קאמי ד'אוסטן, דוכס טאלאר
 | |||||||||
| לידה |
14 בפברואר 1652 דופינה, ממלכת צרפת   | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 במרץ 1728 (בגיל 76) פריז, ממלכת צרפת | ||||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||||
| שושלת | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
קאמי ד'אוסטן דה לה בומה, דוכס טאלאר (צרפתית: Camille d'Hostun de la Baume, duc de Tallard; 14 בפברואר 1652 – 20 במרץ 1728) היה אציל, דיפלומט ואיש צבא צרפתי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טאלאר קיבל פיקוד על יחידה בצבא צרפת כבר בגיל 15[1]. מאוחר יותר הוא שירת תחת פיקודו של הנסיך קונדה בארצות השפלה הדרומיות, והחל מ-1764 תחת אנרי דה לה טור ד'אוברן באלזס. הוא קודם לדרגת מרשל דה קאם ב-1678, ושירת במלחמת תשע השנים שנערכה בשנים 1688–1697.
ידידותו עם המלך לואי הארבעה עשר סייעה לו להגיע לתפקידים בעלי חשיבות. לאחר המלחמה הוא שירת במשך שנתיים כשגריר לחצר סנט ג'יימס, היכן שהידע המקיף שלו בנושאים שונים בפוליטיקה של אירופה הוכיח את עצמו כבעל ערך[2]. כשהמלך ג'יימס השני מת בספטמבר 1707, הכיר לואי בבנו של ג'יימס כיורש לכתר האנגלי. בעקבות כך החליט המלך ויליאם השלישי לגרש את טאלאר מלונדון ב-1702[1].
הקריירה הצבאית של טאלאר הגיעה לשיאה במלחמת הירושה הספרדית. ב-7 בספטמבר 1703 כבשו דוכס בורגונדיה וטאלאר את העיר רייזאך, ולאחר מכן המשיך טאלאר ופלש ללנדאו באמצע אוקטובר. כוח עזר בפיקודו של הנסיך מהסן-קאסל הובס על ידי כוחותיו של טאלאר בקרב שפיירבאך ב-15 בנובמבר. כתוצאה מכך נכבשה לנדאו כעבור יומיים. זמן קצר לאחר מכן הוענקה לטאלר דרגת מרשל של צרפת.
ב-1704 נשלח טאלאר לחזק את הצבא הפרנקו-בווארי של מקסימיליאן השני עמנואל ושל פרדיננד דה מדסין, שחנה על גדות הדנובה והיה מאוים על ידי צבא הברית בפיקודם של הדוכס ממרלבורו והנסיך אויגן מסבויה. טאלאר יצא משטרסבורג ב-1 ביולי, אך למרות שהמצור על וילינגן הוכיח את עצמו כמאמץ עקר הוא הצליח להעביר 34,000 חיילים דרך היער השחור, והגיע לאולם ב-5 באוגוסט[3].
טאלאר הוצב כמפקד הצבא הפרנקו-בווארי המאוחד, אך בקרב בלנהיים שנערך ב-13 באוגוסט 1704 הוא נחל מפלה ניצחת ממרלבורו. לאחר תום הקרב הוא נלקח בשבי, הובא לאנגליה ונכלא בנוטינגהאם.
לאחר ששוחרר ב-1711 חזר לצרפת. למרות האסון של בלנהיים נראה היה כי לואי לא רוחש איבה למרשל[1]. טאלאר קיבל תואר דוכס ב-1712, וב-1715 צורף לאצולה הגבוהה של צרפת. לואי הארבעה עשר הורה בצוואתו למנות את טאלאר למועצת המלוכה, אך הדוכס מאורליאן הצליח להביא לביטול הצוואה. טאלאר נבחר לנשיא האקדמיה הצרפתית למדעים ב-1724, וב-1726 התמנה לשר בממשלה. הוא מת ב-1728.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרשל טאלאר באתר "היסטוריה של נוטינגהמשייר"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Falkner, James. Blenheim 1704: Marlborough's Greatest Victory, p. 104. Pen & Sword Books Ltd, (2004). ISBN 1-84415-050-X
- ^ Churchill, Winston. Marlborough: His Life and Times, Bk. 1, vols. i & ii, p. 426. University of Chicago Press, (2002). ISBN 0-226-10633-0
- ^ Chandler, David G. Marlborough as Military Commander, p. 136. Spellmount Ltd, (2003). ISBN 1-86227-195-X