אוורסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוורסט (בטיבטית: צ'ומו לונגמה)
Everest kalapatthar crop.jpg
פסגת האוורסט, צילום מפסגת קאלא פטר
גובה 8,850 מטר. ההר הגבוה בעולם
מיקום

נפאל וסין (טיבט)

רכס הרים הימלאיה
העפלה ראשונה 29 במאי 1953, על ידי אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי
מסלול ההעפלה הקל הרכס הדרומי-מזרחי
קואורדינטות 27°59′17″N 86°55′31″E / 27.98806°N 86.92528°E / 27.98806; 86.92528קואורדינטות: 27°59′17″N 86°55′31″E / 27.98806°N 86.92528°E / 27.98806; 86.92528
(למפת נפאל רגילה)
מיקום אוורסט במפת נפאל
 
דנגאדי
דנגאדי
נפלגונג'
נפלגונג'
בוטוואל
בוטוואל
דראן
דראן
בירגונג'
בירגונג'
ג'אנאפור
ג'אנאפור
אוורסט
אוורסט
תצלום אוויר של האוורסט מדרום
מפולת שלגים באוורסט

האֶווֶרֶסְט (בטיבטית: צ'ומו לונגמה) הוא ההר הגבוה בעולם (מעל פני הים), ומתנשא בחלקו המזרחי של רכס הרי ההימלאיה בגבול שבין נפאל לסין. רוב שטחו מצוי בטיבט שהיא חלק מסין, וחלקו הדרומי שוכן בתחומי הפארק הלאומי סגרמאטהה שבנפאל.

ההר נקרא בטיבטית: "צ'ומו לונגמה" (שפירושו "אלת אם העולם") ובנפאלית: "סגרמאטהה" (सगरमाथा, "ראש הרקיע"). שמו הנוכחי נקרא על שם המודד הבריטי סר ג'ורג' אוורסט (ההגייה הנכונה של שמו היא אִיוְרֶסְט, בניגוד לשם המקובל היום להר - אֶווֶרֶסְט), שהיה המודד הראשי של הודו והאחראי השני למיפוי הטריגונומטרי הגדול של הודו.

מדידת האוורסט ומתן שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיפוי שהתנהל בעזרת תאודוליטים גדולים החל מ-1802 מהקצה הדרומי של הודו לכיוון צפון, ונועד במקורו למדוד קשת לאורך המרידיאן ובכך לקבל מידע מדויק על עקמומיות כדור הארץ, הגיע אל מרגלות ההימאליה רק עם פרישתו של איוורסט וחזרתו לבריטניה. ממשיכו בתפקיד, אנדרו וו (Andrew Waugh), שנכנס לתפקיד ב-1843, החל למדוד מתוך צפון הודו את גובהם של ההרים ברכס ההימלאיה. את החישובים ביצע בכלכותה המתמטיקאי ההודי רד'נאת סידקאר שהיה "המחשב האנושי" של הפרויקט באותה עת. כבר ב-1847 גילו השניים כי רבות מהפסגות בהימלאיה גבוהות יותר מפסגות הרי האנדים, שעד אז היו הגבוהות ביותר שנמדדו, אולם וו לא פרסם את הממצאים, והחליט לבדוק קודם האם קיימות פסגות גבוהות יותר, שטרם נצפו ונמדדו, במקבץ הפסגות הרחוק יותר על גבול נפאל וטיבט. הפסגות נמדדו ממרחק של מאות קילומטרים, באותה שנה, ושוב ב-1849, ולאחר תהליכים של זיהוי הפסגות מהמקומות השונים שבהן נמדדו, והחישובים הטריגונומטריים של סידקאר, הגיעו (בשנת 1852) השניים למסקנה שהפסגה שלה הם קראו פסגה XV, היא הגבוהה ביותר, והיא כנראה הנקודה הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ.

