אה"מ אינדפטיגבל (1909)
 | |
| אה"מ אינדפטיגבל | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | אינדפטיגבל |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי דבונפורט  |
| תחילת הבנייה | 23 בפברואר 1909 |
| הושקה | 28 באוקטובר 1909 |
| תקופת הפעילות | 24 בפברואר 1911 – 31 במאי 1916 (5 שנים ו־13 שבועות) |
| אחריתה | הוטבעה בקרב יוטלנד |
| מיקום |
56°51′N 5°39′E / 56.85°N 5.65°E |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה קרב יוטלנד |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 18,500 טון, מקסימלי: 22,130 טון |
| אורך | 178.9 מטר |
| רוחב | 24.4 מטר |
| שוקע | 9.07 מטר |
| מהירות | 25 קשרים |
| גודל הצוות | 737 איש |
| טווח שיוט | 12,390 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 31 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 43,000 כוחות סוס, על בסיס פחם |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 102–152 מ"מ שריון סיפון – 38–64 מ"מ צריחי תותחים – 178 מ"מ ברבטות – 178 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחי Mk X BL 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk I 4 אינץ' (102 מ"מ)/40 קליבר 2 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
אוניית הוד מלכותו "אינדפטיגבל" (באנגלית: HMS Indefatigable) הייתה האונייה הראשונה בסדרת שלוש סיירות מערכה מדגם "אינדפטיגבל" שנבנו עבור הצי המלכותי במהלך העשור הראשון של המאה ה-20. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה, אינדפטיגבל שירתה עם שייטת סיירות המערכה השנייה (BCS) בים התיכון, שם רדפה ללא הצלחה אחר סיירת המערכה גבן והסיירת הקלה ברסלאו של הצי הקיסרי הגרמני כשברחו לעבר האימפריה העות'מאנית. האונייה הפגיזה ביצורים עות'מאניים שהגנו על הדרדנלים ב-3 בנובמבר 1914, ולאחר מכן, לאחר שיפוץ במלטה, חזרה לבריטניה בפברואר, שם הצטרפה מחדש לשייטת סיירות המערכה השנייה.
אינדפטיגבל הוטבעה ב-31 במאי 1916 במהלך קרב יוטלנד, הקרב הימי הגדול ביותר במלחמה. כחלק מצי הקרב של תת-אדמירל סר דייוויד ביטי, היא נפגעה מספר פעמים בדקות הראשונות של "הריצה דרומה", שלב הפתיחה של פעולת סיירות במערכה. פגזים של סיירת המערכה הגרמנית פון דר טאן גרמו לפיצוץ שקרע חור בגוף שלה, ופיצוץ שני העיף חלקים גדולים מהספינה 200 רגל (60 מטר) באוויר. רק שלושה מהצוות שכלל 1,019 שרדו.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא הוזמנו סיירות מערכה לאחר שלוש סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל ב-1905 עד שאינדפטיגבל הפכה לסיירת המערכה הבודדת של התוכנית הימית של 1908–1909. ממשלה ליברלית חדשה תפסה את השלטון בינואר 1906 ודרשה צמצום בהוצאות הימיות, והאדמירליות הגישה תוכנית מופחתת, וביקשה דרדנוטים אך לא סיירות מערכה. הקבינט דחה הצעה זו לטובת שתי סיירות משוריינות מיושנות אך לבסוף נעתר לבקשה לסיירת מערכה אחת במקום זאת, לאחר שהאדמירליות הצביעה על הצורך להתאים את תוכנית הבנייה הימית הגרמנית שפורסמה לאחרונה ולתחזק את תעשיות התותחים והשריון הכבדים. עיצוב המתאר את אינדפטיגבל הוכן במרץ 1908, והעיצוב הסופי, קצת יותר גדול מאינווינסיבל עם סידור הגנה מתוקן ואורך נוסף באמצע הספינה כדי לאפשר לשני הצריחים האמצעיים שלה לירות בשני צדדי הרוחב, אושר בנובמבר 1908. עיצוב גדול יותר עם יותר שריון והגנה תת-מימית טובה יותר נדחה כיקר מדי.
