פנגיאה פרוקסימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערכה של פנגיאה פרוקסימה על פי המודל המוקדם באתר הפרויקט Paleomap.

פנגיאה פרוקסימה (נקראת גם פנגיאה אולטימה, נאופנגיאה ו-פנגיאה II) היא תחזית של יבשת-על עתידית אפשרית. בהתאם למחזור יבשות העל, פנגיאה פרוקסימה יכולה להתרחש בתוך 300 מיליון השנים הבאות. התחזית הפוטנציאלית הזו, שהושערה לראשונה על ידי כריסטופר סקוטיס, קיבלה את שמה מהדמיון שלה ליבשת העל הקודמת, פנגיאה. בהמשך שינה סקוטיס את פנגיאה אולטימה (שפירושה: הפנגיאה האחרונה) לפנגיאה פרוקסימה (שפירושה: הפנגיאה הבאה) כדי להקל על הבלבול לגבי השם פנגיאה אולטימה שעלול לרמוז שזו תהיה יבשת העל האחרונה.[1] התפיסה התבססה על בחינת מחזורי עבר של היווצרות והתפרקות של יבשות-על, ולא על הבנה עכשווית של מנגנוני השינוי הטקטוניים, שאינם מדויקים דיו מכדי לחזות כל כך רחוק לעתיד. "הכל די פנטזיה מלכתחילה", אמר סקוטיס. "אבל זה תרגיל מהנה לחשוב על מה שעלול לקרות. ואתה יכול לעשות זאת רק אם יש לך מושג ברור באמת למה דברים קורים מלכתחילה."[2]

יבשות-על מתארות את המיזוג בין כל שטח האדמה של כדור הארץ, או כמעט כולו, ליבשת אחת רציפה. בתרחיש של פנגיאה פרוקסימה, הפחתה במערב האוקיינוס האטלנטי, מזרחית ליבשת אמריקה, מובילה להפחתה של הרכס המרכז אטלנטי ואחריו הפחתה שמשמידה את האגן האטלנטי וההודי, וגורמת לאוקיינוסים האטלנטי וההודי להיסגר, ומביאה את אמריקה חזרה יחד עם אפריקה ואירופה. כמו ברוב יבשות העל, גם פנים פנגיאה פרוקסימה יהפוך ככל הנראה למדבר צחיח למחצה שנוטה לטמפרטורות קיצוניות.[3]

היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השערת פנגיאה פרוקסימה, האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי ימשיכו להתרחב עד שאזורי הפחתה חדשים יחזירו את היבשות ויצרו פנגיאה עתידית. רוב היבשות והמיקרו-יבשות צפויות להתנגש באירואסיה, בדיוק כמו שקרה כאשר מרבית היבשות התנגשו בלאורנטיה.[4]

בערך 50 מיליון שנה מעכשיו צפויה צפון אמריקה לעבור מערבה ואירואסיה תעבור לכיוון מזרח, ואולי אפילו לדרום, ותקרב את בריטניה הגדולה לקוטב הצפוני ולסיביר דרומה לעבר קווי רוחב חמים וסובטרופיים. אפריקה צפויה להתנגש עם אירופה וחצי האי ערב, בזמן ששינוי זה סוגר את הים התיכון (סוגר לחלוטין את ים טתיס (או נאותטיס) וים סוף) ויוצרת יבשת-על הנקראת אירואפרסיה. רכס הרים ארוך (רכס ההרים הים התיכון) אז ישתרע מחצי האי האיברי, ברחבי דרום אירופה ואל אסיה. חלקם אף צפויים שיהיו בעלי פסגות גבוהות יותר מאשר הר אוורסט. באופן דומה, אוסטרליה צפויה לעבור ליד החופים של דרום-מזרח אסיה, מה שגורם לאיים להידחס פנימה, להרכיב רכס הרים פוטנציאלי נוסף, ולהרכיב יבשת-על, הנקראת אירו-אפראוסטרלסיה. בינתיים, דרום קליפורניה ובאחה קליפורניה צפויות להתנגש באלסקה וליצור רכסי הרים חדשים שנוצרו ביניהם.[5]