וו עדיין התמהמה בפרסום הממצאים, ורק ב-1856 דיווח על תוצאות המדידה, והודיע ש"פסגה XV" שבהימאליה הנפאלית גובהה הוא 29,002 רגל (8,840 מטר), ושזהו כפי הנראה ההר הגבוה ביותר בעולם. על פי סיפור שמידת מהימנותו אינה ברורה, הגובה אליו אנשי הצוות הגיעו ממיצוע המדידות היה 29,000 רגל, ושני רגל הוספו על מנת לא לגרום רושם בציבור כאילו מדובר בערך מקורב.

מאוחר יותר הציע וו לקרוא לפסגה (שלטענתו, לא מצא שיש לה שם מקומי) על שם קודמו, שהיה עוד בין החיים באותה עת. איוורסט, שהקפיד כמודד הראשי של הודו להשתמש בשמות מקומיים, אם היו כאלה, השמיע התנגדות רפה למדי לכבוד שהוצע לו, ולמרות התנגדויות שנשמעו, החליטה החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית ב-1865, שנה לפני מותו של איוורסט, לקרוא להר על שמו. איוורסט עצמו, לא רק שלא היה על ההר, גם ככל הנראה מעולם לא צפה בו.

בשנים האחרונות קיימת תנועה ציבורית, שמרכזה בהודו, הדורשת לקרוא את ההר על שמו של סידקאר, שנטען שהיה הראשון שהבין שהמדובר בהר הגבוה בעולם.

גובהו המדויק של הר האוורסט שנוי במחלוקת. שיטות מדידה שונות, כמו גם שינויים איטיים בגובהו של ההר בשל טקטוניקת הלוחות, מובילות לתוצאות שונות במקצת. מיפוי הודי שנערך ב-1954, שהשתמש אף הוא בתאודוליטים שהוצבו ב-12 נקודות שונות מסביב להר, קבע את גובה האוורסט כ-8,848 מטר. המדידות השונות נתנו ערכים בפיזור של כ-5 מטר, והגובה נקבע כממוצע בלתי משוקלל שלהן. ערך זה הוא הגובה המוכר רשמית עד היום על ידי סין ונפאל. ב-5 במאי 1999 העפילה לפסגת ההר משלחת אמריקנית מטעם החברה הלאומית לגאוגרפיה (נשיונל ג'יאוגרפיק) ומוזיאון המדע של בוסטון, כשהיא מצוידת במכשיר GPS. המדידות שנעשו על ידי המשלחת קבעו שגובה ההר הוא 8,850 מטר. לעומת זאת, מדידות שנעשו לאחרונה על ידי משלחת סינית קבעו, כי גובהו של ההר הוא 8,844.43 מטר (עם דיוק מדידה של 0.21 מטר).‏[1] מעקב לאורך זמן בעזרת מכשיר GPS שהוצב באוכף הדרומי של ההר מצביע על תזוזות זעירות של ההר, אם כי לא ניכר שינוי מהותי בגובהו. כמו כן ניכרת תזוזה של כ-6 סנטימטרים לשנה לכיוון צפון-מזרח.

מבנה ההר וזיהום הסביבה בו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההר הוא דמוי חרוט בגלל סחיפה (ארוזיה) של הקרח והרוחות העזות בגובה העצום. ההר מכוסה בקרחוני ענק שיורדים מהפסגה המרכזית ופסגות המשנה שמסביבה. הקרחונים העיקריים הם קרחון הקומבו, קרחון רונגבוק המערבי ורונגבוק המזרחי. כיום, ההר מכוסה באביזרים, ציוד ופסולת שהשאירו המטפסים על ההר. ננקטו צעדים נגד התופעה, בסיוע ממשלת נפאל וקרן אדמונד הילארי.

