פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/27
.jpg)
מלחמת העצמאות (או מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ו-מלחמת 1948) הייתה המלחמה על עצמאותה של מדינת ישראל כנגד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב שרצו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המנדטורית, בהתאם לתוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות. המלחמה הסתיימה בניצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. עם זאת, מחיר הדמים ששילם היישוב היהודי היה כבד מאוד, חרבו מספר יישובים יהודיים והעיר העתיקה של ירושלים נותרה בשליטתה של ממלכת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה").
המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949, אף כי הקרבות הסתיימו כבר במרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות. בשלב ראשון פתחו ערביי ארץ ישראל בלחימה, כשהם נעזרים בכוחות ערבים בלתי סדירים שבאו מבחוץ. בתחילת אפריל 1948, לאור כישלון המגננה כנגד המתקפות הערביות, החל שלב שני בו פתחה ההגנה במתקפה בהתאם לתוכנית ד' כדי להשתלט על השטחים שיועדו למדינה היהודית ולהתכונן לפלישת צבאות ערב. בשלב שלישי מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם תום המנדט הבריטי ב - 15 במאי 1948. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב-26 במאי 1948 כצבא הגנה לישראל.
