קורמורן גלאפגוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgקורמורן גלאפגוס
קורמורן גלאפגוס באי איסבלה, גלאפגוס
מצב שימור

מצב שימור: פגיע (VU)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: פגיע
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: שקנאים
משפחה: קורמורניים
סוג: קורמורן
מין: קורמורן גלאפגוס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Phalacrocorax harrisi
‏(רוטשילד, 1898)

קורמורן גלאפגוס (שם מדעי: Phalacrocorax harrisi) הוא קורמורן אנדמי לאיי גלאפגוס (כלומר: הוא חי רק בהם), המשמש דוגמה טובה לייחודה של הפאונה באיים. ייחודו בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. בעבר הוא מוין בסוג "משלו" (סוג בו ניצב בגפו), אך כיום הוא ממוין תחת הסוג קורמורן (Phalacrocorax) יחד עם מרבית הקורמורנים האחרים.

בדומה לקורמורנים אחרים, נמצאים קרומי שחייה בין אצבעות רגליו של קורמורן גלאפגוס. קרומי השחייה הללו, בסיוע רגליו החזקות, משמשים להנעת גופו במים כאשר הוא מחפש אחר טרף כדגים, צלופחים, דיונונים קטנים וכדומה. קורמורן גלאפגוס הוא הגדול ביותר במשפחת הקורמורניים. אורכו בין 89 ל-100 סנטימטרים, ומשקלו בין 2.5 ל-5 קילוגרמים. כנפיו הצטמצמו לכשליש מגודלן של כנפיים המתאימות לעוף בגודלו (שמסוגל לעוף בעזרתן). גם מבנה החלק בעצם החזה שמשמש לחיבור השרירים המסייעים בתעופה (באנגלית Keel), קטן מאוד ביחס לעופות בעלי יכולת תעופה.

צבע חלקיו העליונים שחור, והתחתונים - חום. מקורו הארוך מעוקל בקצהו. צבע העיניים - טורקיז. קרומי שחייה בכפות הרגליים מחברים את כל ארבע האצבעות. הזכרים דומים לנקבות במראם, למעט העובדה שהם מעט גדולים יותר. הפרטים הצעירים די דומים לבוגרים, פרט להבדלים קלים. הפרטים הבוגרים משמיעים קולות נהמה. כמו אצל יתר הקורמורנים, הנוצות שלהם אינן אטומות למים, ולכן אחרי כל צלילה במים הם מבלים זמן מה בייבוש הכנפיים לאור השמש. נוצות התעופה והמתאר דומות לאלו של יתר הקורמורנים, ואולם יתר נוצות הגוף הן עבות יותר, רכות יותר וצפופות יותר. בלוטה שעל גופם מפרישה כמות קטנה של שמן. האוויר הכלוא בנוצותיהם העבות מונע מהן לשקוע.

קורמורן גלאפגוס שוחה

עונת הקינון נמשכת בחודשים הקרים (יולי עד אוקטובר), כאשר היצע המזון הוא הגדול ביותר ואין סכנה שהחום יעיק על הגוזלים. הקורמורן מקנן במושבות שמונות כתריסר זוגות. נוהגי החיזור של מין זה מתחילים בים, כאשר הזכר והנקבה שוחים זה לצד זו כאשר צוואריהם מכופפים. לאחר מכן יעברו ליבשה. אז יציג הזכר את "מתנותיו" לנקבה, הכוללות בדרך-כלל זבל צף כמו חבלים ופקקים. הנקבה מטילה שלוש ביצים לבנבנות, אף שעל-פי רוב רק גוזל אחד שורד. שני ההורים משתתפים בדגירה. לאחר בקיעת הביצים, שניהם יאכילו את הגוזלים וישמרו עליהם. עם זאת, לאחר שהגוזלים יגיעו לגיל שבו הם עוזבים את הקן, והיצע המזון יהיה מספק, הנקבה תעזוב את הזכר על מנת להמשיך בטיפול ההורי. לאחר מכן תמצא זכר חדש. הנקבות יכולות להתרבות שלוש פעמים בשנה.

קורמורנים אלו התפתחו על איים שהיו נטולי טורפים. בהינתן מצב זה, ובצירוף העובדה שאת מזונם השיגו בים, הם איבדו את יכולת התעופה שלהם עקב המצב החדש שבו לא הייתה נחוצה. עם זאת, מאז בוא האדם לאיים, האיים לא נותרו חפים מטורפים: האדם הביא עמו חתולים, כלבים וחזירים. בעבר היו כלבי פרא איום משמעותי על הקורמורנים באי איסבלה, אולם לאחר שהופנם נזקם לחברת בעלי החיים בארכיפלג, הם נלקחו מהאיים. האיומים הנוכחיים על המין כוללים את בוא המכרסמים והחתולים לאי פרננדינה, וכן פעילות דיג שפוגעת בקורמורנים בשני היבטים: היא מצמצמת את היצע המזון שלהם, וכן מביאה לעתים לא רחוקות ללכידתם ברשת והריגתם הבלתי נמנעת.

קורמורן גלאפגוס אנדמי לאיי גלאפגוס, כנרמז משמו. הוא נפוץ רק בשני איים בארכיפלג - פרננדינה, שם הוא נמצא בחוף המזרחי, ואיסבלה, שם הוא נמצא בחופים הצפוניים והמערביים. אוכלוסייתו ידעה תנודות חדות: האל ניניו ב-1983 הביא להצטמצמות האוכלוסייה בכמחצית, וכך עמד מספר הפרטים כ-400. האוכלוסייה השתקמה במהירות, וב-1999 הוערך גודלה בכ-900 פרטים. הקורמורן חי בחופים סלעיים. הוא תר אחר מזונו במי החוף הרדודים, ולרוב לא יתרחק למעלה מקילומטר מאתר הרבייה. סקר שביצעה תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (מיסודה של הקרן על-שם צ'ארלס דרווין) בשנת 2004 העריך את גודל אוכלוסיית קורמורנים אלו בכ-1,500 פרטים. גודל אוכלוסייה זה מציב את המין כאחד מהנדירים בעולם העופות העולמי.

האוכלוסייה הקטנה ואזור התפוצה המצומצם מגבירים את פגיעות המין לאירועים מיוחדים כמו אסונות סביבתיים, אירועים אקלימיים קיצוניים (כמו אל ניניו) והגעת מחלות או טורפים. עם זאת, הרבייה המהירה של המין מקנה לו יכולת התאוששות טובה יחסית, כל עוד גודל האוכלוסייה נשאר מעל רף קריטי. כל אוכלוסיות המין נמצאות בשטחיו של הפארק הלאומי גלאפגוס. איי גלאפגוס עצמם הוכרזו כאתר מורשת עולמית ב-1979. תחנת המחקר ע"ש דרווין עוקבת תדיר אחרי התנודות בגודל האוכלוסייה. נכון ל-2008 הוגדר מצב השימור של המין "בסכנת הכחדה" (Endangered) על ידי ארגון השימור העולמי (IUCN). ב-2011 בעקבות, מחקר שגילה שמצב האוכלוסייה טוב יותר משחשבו, שונה מצב השימור לפגיע. עיקר מאמצי השימור מתרכזים סביב תוכניות בקרה (אחר גודל האוכלוסייה), צמצום ההפרעות של בני האדם, ומניעת פעילות דיג באזורי האכילה של העוף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]