ניסיונות ההעפלה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Mount Everest tourists flow map 1980-2000 -heb.svg

משהתגלה כי הר האוורסט הוא הנקודה הגבוהה על פני כדור הארץ, איש לא העלה על הדעת את הרעיון של טיפוס עליו. מסורת של טיפוס הרים כאלה לא הייתה קיימת, ושתי המדינות בהן שוכן ההר - נפאל וטיבט, היו סגורות בפני מערביים. האיום הרוסי על ההגמוניה הבריטית באזור גרם לבריטים להתעניין באזור, למרות בדלנותן של נפאל וטיבט. בתחילה נשלחו הודים מטעמם לרגל ולמפות את האזור, ובהמשך גם אנשי צבא בריטים הסתננו לאזור. הרעיון לטיפוס על האוורסט הועלה לראשונה כנראה רק ב-1893, בשיחה שהתקיימה דווקא בקשמיר בין שניים מאנשי צבא אלה, פרנסיס יאנגההסבנד (Younghusband) וצ'ארלס ברוס (Bruce).

טיבט החלה להיפתח לבריטים רק בעקבות פלישה ב-1904 של כוח בריטי בראשות יאנגההסבנד שכבש את להסה בירתה, והפך את המדינה לארץ חסות בריטית. אולם התהפוכות הפוליטיות העבירו את השליטה תחילה לסין, ולבסוף לעצמאות טיבטית. ב-1913 ערך איש צבא אחר, ג'ורג' נואל, מסע חשאי אל מרגלות האוורסט מהכיוון הטיבטי, אולם לאחר שאזל המזון למשלחת נחשפה זהותה והיא אולצה לחזור. מלחמת העולם הראשונה קטעה את העניין באוורסט, ורק ב-1919 הציג נואל את מסעו בפני החברה הגאוגרפית המלכותית, שלראשותה נבחר באותה עת יאנגההסבנד. בעקבות כך החליטו הבריטים לנסות לכבוש את מה שכונה (אחרי כיבוש הקוטב הצפוני ב-1909 והקוטב הדרומי ב-1911) "הקוטב השלישי".

ב-1920 השיגו הבריטים את אישור הדלאי לאמה השלושה עשר, וב-1921 שלחו משלחת מחקר ששהתה באזור בין יוני לספטמבר כדי למצוא את הנתיב והעונה הטובים ביותר לניסיון העפלה מכיוון טיבט. הם עצמם הגיעו לשיא גובה של כ-7,000 מטר, על האוכף הצפוני.

בעקבות משלחת זו יצאה במאי 1922 משלחת ראשונה בראשותו של צ'ארלס ברוס במטרה להעפיל אל הפסגה. הם הקימו מחנה על האוכף הצפוני בגובה של 25,000 רגל (7,620 מטר) משם יצאו שלושה ניסיונות העפלה אל הפסגה, אך כולם נכשלו.

המשלחת של ג'ורג' מאלורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924 התארגנה משלחת המחקר הבריטית השלישית להר אוורסט. ראש המשלחת היה סגן אלוף אדוארד נורטון (Norton). ג'ורג' מאלורי מונה להיות ראש צוות המטפסים.

אחרי כמה שבועות עכוב בשל תנאי מזג אוויר קשים, הוקמו כמה מחנות אספקה בגבהים שונים, בצדו הצפוני של האוורסט. הגבוה במחנות היה מחנה 6 בגובה 8,140 מטר (26,700 רגל) . ב-4 ביוני 1924 ניסו אדוארד נורטון וחבר המשלחת סומרוול (Somervell) להעפיל לפסגה ללא בלוני חמצן. סומרוול ויתר על ניסיונו בגובה 8,500 מטר בערך. נורטון המשיך לבד והגיע לגובה של 8,570 מטר (28,126 רגל). שיא גובה זה לא נשבר במשך 29 שנה עד ההעפלה לפסגה של אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי ב-29 במאי 1953.

