטון דוגר."

מפות המציגות את התמרונים של הצי הבריטי (כחול) והגרמני (אדום) ב-31 במאי – 1 ביוני 1916

בשעה 17:20, פגז 13.5 אינץ' (34 ס"מ) מסיירת המערכה "טייגר" פגע בברבטה של צריח A ב"פון דר טאן". לוחית שריון נעקרה מתוך הצריח ופגעה בציוד הצידוד בצריח, וגרמה לתקיעת הצריח בזווית של 120 מעלות. זה הוציא את הצריח מכלל פעולה למשך הקרב. בשעה 17:23, האונייה נפגעה שוב מפגז 13.5 אינץ' (34 ס"מ) מטייגר, שפגע ליד צריח C והרג 6 אנשים. הפגז חורר את הסיפון ויצר מספיק שברים שמנעו את צידוד הצריח, וחדר מנועי הגה הימני ניזוק. צריח C לא היה כשיר לפעולה עד שניתן היה לחתוך את ההריסות. עשן משריפה שנגרמה ממטרות תרגול בוערות שהונחו מתחת לצריח הסתיר את האונייה. קטעים מרשתות הטורפדו נפלו ונגררו מאחורי האונייה. עם זאת, הם נותקו לפני שהסתבכו במדחפים. "ניו זילנד", שירתה ב"פון דר טאן" בעקבות ההשמדה של "אינדפטיגבל", איבדה את הראייה של המטרה שלה והעבירה את האש אל "מולטקה". בשעה 17:18, הטווח ל"פון דר טאן" מ"ברהאם" ירד ל-17,500 יארד (16,000 מטר), ובשלב זה "פון דר טאן" פתחה באש על אוניית המערכה הבריטית. זמן קצר לאחר מכן, בשעה 17:23, "פון דר טאן" רשמה פגיעה ב"ברהאם". עם זאת, לאחר ירי של רק 24 פגזים, "פון דר טאן" נאלצה לחזור למטרה הקודמת שלה, "ניו זילנד", מכיוון שהצריחים הקדמיים והאחוריים שלה הושבתו מאז, והצריחים באמצע האונייה לא היו מסוגלים יותר לכוון לעבר "ברהאם".

בשעה 18:15, התותחים של הצריח הפעיל האחרון נתקעו בכנות שלהם, והשאירו את "פון דר טאן" ללא כל חימוש ראשי תקין. למרות זאת, היא נותרה בטור הקרב כדי להסיח את דעתם של התותחנים הבריטים. מאחר שהיא כבר לא ירתה בתותחים הראשיים שלה, "פון דר טאן" הצליחה לתמרן בצורה לא יציבה, כדי שתוכל להימנע מירי בריטי. עד השעה 18:53, מהירות האונייה ירדה מ-26 קשרים (48 קמ"ש) עד 23 קשרים (43 קמ"ש). למעלה משעה וחצי לאחר שנכשל עקב קשיים מכניים, צריח D תוקן ושוב היה מוכן לפעולה. "פון דר טאן" ספגה את הפגז הכבד הרביעי והאחרון שלה ב-20:19, כאשר פגז 15 אינץ' (38 ס"מ) מ"רוונג'" פגע בצריח הניתוב האחורי. רסיסי פגזים חדרו לצריח הניתוב, הרגו את קצין התותחנים השלישי ואת שני מפעילי מד הטווח ופצעו כל איש צוות אחר במגדל. רסיסי פגזים ופסולת אחרת נפלו דרך פיר האוורור על המעבה, וכיבו את כל האורות באונייה. אחת עשרה דקות מאוחר יותר, בשעה 20:30, צריח B שוב היה פנוי לפעולה, ועד השעה 21:00, גם צריח C חזר לפעול. עם זאת, שני הצריחים באמצע האונייה סבלו מקשיים מכניים נוספים שהוציאו אותם מכלל פעולה מאוחר יותר במהלך הקרב.