בערך 125 מיליון שנה מעכשיו, האוקיינוס האטלנטי צפוי להפסיק להתרחב ולהתחיל להתכווץ מכיוון שחלק מהרכס המרכז-אטלנטי כבר הוחלף. בתרחיש זה, הרכס המרכז אוקייני בין דרום אמריקה לאפריקה כנראה יוחלף תחילה; האוקיינוס האטלנטי צפוי להצטמצם כתוצאה מהפחתה מתחת לאמריקה. האוקיינוס ההודי צפוי להיות קטן יותר בגלל הפחתה צפונית של קרום אוקייני לתעלה ההודית המרכזית. אנטארקטיקה צפויה לזוז צפונה, להתנגש במדגסקר ובאוסטרליה, לתחום שריד של האוקיינוס ההודי (המכונה האוקיינוס ההודי-אטלנטי), וליצור את יבשת העל אוריינטליס.[6]

כאשר החלק האחרון של הרכס המרכז האטלנטי נמצא מתחת לאמריקה, צפוי האוקיינוס האטלנטי להיסגר במהירות.[7]

בעוד 200 מיליון שנה, צפוי האוקיינוס האטלנטי להיסגר. צפוי שצפון אמריקה כבר התנגשה באפריקה, אך תהיה במצב יותר דרומי מאשר במקום בו נסחפה. דרום אמריקה צפויה להיות עטופה סביב קצה דרום אפריקה, וכתוצאה מכך לתחום לחלוטין את האוקיינוס ההודי-אטלנטי. האוקיינוס השקט יגדל ורחב את חציו מכדור הארץ.[7]

עוד יבשות מוצעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפליאוגולוג רונלד בלייקי תיאר את 15 עד 85 מיליון השנים הבאות של ההתפתחות הטקטונית כמושבתת למדי וצפויה, ללא היווצרות על-יבשת.[8] מעבר לכך, הוא מזהיר כי התיעוד הגאולוגי מלא בתזוזות בלתי צפויות בפעילות הטקטונית ההופכות תחזיות נוספות לתחזיות "מאוד מאוד ספקולטיביות". בנוסף לפנגיאה פרוקסימה, שתי יבשות-על היפותטיות אחר – "אמאסיה" ו"נובופנגיאה" – שתוארו לראשונה בכתבה במגזין ניו סיינטיסט מחודש אוקטובר 2007.[9]

אוריקה היא גם אחת מארבע יבשות העל שצפויות להיווצר בתוך 200 מיליון שנה[10].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nield, Ted, Supercontinent: Ten Billion Years in the Life of Our Planet, Harvard University Press, 2009, ISBN 978-0674032453

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Willams, Caroline; Nield, Ted (2007). "Earth's next supercontinent". New Scientist. 196 (2626): 36–40. doi:10.1016/S0262-4079(07)62661-X.
  2. ^ "Continents in collision: Pangaea Ultima". NASA Science News. 6 באוקטובר 2000. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Kargel, Jeffrey S. (2004). "New World". Mars: a warmer, wetter planet. Springer. ISBN 978-1-85233-568-7.
  4. ^ Broad, William J. (9 בינואר 2007). "Long-Term Global Forecast? Fewer Continents". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ "Our globe in next 50 million years". Volcano World. Oregon State University. אורכב מ-המקור ב-2009-04-05.
  6. ^ Scotese, Christopher R. "The Atlantic Ocean begins to Close". Paleomap Project. נבדק ב-2012-03-24.
  7. ^ 1 2 Scotese, Christopher R. ""Pangea Ultima" will form 250 million years in the Future". Paleomap Project. נבדק ב-2006-03-13.
  8. ^ Manaugh, Geoff; Twilley, Nicola (23 בספטמבר 2013). "What Did the Continents Look Like Millions of Years Ago?". The Atlantic. נבדק ב-2014-07-22. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Williams, Caroline; Nield, Ted (2007-10-20). "Pangaea, the comeback". NewScientist. נבדק ב-2009-08-28.
  10. ^ Duarte, João; Schellart, Wouter; Rosas, Filipe (3 באוקטובר 2016). "The future of Earth's oceans: consequences of subduction initiation in the Atlantic and implications for supercontinent formation". Geological Magazine. 155: 45–58. {{cite journal}}: (עזרה)