ב-8 ביוני 1924 ניסו ג'ורג' מאלורי ואנדרו אירווין (Irvine) להעפיל אל פסגת ההר. הם היו מצוידים בבלוני חמצן משופרים. ב-12:50 בצהרים השניים נראו לאחרונה על ידי נואל אודל (Odell), מטפס תומך מהקבוצה שנמצא בגובה נמוך יותר. אודל דיווח מאוחר יותר שהם נראו ליד "מדרגת טיפוס כבירה" ( כנראה "מדרגת הטיפוס הראשונה") ובאיחור בלוח הזמנים. עם זאת הם נראו לו במוכנות גבוהה. מאלורי ואירווין לא נראו יותר בחיים.

משלחת הטיפוס של 1933 מצאה את גרזן הקרח של אירווין במדרונות הגבוהים של ההר, בגובה 8,440 מטר ו-250 מטר מזרחה מ"מדרגת הטיפוס הראשונה". מקום מוזר בהתחשב במסלול הטיפוס המתוכנן.

ב-1999 התארגנה "משלחת המחקר ע"ש מאלורי ואירווין" בראשותו של אריק סימונסון (Simonson). המשלחת מצאה בלון חמצן השייך לשניים (אומת על ידי החברה שיצרה את הבלון) ליד "מדרגת הטיפוס הראשונה". גופתו של מאלורי נתגלתה בגובה 8,150 מטר (26,750 רגל), היישר מתחת לגרזן הקרח שנמצא ב-1933. לא נמצאו הוכחות כי השניים הגיעו לפסגה, או טיפסו את "מדרגת הטיפוס השנייה", המפתח למסלול זה.

יש ויכוח רציני בין המומחים אם אכן הגיעו אירווין ומאלורי לפסגה. ישנה תאוריה האומרת כי אירווין נשאר מאחור, מתחת ל"מדרגת הטיפוס השנייה" ומאלורי המשיך לבדו לפסגה. תאוריה זו נתמכת על ידי ראיות נסיבתיות בלבד, כגון העובדה שתמונתה של אשתו שתמיד הייתה בארנקו, לא נמצאה. מאלורי הבטיח להטמין אותה בפסגה. כמו כן המקום בו נמצאה גופתו של מאלורי מצביע על מסלול ירידה מההר. ואולם מומחים אחרים טוענים כי מאלורי לא יכול היה לטפס לבדו את "מדרגת הטיפוס השנייה" שהיא בדרגת קושי של 5.7 - 5.8, עם בלונים וציוד. (מאלורי טיפס בסקוטלנד מדרגות בדרגת קושי של 5.8-5.9). המצלמה שיכלה לשפוך אור על התעלומה לא נמצאה.

גם אם תימצא עדות ניצחת (כגון תמונות מהפסגה) שמאלורי אכן כבש את ההר ב-8 ביוני 1924, לא ישונו ספרי ההיסטוריה. גם בנו של מאלורי הודה בכך. העפלה מוצלחת נחשבת רק אם הפסגה נכבשה, והמטפסים שבו לבסיסם בשלום. זה לא קרה למאלורי ואירווין.

ההעפלה הראשונה אל פסגת האוורסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט על הר האוורסט מכיוון טיבט.

ב-29 במאי 1953 הניו זילנדי אדמונד הילרי, והשרפה טנזינג נורגיי ביצעו את ההעפלה המתועדת המוצלחת הראשונה לפסגת האוורסט דרך הרכס הדרומי-מזרחי.

השניים היו חברים במשלחת בריטית בראשות ג'ון האנט. כשהתקרבה המשלחת אל הפסגה נבחרו מספר זוגות שניסו להגיע אליה. אחרי כישלון הזוג הראשון, עלו ב-28 במאי 1953 הילרי וטנזינג, והם הצליחו להגיע אל "פסגת העולם" למחרת בשעה 11:30. הם שהו בפסגה כרבע שעה. הילרי לחץ את ידו של טנזינג, וזה השיב לו בחיבוק חם. הילרי צילם את טנזינג מניף את דגלי האו"ם, בריטניה, נפאל והודו מעל הפסגה. עם רדתם מההר זכו הילרי והאנט (אולם לא טנזינג) בתואר האצולה סר.