"פון דר טאן" בתצורה שלה ביוטלנד

בערך בשעה 22:15, היפר, שכעת הניף את דגלו על "מולטקה", הורה לסיירות המערכה שלו להגביר את המהירות ל-20 קשרים, ולסגת לחלק האחורי של המערך הגרמני הראשי. גם "דרפלינגר", עקב נזקי קרב, וגם "פון דר טאן", בגלל הלכלוך של שריפות הדוד שלה, לא יכלו להפליג במהירות של יותר של 18 קשרים. "דרפלינגר" ו"פון דר טאן" תפסו עמדות מאחורי שייטת אוניות המערכה השנייה, ואליהם הצטרפו מאוחר יותר הפרה-דרדנוטים הוותיקות שלזיין ושלזוויג-הולשטיין בשעה 00:05. בשעה 03:37 ירתה המשחתת הבריטית "מורסבי, טורפדו בחלקו האחורי של המערך הגרמני; הוא עבר מקרוב על פני החרטום של "פון דר טאן", ואילץ את האונייה לפנות בחדות לימינה כדי להימנע מפגיעה. סמוך לסיום הקרב, בשעה 03:55, העביר היפר דיווח לשר המודיע לו על הנזק האדיר שספגו אוניותיו. עד אז, ל"דרפלינגר" ו"פון דר טאן" נותרו רק שני תותחים פעילים, "מולטקה" הוצפה ב-1,000 טונות של מים, ו"זיידליץ" ניזוקה קשות. היפר דיווח: "קבוצת הסיור I כבר לא כשירה לקרב רציני, וכתוצאה מכך הופנתה לשוב לנמל על ידי המפקד העליון, בעוד הוא עצמו נחוש להמתין להתפתחויות מול שונית הורנס עם צי הקרב".

במהלך הקרב, שניים מבין הצריחים העיקריים של "פון דר טאן" הושבתו מירי בריטי, בעוד ששני הצריחים האחרים שלה סבלו מכשלים מכניים. האונייה ירתה כל כך מהר עד שכמה מהתותחים העיקריים בצריחים באמצע האונייה התחממו יתר על המידה ונתקעו במגלשות הרתיעה שלהם, ולא ניתן היה להחזירם למצב תקין. "פון דר טאן" הייתה ללא הסוללה הראשית שלה במשך 11 שעות, אם כי שלושה צריחים הוחזרו למצב תקין לפני תום הקרב; צריח D רק לאחר חיתוך רב של מתכת כפופה עם מבערי אוקסיאצטילן - לאחר מכן ניתן היה להפעיל את התותחים רק ידנית. אבדותיה הסתכמו ב-11 הרוגים ו-35 פצועים. במהלך הקרב "פון דר טאן" ירתה 170 פגזים כבדים ו-98 פגזי קליבר משני.

פעולות מאוחרות יותר

לאחר יוטלנד, היא עברה תיקונים מ-2 ביוני עד 29 ביולי. לאחר שחזרה לצי, "פון דר טאן" השתתפה בכמה פשיטות לא מוצלחות לים הצפוני ב-1916. במהלך הראשון שבהם, היא השתתפה בגיחת הצי ב-18–19 באוגוסט. במהלך הגיחה, קבוצת הסיור I הייתה אמורה להפגיז את עיירת החוף סנדרלנד בניסיון למשוך ולהשמיד את שייטת סיירות המערכה של ביטי. מאחר שפון דר טאן הייתה אחת משתי סיירות המערכה הגרמניות שנותרו עדיין במצב קרבי בקבוצה (מולטקה הייתה השנייה), הוקצו לקבוצה שלוש דרדנוטים למבצע: "מארקגראף", "גרוסר קורפירסט" ו"באיירן" שנכנסה לשירות לאחרונה. שר ושאר צי הים הפתוח, עם 15 דרדנוטים משלו, השתרכו מאחור וסיפקו חיפוי. הבריטים היו מודעים לתוכניות הגרמניות והוציאו את הצי הגדול לפגוש אותן. עד השעה 14:35, שר הוזהר מפני התקרבות הצי הגדול, ולא היה מוכן להעסיק את כל הצי הגדול רק 11 שבועות לאחר הקרב הצמוד בעליל ביוטלנד, הפך את כוחותיו ונסוג לנמלים גרמניים.

גיחות נוספות נערכו בתאריכים 25–26 בספטמבר, 18–19 באוקטובר, 23–24 באוקטובר, כמו גם הגיחה ב-23–24 במרץ 1917; אף אחד מאלה לא הביא לפעולה עם כוחות בריטיים. קפיטן צור זי קונרד מומזן החליף את צנקר באפריל. פון דר טאן שימשה כאוניית הדגל של קונטר-אדמירל לודוויג פון רויטר במהלך התקדמות הצי לנורווגיה בתאריכים 23–25 באפריל 1918, וכן בגיחה בתאריכים 8–9 ביולי.