לאינדפטיגבל היה אורך כולל של 590 רגל (179.8 מטרים), רוחב של 80 רגל (24.4 מטרים), ושוקע של 29 רגל 9 אינץ' (9.1 מטרים) במעמס מלא. הדחק האונייה היה בדרך כלל 18,500 טונות ארוכות (18,800 טונות) ו-22,130 טונות ארוכות (22,490 טונות) במעמס מלא. היה לה צוות של 737 קצינים ומלחים.
הספינה הונעה על ידי שני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה שני גלי הנע, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי 31 דוודי Babcock & Wilcox על בסיס פחם. הטורבינות דורגו ב-43,000 כוחות סוס (32,000 קילוואט ונועדו להעניק לאונייה מהירות מרבית של 25 קשרים (46 קמ"ש). במהלך ניסויי הים שלה ב-10 באפריל 1911, אינדפטיגבל הגיעה למהירות מרבית של 26.89 קשרים (49.8 קמ"ש) מ-55,140 כוחות סוס (41,120 קילוואט) לאחר החלפת המדחפים שלה. היא נשאה מספיק פחם ומזוט כדי להפליג לטווח של 6,330 מיילים ימיים (11,720 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
לסדרת אינדפטיגבל היה חימוש עיקרי של שמונה תותחי BL 12 אינץ' (305 מ"מ) Mark X מותקנים בארבעה צריחים עם תותחים מונעים הידראולית. שני צריחים הורכבו מלפנים ומאחור על קו מרכז האונייה, שזוהו כ-'A' ו-'X' בהתאמה. השניים האחרים היו צריחי כנפיים שהותקנו באמצע הספינה והוצבו באלכסון: 'P' היה מקדימה ליד יציאת הארובה המרכזית, בעוד ש-'Q' מוקם מימין ומאחורי הארובה. לצריחים 'P' ו-'Q' הייתה יכולת מוגבלת כלשהי לירות לצד הנגדי. החימוש המשני שלה כלל 16 תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mark VII הממוקמים במבנה העילי. היא כללה שני צינורות טורפדו 17.72 אינץ' (450 מילימטרים) שקועים, אחד מכל צד מאחורי הברבט 'X', ו-12 טורפדות נישאו עבורם.
אוניות הסדרה אינדפטיגבל היו מוגנות על ידי חגורת שריון בקו המים בעובי 4–6 אינץ' (102–152 מילימטרים) שנמשכה בין כותלי הקצה וכיסתה אותם. עובי הסיפון המשוריין שלהם נע בין 1.5–2.5 אינץ' (38–64 מילימטרים) כאשר החלקים העבים ביותר מגנים על ציוד ההיגוי בירכתיים. פני הצריח היו בעובי 7 אינץ' (178 מילימטרים), והצריחים נתמכו על ידי ברבטים באותו עובי.
אינדפטיגבל הייתה ייחודית בקרב סיירות המערכה הבריטית בכך שהיה לה מגדל איתור וקשר משוריין מאחורי מגדל הניווט, מוגן בשריון בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים). עם זאת, מגדל התצפית זכה לשימוש מוגבל, שכן הוא הוסתר על ידי מגדל הניווט שלפניו ורגלי התורן והמבנה העילי מאחוריו. במהלך שיפוץ לפני המלחמה, מד טווח 9 רגל (2.7 מטרים) נוסף בחלקו האחורי של גג הצריח 'A', וצריח זה היה מצויד לשלוט על כל החימוש הראשי כגיבוי חירום לעמדות בקרת האש הרגילות.
שינויים בזמן המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינדפטיגבל קיבלה תותח נ"מ יחיד QF 3 אינץ' 20 cwt[1] על תושבת Mark II בזווית גבוהה במרץ 1915. הוא סופק עם 500 פגזים. כל תותחי ה-4 אינץ' שלה נסגרו בקזמטים וקיבלו מגני תותחים במהלך שיפוץ בנובמבר 1915 כדי להגן טוב יותר על צוותי התותחים מפני מזג האוויר ופעולת האויב, אם כי שני תותחים אחוריים הוסרו בו-זמנית.