במשך שנים סירבו הילארי וטנזינג לומר מי היה הראשון שהגיע לפסגה. אולם באוטוביוגרפיה שפרסם הילרי, אחרי מותו של טנזינג, הוא כתב שהוא היה זה שהניח את רגלו ראשון על הפסגה, בעוד שטנזינג היה מספר צעדים אחריו.

מחנה הבסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה הבסיס של האוורסט שוכן בתוך עמק בגובה 5,362 מטר, במרחק שלוש שעות הליכה מהכפר הקרוב גורק-שפ, הממוקם בגובה של כ- 5,100 מטר. מחנה הבסיס הוא למעשה "כפר" אוהלים גדול, השוכן בתוך סביבה מוגנת ממזג האוויר. בעבר הועלו הצעות לבנות בו מבנה קבע, אך כיוון שמחנה הבסיס שוכן על קרחון, נגנז הרעיון. מחנה הבסיס הוא למעשה גם מחנה הבסיס עבור משלחות המטפסות על הלהוטסה, ההר הרביעי בגבהו בעולם. בחלקו הדרומי של מחנה הבסיס יש שלד של מסוק מיל מי-8 שהתרסק שם לאחר שטייסיו לא הצליחו להמריא לאחר חגיגות היובל להעפלה המוצלחת הראשונה על ההר, כנראה כיוון שהיו שתויים. הנקודה הגבוהה ביותר שתיירים, שאינם בעלי ידע בטיפוס, יכולים להגיע אליה היא "קאלה-פטר" (הסלע השחור) הממוקמת בגובה 5,550 מ' וניתן לראות ממנה פנורמה מרהיבה של האוורסט וההרים הסמוכים לו.

ישראלים על האוורסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישראלי הראשון שעמד על גג העולם היה דורון אראל, בשנת 1992, במסגרת משלחת מסחרית בינלאומית. דורון אראל טיפס מן הצד הדרומי, הנפאלי. הוא המשיך, לאחר מכן, והיה לישראלי הראשון שהשלים את הטיפוס על שבע הפסגות הגבוהות בכל היבשות.

בשנת 2006 טיפסו על האוורסט שלושה ישראלים. ב-18 במאי עמדו על הפסגה דודו יפרח ומיכה יניב, שני מדריכי טיפוס ישראלים, במסגרת "משלחת השלום של האוורסט" (Everest Peace Project). הם טיפסו מן הצד הצפוני, הטיבטי. יום לפניהם הגיע לפסגה מטפס ישראלי אחר, שאינו מעוניין להיחשף בשמו. הוא היה כבן 56 אז, והיה הישראלי המבוגר ביותר על פסגת האוורסט. במאי 2009 נכבשה הפסגה על ידי ישראלי נוסף, דניאל קרן.

בשנת 2012 עמד המטפס הישראלי נדב בן יהודה להעפיל לפסגה בעודו בן 24, ובכך להיות הישראלי הצעיר ביותר שטיפס אל פסגת האוורסט. כ-300 מטרים לפני הפסגה נתקל בן-יהודה במטפס טורקי מחוסר הכרה, והחל מיד בפעולת חילוץ- תוך זניחת מטרתו וסיכון חייו. במהלך החילוץ הוא נאלץ להסיר את כפפת יד ימינו כדי לבצע פעולות מורכבות, ומערכת החמצן שברשותו חדלה מלפעול לאורך כל הנסיגה. הפעולה הסתיימה בהצלחה כאשר שני המטפסים חזרו למולדתם. כתוצאה מפעולת החילוץ סבל נדב מפגיעות גופניות קשות, והובהל לארץ תוך חשש כבד לקטיעת אצבעות יד ימינו. על מעשה זה הוענק לו אות מופת הנשיא בטקס אות הנשיא למתנדב.‏[2].

