פלאוגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פָּלֵאוגרפיהיוונית: γράφειν παλαιός, 'גרפין פלאוס': גרפין - לכתוב, פלאוס - עתיק) היא ענף מחקר העוסק בחקר הכתב והתפתחותו הגראפית. זהו ענף מחקר המקביל לאפיגרפיה (העוסקת בתוכן הכתובות ובידע ההיסטורי והאנתרופולוגי העולה מהן).

הכתב הוא תוצר מעשי ידי אדם, וצורת כל אות בו היא מוסכמה, שכן הוא צריך להיות מובן הן על ידי הכותב והן על ידי הקורא. שפה בינלאומית רווחת (לינגואה פרנקה) חייבת להיות אחידה ומובנת אפילו על פני אזורים נרחבים. ובכל זאת, כמו בכל מעשי ידי אדם יש גם בכתב התפתחות איטית. מעקב ולימוד התפתחות זו היא בסיס עבודתו של הפלאוגרף. מתוך מעקב אחר ההשתנות של כל אות ואות בכתב, ושל כל האלפבית גם יחד, ומתוך נקודות מוצא ידועות, מנסה הפלאוגרף להעריך את זמן כתיבתה של כתובת.

בדרך כלל מתייחס הפלאוגרפיה לכתובות בדיו, שכן בהן ניתן להבחין בהתפתחות הגראפית המתרחשת בכתב מזמן לזמן. הפלאוגרפיה מתייחסת פחות לכתובות לפידריות (כתובות החקוקות על אבן, או מעוצבות בפסיפס), שכן בהן קשה ביותר להבחין בהתפתחות, מן הטעם הפשוט שהן לא נחקקו בהכרח על יודע קרוא וכתוב, אלא על ידי בעל מלאכה (סתת, אמן פסיפסים) שהעתיק אל האבן או הפסיפס שרטוט שהוכן על ידי סופר.

בדרך כלל אין בתהליך התפתחותו של כתב 'מהפכות' אלא רק שינויים איטיים. יחד עם זאת קרו מקרים שהוחלף כתב על ידי הוראה מגבוה (כמו: החלפת הכתב העברי העתיק בכתב המרובע; החלפת הכתב הערבי ובכתב הלטיני בשפה הטורקית; החלפת הכתב הגרמני (פרקטור, המכונה בפי העם בשם 'גותי') בכתב לטיני בשפה הגרמנית).תהליך כזה כבר חורג מתחום עיסוקו של הפלאוגרף.

תופעות אחדות בהתפתחות כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתב, כמו כל דבר מעשה ידי אדם, מתפתח באופן הדרגתי. בכתב ניתן להבחין באבולוציה צורנית.
  • לא כל האותיות מתפתחות ומשתנות בעת ובעונה אחת.
  • יש אותיות שאינן מתפתחות במשך תקופה ארוכה.
  • יש לעתים התפתחות דומה בקבוצת אותיות דומות.
  • כשאות מקבלת צורה חדשה עשויים לקרות בה דברים אחדים.להיות בשימוש קבוצה קטנה של אנשים, כאשר השימוש הישן עדיין רווח בקרב קבוצה אחרת.
  • לפעמים עשוי אדם אחד להשתמש בשתי הצורות של האות, הישנה והחדשה גם יחד, באותה כתובת עצמה. למשל: שימוש באותיות כמנפ"ץ בתוך המילה, ובאותיות רגילות בסופה.
  • לעתים מצויה בשימוש צורה חדשה של אות למשך זמן מה, ואחר כך נפסק השימוש בה.
  • אפשר להבחין כי קיים קשר בין מידת השימוש בכתב, בין מטרת השימוש ובין האופי והמידה של התפתחות הכתב.

סוגי שינויים המתרחשים באותיות כתובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החסרת קו (קווית)
  • הוספת קו או פרט אחר
  • תזוזת קו ממקומו
  • שינוי בתנוחת האות Stance
  • חיבור קווים שבמקורם נכתבו בנפרד

צורות כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינים בצורות כתיבה אחדות:

  1. כתב לפידארי, הוא הכתב המשמש לחקיקת אותיות באבן, על-פי רוב לשם ראווה. כתב זה מטבעו מתפתח באיטיות.
  2. כתב רהוט (קורסיבי), הוא הכתב שנוצר בכתיבה בדיו על פני מצע (חרס, אבן, פפירוס, קלף). בידי סופר או לבלר מיומן ניתן לכתוב אותו במהירות. יש לכתב הזה תת-צורות אחדות.
  3. כתב רהוט (קורסיב) פורמלי: מטרתו המוצהרת של כתב זה להיות נקרא על ידי מישהו אחר ולכן מדובר בכתב שנכתב ע"פ חוקים ברורים לכתיבה, ולכן תוצאתו כתב נאה שאותיותיו מבודדות האחת מרעותה. זהו הכתב שכל אדם לומד. התפתחות הכתב הפורמלי היא איטית כי אין לכותב החופש לחרוג מן הצורות המוסכמות. מן הכתב הזה התפתחו שתי צורות אחרות, כתב רהוט קיצוני, וכתב רהוט וולגרי:
  4. כתב רהוט (קורסיב) וולגרי: כתב המשמש אנשים לצורכי היום יום שלהם. לעומת הכתב הרהוט הפורמלי, כאן הכתיבה איננה מוקפדת. לעתים קרובות מדובר באנשים שמתקשים דווקא בכתיבה (יודעים רק לכתוב את שמם כדי לחתום על מסמכים), כמו בעלי מלאכה. אין לכתב הרהוט (קורסיב) הוולגרי התפתחות עצמית. הוא מנסה לחקות את כתב ידו של המשכיל, את הקורסיב הקיצוני.
  5. כתב רהוט (קורסיב) קיצוני או חופשי: זהו הכתב בשימושם של משכילים יודעי קרוא וכתוב, שידיעת הכתיבה שלהם טובה, למרות שאין הכתיבה מקצועם. הם זקוקים לכתיבה לצרכיהם הפרטיים (כתיבת מכתבים, רישומים בתחום עיסוקם כסוחרים, וכדומה). הכתיבה המהירה, בדיו על מצע קשה, ומאחר שאין הכותב מחויב לכללי כתיבה נוקשים (לעתים הוא כותה רק רשימות עבור עצמו) תביא לכך שכאן התפתחות הצורות תהיה המהירה ביותר. לעתים ייתכן גם מצב שאדם כותב בשני סגנונות כתיבה. הוא כותב ספרי תורה בכתב סופרים פורמלי מהודר, וכשהוא כותב לצרכיו הפרטיים הוא עובר לכתיבה קיצונית מהירה. לפיכך, תיתכן השפעה של הכתב הרהוט הקיצוני על זה הפורמלי.

עבודת הפלאוגרף /אפיגרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר הכתב הקדום הוא המדען המפענח כתובת עתיקה המתגלה בחפירות. תהליך העבודה כולל שלבים אחדים:

  • פיענוח הכתובת אות אחר אות. בשלב זה מתעמת החוקר בעיקר בצד הגראפי של האותיות.
  • קריאת הכתובת בשפתה העתיקה, ותרגומה לשפתנו. בשלב זה מתעמת החוקר עם הצד הלשוני של הכתובת.
  • הבנה ופירוש תוכן הכתובת. כאן מתעמת החוקר עם אספקטים מתחום התרבות העתיקה שאנשיה כתבו את הכתובת.

יש לזכור כי כתובות לא נותרו בשלמותן מן העת העתיקה. עבור אותיות חסרות (שבורות, מחוקות, בלתי קריאות וכדומה), מציע החוקר אפשרויות השלמת החסר. ההשלמה מוצעת על פי ההקשר הלשוני, או ההקשר התרבותי המשתקף מן הכתובת. לעתים באות בחשבון להשלמה יותר מהצעה אחת, ויש מקרים שבהם הטקסט משובש מעבר לאפשרות להשלימו באופן הגיוני.

הכתובת מצולמת בתאורות שונות כדי להבחין בה, ללא ספק, בין הסימנים שהם אותיות לבין סימנים שהם לכלוך או כל חומר שנצמד לכתובת במשך הזמן הארוך שבו שהתה בקרקע. כיום ניתן לשפר את הקריאות של הכתובת באמצעות הדמיות מחשב שונות (כגון עיבוד פוטושופ). החוקר יכין בדרך כלל גם פקסימיליה של הכתובת, כלומר שרטוט של הכתובת כפי שהיא. בשרטוט פקסימיליה יש כמובן מידה מסוימת של פרשנות, אך זו בחירת החוקר אילו סימנים הן אותיות ואילו – לא, והם מושמטים מן השרטוט.

סימנים מוסכמים במחקר הפלאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות קיימת, נכתבת כפי שהיא.

אות חלקית, אות לקויה (מסומנת בדרך כלל בנקודה על גבי האות המסופקת)

אות שהושמטה על ידי הסופר הקדמון, אך היא ודאית על פי השפה (מסומנת בדרך כלל בין סוגריים חדים < >)

השלמה של טקסט חסר, נעשה בדרך אחרי סוריים מרובעים [ ] המציינים את קצה הטקסט שהשתמר. יש לציין שבסעיף זה לא ירחק הזמן שחוקרים אחרים, שקראו את הצעתו של המהדיר הראשון (הוא החוקר מפרסם הכתובת), יפרסמו את הצעותיהם להשלמת הכתובת.

סימון חלוקה לשורות נעשה בדרך כלל בקו נטוי /

סימון אפשרויות שונות לקריאה נעשה בדרך בכתיבת האותיות השונות האפשריות זו מעל זו

במקרה של כתובות שנכתבו בראשי תיבות (למשל בכתובות ממלכתיות רומיות), על החוקר לפתוח את ראשי התיבות בין סוגריים עגולים. למשל Leg(ion)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדה ירדני, ספר הכתב העברי, תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב, הוצאת כרטא, ירושלים, תשנ"א.
  • יוסף נוה, התפתחות הכתב הארמי, דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, כרך חמישי, חוברת 4, ירושלים, תשל"ד.
  • יוסף נוה, על פסיפס ואבן, הכתובות הארמיות והעבריות מבתי-הכנסת העתיקים, הוצאת החברה לחקירת א"י ועתיקותיה וכרטא, ירושלים, תשל"ח.
  • יוסף נוה, על חרס וגומא, כתובות ארמיות ועבריות מימי בית שני, המשנה והתלמוד, הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ב

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]