צפורה דגן
 | |
| לידה |
1930 (בת 94 בערך) תל אביב, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| שם לידה | צפורה גרינברג |
| מדינה | ישראל |
| מקום מגורים | חולון, ישראל |
| כינויים נוספים | ציפי, ציפקה, תרצה בן דוד |
| בן זוג | מתתיהו (מתי) דגן |
| מספר צאצאים | 2 |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
צפורה דגן (נולדה ב־1930) היא פעילה בשימור, תיעוד והנצחת מורשת הפלמ"ח, ומרצה על הארגון.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צפורה נולדה ב־1930 בתל אביב לאייזיק-יצחק גרינברג, נגן צ'לו בתזמורת הפילהרמונית הישראלית וטכנאי שיניים ולד"ר שרה-סוניה מרקין, רופאת שיניים בתל אביב[1][2]. לאחר שסיימה את בית הספר העממי הצטרפה לנוער הצעיר בהגנה שעסק בהדבקת כרוזים[3].
בשנת 1945, בגיל 15, הצטרפה להכשרת הנוער העובד והלומד בקיבוץ אשדות יעקב שארכה חצי שנה, בסיומה התאחדה ההכשרה עם הכשרה מקבוצת כנרת להכשרה מגויסת "רגבים"[4] שגויסה לפלוגה א' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, והתמקמה בקיבוץ יגור[2][3]. ב־29 ביוני 1946, בשבת השחורה, נאסרו רוב חברי קיבוץ יגור ואנשי הפלמ"ח ששהו שם, ועל השאר התושבים, בניהם צפורה, הוטל מצור, ממנו ברחה לאחר כמה ימים[2][3][4]. לאחר מכן עברה הכשרת "רגבים" לקיבוץ חפציבה, שם ניתנו להם שמות מחתרתיים וצפורה כונתה תרצה בן דוד. באוגוסט 1946 שויכה ההכשרה לפלוגה ד' של הפלמ"ח והם עברו אימונים ומסעות[2][3][4]. באוגוסט 1947 נשלחה צפורה עם חברי ההכשרה אל "הגבעה" שליד רחובות שם הם עבדו במכון איילון, מפעל מחתרתי תת-קרקעי לייצור תחמושת של ההגנה, וייצרו כדורי תשעה מ"מ עבור תתי־מקלע מסוג סטן[2][3][4]. ב-6 בפברואר 1948, נישאה צפורה למתי שהיה חבר בהכשרה והם המשיכו לאורך מלחמת העצמאות להתגורר בגבעה ולעבוד במכון איילון[2].
ב־1949, לאחר סיום מלחמת העצמאות, התיישבו צפורה ומשפחה יחד עם חברי ההכשרה במעגן מיכאל והיא הקימה שם מרפאת שיניים. באותן שנים היא הייתה גם מהראשונות שעסקו בהדרכת ריקודי עם בישראל[5][2]. לאחר כעשור הם עברו להתגורר במקוה ישראל והיא שימשה מורה לכלכלת בית. מאז 1990 מתגוררת בחולון[1][2].
דגן חברה בארגון חברי ההגנה, ראיינה ותחקרה כ־130 חברי פלמ"ח, הגנה ומתנדבי הצבא הבריטי, וסיפוריהם תועדו ונשמרו בארכיון ההגנה בבית אליהו גולומב ובארכיון צה"ל. במשך כ-20 שנה הרצתה לתלמידי מוסדות חינוך ולחיילי ולחיילות צה"ל על הפלמ"ח וההגנה, על ייצור הנשק במחתרת ועל הקמת צבא ההגנה לישראל. היא כתבה מספר ספרים המתעדים את פעילות הפלמ"ח[1][2][6].
ב־2015 זכתה באות יקירת העיר חולון. ב־2021 קיבלה את מדליית הרמטכ"ל אביב כוכבי במסגרת ציון שמונים שנה להקמת הפלמ"ח[2][7].
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צפורה דגן, רגבים; זכרונות, 1943-1949, 2005
- צפורה דגן, שבת שחורה וכלניות אדומות, מהדורה שנייה, 2006
- צפורה דגן, סיפורה של קבוצה וסודה של גבעה, בית הפלמ"ח - הספרייה, 2015
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הבלוג ממחברתה של צפורה דגן
- צפורה דגן, באתר עיריית חולון
- אורלי גולדקלנג, "'ראשונים תמיד אנחנו' לא הייתה רק סיסמה, זו הייתה המציאות", בעיתון מקור ראשון, 27 בפברואר 2022
- צפורה דגן, באתר הפלמ"ח
ראיון מקיף עם צפורה דגן, רשימת השמעה, באתר יוטיוב (7 חלקים)- צפורה דגן, באתר רוקדים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 צפורה דגן, באתר עיריית חולון
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 אורלי גולדקלנג, "'ראשונים תמיד אנחנו' לא הייתה רק סיסמה, זו הייתה המציאות", בעיתון מקור ראשון, 27 בפברואר 2022
- ^ 1 2 3 4 5 צפורה דגן, באתר הפלמ"ח
- ^ 1 2 3 4 הכשרת "רגבים" יגור - חפציבה 1945-1947, באתר הפלמ"ח
- ^ צפורה דגן, פרק ב', ריקודי-עם ישראליים - ריקודים ראשונים משנת 1945, באתר רוקדים
- ^ ציפורה דגן - ביקור נשיא המדינה מר יצחק הרצוג בבית גולומב- מוזיאון ההגנה 8.9.2022, סרטון בערוץ "Peleg Levy", באתר יוטיוב (אורך: 05:46)
- ^ מפגש הוקרה עם הרמטכ"ל, באתר ממחברתה של צפורה דגן, 11 באוקטובר 2021