תאריכים משמעותיים בתולדות ההעפלה לאוורסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך המטפסים יחוד ההעפלה
4 ביוני 1924 אדוארד נורטון הגיע לגובה של 8,570 מטר (28,126 רגל).
8 ביוני 1924 ג'ורג' מאלורי בעבר שיערו שהגיע לפסגה אך לאחר מציאת גופתו וניתוח על סמך ציוד הטיפוס שהיה ברשותו, השערה זו הופרכה. לא נשאר בחיים.
29 במאי 1953 הניו זילנדי אדמונד הילרי והשרפה טנזינג נורגיי ההעפלה המתועדת המוצלחת הראשונה לפסגת האוורסט דרך הרכס הדרומי-מזרחי.
16 במאי 1975 ג'ונקו טאביי מיפן האשה הראשונה בעולם שהיגיעה לפסגת האוורסט, דרך הרכס הדרומי-מזרחי. זאת במסגרת משלחת נשים יפניות.
5 באוגוסט 1978 פטר הדלר מאוסטריה וריינהולד מסנר מאיטליה טיפוס ראשון לפסגה ללא בלוני חמצן דרך הרכס הדרומי-מזרחי.
20 באוגוסט 1980 ריינהולד מסנר מאיטליה הראשון שהגיע לפסגה בטיפוס סולו. מסנר טיפס לבדו במשך שלשה ימים, החל ממחנה הבסיס בגבה 6,500 מטר, וללא שמוש בבלוני חמצן, וכבש את הפסגה דרך האוכף הצפוני.
10 במאי 1990 פיטר הילארי כיבוש פסגה ראשון על ידי בן של מטפס כובש פסגה. פיטר הילארי, בנו של סר אדמונד הילארי מניו זילנד.
21 במאי 1992 דורון אראל הישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט במסגרת משלחת מטפסים רב לאומית. הוא המשיך, לאחר מכן, והיה לישראלי הראשון שהשלים את הטיפוס על שבע הפסגות הגבוהות בכל היבשות.
1995 ג'ורג' מאלורי הנכד של ג'ורג מאלורי, כובש את הפסגה.
10 במאי 1996 ראשי הקבוצות רוב הול וסקוט פישר ועוד שישה חברי צוות האסון באוורסט. 8 מטפסים נהרגים ביום אחד עקב סופה בלתי צפויה בפסגה, ביניהם שני המדריכים הנחשבים ביותר בעולם, רוב הול וסקוט פישר.
6 במאי 1999 השרפה באבו צ'ירי "מבלה" 21:30 שעות על פסגת האוורסט. שיא שהייה.
21 במאי 2004 השרפה פמבה דורג'י כובש את הפסגה בזמן שיא של 8:10 שעות. הישג זה נחשב לאחד הכבירים ביותר בתולדות ספורט טיפוס ההרים. פמבה דורג'י נשא את אשתו מוני מולפטי על פסגת האוורסט.
25 במאי 2008 בהדור שרצ'אן מנפאל כבש את הפסגה בגיל 76, והיה לאדם המבוגר ביותר שכבש את האוורסט.
22 במאי 2010 ג'ורדן אלכסנדר רומרו מקליפורניה כבש את הפסגה בגיל 13, והיה לאדם הצעיר ביותר שכבש את האוורסט.
22 במאי 2010 אפא שרפה כובש את פסגת האוורסט בפעם ה-20. שיא מספר הטיפוסים על ידי מטפס יחיד.
18 במאי 2014 מדריכי טיפוס נפאלים 16 מטפסים נהרגו ו-9 נפצעו במפולת שלגים, באסון הגדול ביותר בתולדות ההר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיק קונפרי, אוורסט 1953: הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


שבע הפסגות

אוורסט (אסיה) • אקונקגואה (אמריקה הדרומית) • הר מקינלי (אמריקה הצפונית) • קילימנג'רו (אפריקה) • מון בלאן (אירופה) • אלברוס (אירופה) • וינסון מסיב (אנטארקטיקה) • פונצ'אק ג'איה (אוקיאניה) • קושצ'ושקו (אוסטרליה)