היא קיבלה מנהל בקרת אש בין אמצע 1915 למאי 1916 שמרכז את בקרת האש תחת קצין ניהול האש שירה בתותחים. אנשי צוות הצריח רק היו צריכים לעקוב אחר מצביעים ששודרו מהמנהל כדי ליישר את תותחיהם על המטרה. זה הגביר מאוד את הדיוק מאחר שסבסוב האונייה כבר לא פיזר את הפגזים כאשר כל צריח ירה בפני עצמו; כמו כן, מנהל בקרת האש יכול היה לזהות ביתר קלות את נפילת הפגזים.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של אינדפטיגבל הונחה במספנת דבונפורט, פלימות' ב-23 בפברואר 1909. היא הושקה ב-28 באוקטובר 1909 והושלמה ב-24 בפברואר 1911. עם ההטמעה שירתה אינדפטיגבל בשייטת הסיירות הראשונה, אשר בינואר 1913 שונה שמה לשייטת סיירות המערכה הראשונה (BCS). ק.פ. סואורבי מונה לקפטן האונייה ב-24 בפברואר 1913. [2] בדצמבר אותה שנה היא עברה לים התיכון, שם הצטרפה לשייטת סיירות המערכה השנייה.
המרדף אחר גבן וברסלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינדפטיגבל, מלווה בסיירת המערכה אינדומיטבל ובפיקודו של אדמירל סר ברקלי מילן, נתקלה בסיירת המערכה הגרמנית גבן ובסיירת הקלה ברסלאו בבוקר 4 באוגוסט 1914, אשר פנו מזרחה לאחר הפצצה שטחית של נמל פיליפוויל באלג'יריה הצרפתית. בריטניה וגרמניה עדיין לא היו במלחמה, אז מילן פנה לעקוב אחר הגרמנים כשחזרו למסינה כדי להטעין פחם מחדש. לכל שלושת סיירות המערכה היו בעיות עם הדוודים שלהם, אבל גבן וברסלאו הצליחו לנתק מגע והגיעו למסינה בבוקר 5 באוגוסט. בשלב זה, גרמניה פלשה לבלגיה והוכרזה מלחמה, אך צו האדמירליות לכבד את הנייטרליות האיטלקית ולהישאר יותר מ-6 מיל ימי (11 קילומטרים) מהחוף האיטלקי מנע כניסה למצר מסינה, שממנו יכלו לצפות ישירות בנמל. לכן, מילן התמקם ביציאה הצפונית של המיצר, עם אינפלקסיבל ואינדפטיגבל, בציפייה שהגרמנים יפרצו מערבה, שם יוכלו לתקוף משלוחי חיילים צרפתיים. הוא הציב את הסיירת הקלה גלוסטר ביציאה הדרומית, ושלח את אינדומיטבל להטעין פחם בביזרטה, שם היא הייתה מוכנה לפעולה במערב הים התיכון.
הגרמנים יצאו ממסינה ב-6 באוגוסט ופנו מזרחה, לכיוון קונסטנטינופול, כאשר גלוסטר בעקבותיהם. מילן, שעדיין ציפה שויצה-אדמירל וילהלם סושון יפנה מערבה, שמר על סיירת המערכה במלטה עד זמן קצר לאחר חצות ב-8 באוגוסט, כאשר הפליג במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש) לכף מטפן, שם נצפתה גבן שמונה שעות קודם לכן. בשעה 14:30, הוא קיבל הודעה לא נכונה מהאדמירליות לפיה בריטניה נמצאת במלחמה עם האימפריה האוסטרו-הונגרית. מלחמה למעשה לא הוכרזה עד 12 באוגוסט, והפקודה נדחתה ארבע שעות לאחר מכן, אך מילן ויתר על המצוד אחר הגבן, בעקבות הוראות הקבע שלו לשמור על הים האדריאטי מפני ניסיון פריצה אוסטרי. ב-9 באוגוסט, קיבל מילן פקודות ברורות "לרדוף אחרי גבן שעברה את כף מטפן מצפון-מזרח". מילן עדיין לא האמין שסושון הולך לכיוון הדרדנלים, ולכן הוא החליט לשמור על היציאה מהים האגאי, בלי לדעת שהגבן לא מתכוונת לצאת החוצה.