גורל

סיירות המערכה הגרמניות המפליגות לתוך סקפה פלו. "פון דר טאן" היא האונייה החמישית בתור, מאחורי "זיידליץ", "מולטקה", "הינדנבורג" ו"דרפלינגר"

מולטקה הייתה אמורה לקחת חלק במה שהיה אמור להיות "הפלגת המוות" של צי הים הפתוח זמן קצר לפני תום מלחמת העולם הראשונה. עיקר צי הים הפתוח היה אמור להתייצב מבסיסו בווילהלמסהאפן כדי להילחם בצי הגדול הבריטי; שר התכוון להסב נזק רב ככל האפשר לצי הבריטי, כדי לשמור על עמדת מיקוח טובה יותר עבור גרמניה, תהיה העלות של הצי אשר תהיה. בזמן שהצי התגבש בווילהלמסהאפן, החלו מלחים עייפים מהמלחמה לערוק בהמוניהם. כש"פון דר טאן" ו"דרפלינגר" עברו דרך המחסומים שהפרידו בין הנמל הפנימי והכביש של וילהלמסהאפן, כ-300 איש משתי האוניות טיפסו על הגדרות ונעלמו לחוף. ב-24 באוקטובר 1918 ניתנה הפקודה להפליג מווילהלמסהאפן. רבים מהמלחים העייפים מהמלחמה חשו שהמבצע ישבש את תהליך השלום ויאריך את המלחמה. החל מהלילה של 29 באוקטובר, מלחים בכמה אוניות מערכה ערכו מרד; שלוש אוניות מהשייטת השלישית סירבו להרים את העוגן, ופעולות חבלה בוצעו על סיפון אוניות המערכה "תירינגן" ו"הלגולנד". התסיסה אילצה בסופו של דבר את היפר ושר לבטל את הפעולה. בהתבשרו על המצב, הקייזר הצהיר "אין לי יותר צי". מרד וילהלמסהאפן התפשט לקיל, והזין מהפכה גרמנית גדולה יותר שנמשכה לאחר תום המלחמה. מעמדה הצבאי של גרמניה היה חסר סיכוי, ולכן הגנרלים פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף שכנעו את הממשלה לחתום על שביתת הנשק כדי לסיים את המלחמה.

לאחר כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918, נכלאו רוב צי הים הפתוח, בפיקודו של לודוויג פון רויטר, בבסיס הצי הבריטי בסקפה פלו. לפני יציאת הצי הגרמני הבהיר אדמירל אדולף פון טרוטה לרויטר כי אינו יכול לאפשר לבעלות הברית לתפוס את האוניות, בשום תנאי. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית "קארדיף", שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שהיה אמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. המשט האדיר כלל כ-370 אוניות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. לאחר שהאוניות נכלאו, הושבתו התותחים שלהן באמצעות הסרת מכנסי התותחים, והצוותים שלהן צומצמו ל-200 קצינים ומלחים. פון דר טאן נכלאה בסקפה פלו בפיקודו של קפיטן-לויטננט וולאנטה. בעת שהייתה בסקפה פלו, הוקמה מועצת חיילים על סיפון האונייה; המועצה לקחה שליטה מוחלטת ודיקטטורית על כלי השיט למשך התקופה.

הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהביא בסופו של דבר לחוזה ורסאי. רויטר סברה שהבריטים מתכוונים לתפוס את האוניות הגרמניות ב-21 ביוני 1919, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. מבלי שידע שהמועד הוארך ביומיים, הורה רויטר להטביע את האוניות בהזדמנות הבאה. בבוקר 21 ביוני יצא הצי הבריטי מסקפה פלו לביצוע תרגילי אימון, ובשעה 11:20 העביר רויטר את הפקודה לאוניותיו. הספינה טבעה תוך שעתיים וחמש עשרה דקות. משימת משיית "פון דר טאן" אובטחה על ידי חברת ההצלה של ארנסט קוקס. במהלך עבודת ההכנה, שלושה עובדים כמעט נהרגו כאשר מבערי האוקסי-אצטילן שלהם יצרו פיצוץ גדול. הפיצוץ קרע חורים בכלי השקוע עדיין וגרם לחדירת מים לתא שהתרוקן באוויר דחוס; עד שהגברים חולצו, התא התמלא מחדש כמעט לחלוטין והגברים נותרו במים עד צווארם. אף על פי כן, האונייה נמשתה בהצלחה ב-7 בדצמבר 1930, ונגרטה ברוזית' על ידי חברת "אלואה גריטת ספינות" החל משנת 1931.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פון דר טאן בוויקישיתוף