ב-3 בנובמבר 1914, וינסטון צ'רצ'יל, אז הלורד הראשון של האדמירליות, הורה על ההתקפה הבריטית הראשונה על הדרדנלים לאחר תחילת הלחימה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה. המתקפה בוצעה על ידי אינדומיטבל ואינדפטיגבל, כמו גם אוניות המערכה הפרה-דרדנוט הצרפתיות סופרן ו-וריטה. כוונת המתקפה הייתה לבחון את הביצורים ולמדוד את התגובה הטורקית. התוצאות היו מעודדות בצורה מטעה. בהפגזה של עשרים דקות, פגז בודד פגע במחסן התחמושת של המבצר בסד אל באהר בקצה חצי האי גליפולי, עקר (אך לא הרס) 10 תותחים והרג 86 חיילים טורקים. התוצאה המשמעותית ביותר הייתה שתשומת הלב של הטורקים הופנתה לחיזוק הגנותיהם, והם החלו להרחיב את שדה המוקשים. מתקפה זו התרחשה למעשה לפני הכרזת המלחמה הרשמית של בריטניה נגד האימפריה העות'מאנית ב-6 בנובמבר. אינדפטיגבל נשארה בים התיכון עד אשר הוחלפה על ידי אינפלקסיבל ב-24 בינואר 1915 והמשיכה למלטה לשיפוץ; לאחר מכן הפליגה לאנגליה ב-14 בפברואר והצטרפה לשייטת סיירות המערכה השנייה עם הגעתה. האונייה ערכה סיורים חסרי אירועים בים הצפוני במשך השנה וחצי הבאות. היא הייתה אוניית הדגל הזמנית של שייטת סיירות המערכה השנייה במהלך אפריל-מאי 1916, בעוד אחותה למחצה אאה"מ אוסטרליה הייתה בתיקון לאחר התנגשות עם אחותה למחצה השנייה, ניו זילנד.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-31 במאי 1916, שייטת סיירות המערכה השנייה כללה את ניו זילנד (אוניית הדגל של אדמירל משנה ויליאם פאקנהאם) ואינדפטיגבל. השייטת שובצה לצי הקרב של אדמירל ביטי שיצא לים כדי ליירט גיחה של צי הים הפתוח לים הצפוני. הבריטים הצליחו לפענח את הודעות הרדיו הגרמניות ועזבו את הבסיסים שלהם לפני שהגרמנים יצאו לים. סיירות המערכה של אדמירל פרנץ פון היפר הבחינו בצי הקרב ממערב להם בשעה 15:20, אך ספינותיו של ביטי לא הבחינו בגרמנים ממזרח להם עד 15:30. שתי דקות לאחר מכן, הוא הורה לשנות מסלול למזרח דרום-מזרח כדי להתמקם על קו הנסיגה של הגרמנים וקרא לצוותי ספינותיו להיכנס לעמדות קרב. הוא גם הורה לשייטת סיירות המערכה השנייה, שהוביל, להפליג מאחורי שייטת סיירות המערכה הראשונה. היפר הורה לספינותיו לפנות ימינה, הרחק מהבריטים, לצאת לכיוון דרום מזרח, ולהפחית את המהירות ל-18 קשרים (33 קמ"ש) כדי לאפשר לשלוש סיירות קלות של קבוצת הסיור השנייה להדביק את הקצב. עם הפנייה הזו היפר הפליג לאחור לעבר צי הים הפתוח, שהיה כ-60 מיילים ימיים (110 ק"מ) מאחוריו. בסביבות הזמן הזה ביטי שינה את מסלולו מזרחה, שכן מהר מאוד היה ברור שהוא עדיין רחוק צפונה מכדי לנתק את היפר.
זה התחיל את מה שהיה אמור להיקרא "הריצה דרומה" כאשר ביטי שינה מסלול כדי לנווט מזרחה דרום מזרחה בשעה 15:45, במקביל למסלולו של היפר, כעת כשהטווח הצטמצם מתחת ל-18,000 יארד (16,000 מטרים). הגרמנים פתחו באש תחילה בשעה 15:48, ואחריהם הבריטים. האוניות הבריטיות עדיין היו בתהליך של הפנייה מכיוון שרק שתי האוניות המובילות, לאיון ופרינסס רויאל, התייצבו במסלולן כשהגרמנים פתחו באש. המערך הבריטי התמקם מימין עם אינדפטיגבל מאחור ורחוק ביותר מערבה, וניו זילנד לפניה ומעט יותר מזרחה. האש הגרמנית הייתה מדויקת מההתחלה, אבל הבריטים העריכו את הטווח בצורה מוגזמת כשהספינות הגרמניות התערבבו באובך. אינדפטיגבל כיוונה על פון דר טאן וניו זילנד כוונה על מולטקה בעודה לא מעורבת בקרב בעצמה. עד 15:54, הטווח ירד ל 12,900 יארד (11,800 מטרים) וביטי הורה לשנות מסלול שתי נקודות לכיוון הימני כדי להרחיב את הטווח ב-15:57.
בסביבות השעה 16:00, אינדפטיגבל נפגעה מסביב לצריח האחורי על ידי שניים או שלושה פגזים מפון דר טאן. היא יצאה מחוץ לטור לימין והחלה לשקוע לכיוון הירכתיים ולנטות לכיוון ימין. מחסני התחמושת שלה התפוצצו בשעה 16:03 לאחר פגיעות נוספות, אחת בחזית ואחרת בצריח הקדמי. עשן ולהבות פרצו מהחלק הקדמי של הספינה וחתיכות גדולות הושלכו למרחק 200 רגל (61.0 מטרים) לאוויר. חשבו שהסיבה הסבירה ביותר לאובדן היא התפוצצות במחסן התחמושת של צריח 'X' שפוצץ את תחתיתה וניתק את צירי בקרת ההיגוי, ואחריו התפוצצות מחסני התחמושת הקדמיים שלה מהמטח השני. עדויות ארכאולוגיות עדכניות יותר מראות שהאונייה למעשה התפוצצה לשניים בדקות הפתיחה של הקרב עם פון דר טאן שירתה רק 52 פגזי 28 סנטימטרים (11 אינץ') באינדפטיגבל לפני שהתפוצץ גם החלק הקדמי של האונייה. מתוך הצוות שלה של 1,019, רק שלושה שרדו. בעודם במים, שני ניצולים, הימאי המיומן פרדריק ארתור גורדון אליוט והקשר המוביל צ'ארלס פארמר, מצאו את הקפטן של אינדפטיגבל, ק.פ. סוארבי, שנפצע קשה. אליוט ופארמר חולצו מאוחר יותר על ידי סירת הטורפדו הגרמנית S16, אך עד אז מת סוארבי מפצעיו. ניצול שלישי, סמל ג'ון בוייר, נאסף על ידי ספינה גרמנית לא ידועה אחרת. הוא דווח בטעות כחבר צוות נסטור ב"טיימס" ב-24 ביוני 1916.[3]
האונייה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אינדפטיגבל, יחד עם השרידים האחרים של קרב יוטלנד, הוכרזה באיחור כמקום מוגן במסגרת חוק ההגנה על שרידי צבא משנת 1986, כדי למנוע נזק נוסף למקום המנוחה של 1,016 אנשי הצוות. [4] הר אינדפטיגבל בהרי הרוקי הקנדיים נקרא על שם סיירת המערכה ב-1917. השרידים זוהו בשנת 2001, כאשר נמצא כי נוצלה בכבדות מתישהו בעבר. הסקר האחרון של השרידים על ידי הארכאולוג הימי אינס מקרטני חשף כי הפגיעות הראשוניות באונייה על ידי פון דר טאן גרמו למחסן התחמושת של הצריח "X" להתפוצץ, ולפוצץ חלק של האונייה מלפני הצריח ועד הירכתיים באורך 40 מ' (130 רגל). גל ההלם העל-קולי שנוצר מהפיצוץ הזה היה כנראה הסיבה לאובדן החיים הכבד מאוד על הסיפון. החלק הקדמי של האונייה פשוט נסחף תחת המומנטום שלו, עדיין תחת אש, עד שטבעה. שני חצאי שרידי האונייה מופרדים על קרקעית הים במרחק ליניארי של למעלה מ 500 מ' (1,600 רגל). החלק האחורי לא התגלה קודם לכן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "cwt" היא מידת משקל הנהוגה בבריטניה, 20 cwt מתייחס למשקל התותח.
- ^ "Charles FitzGerald Sowerby - the Dreadnought Project".
- ^ "John Bowyer – WW1 memorial and Life Story". Imperial War Museum & D C Thompson. נבדק ב-8 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Statutory Instrument 2006 No. 2616 The Protection of Military Remains Act 1986 (Designation of Vessels and Controlled Sites) Order 2006". Queen's Printer of Acts of Parliament. אורכב מ-המקור ב-8 ביולי 2008. נבדק ב-20 בנובמבר 2009.
{{cite web}}: (עזרה)