קצח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgקצח
Nigella sativa - Köhler–s Medizinal-Pflanzen-227.jpg
מימין הקצח הדמשקאי, משמאל הקצח התרבותי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: נוריתאים
משפחה: נוריתיים
סוג: קצח (Nigella)
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Nigella
זרעי קצח תרבותי

קֶ‏‏צַ‏ח (שם מדעי: Nigella בערבית: חָבָּא סוּדָא) הוא סוג במשפחת הנוריתיים, הכולל כ-14 מינים של צמחים חד-שנתיים.

מקור הקצח באגן הים התיכון ובדרום מערב אסיה.

הקצח מוזכר כבר בתנ"ך, בספר ישעיהו, פרק כ"ח, פסוק כ"ה. הוא מנוקד קֶצַח.

מבנה הצמח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצח צומח לגובה של 20 עד 90 סנטימטרים. בתקופת הפריחה מעלה הקצח פרח בודד לכל גבעול. צבעי הפרח הם לבן, צהוב, ורוד, כחול בהיר או סגול בהיר. לכל פרח 5 עד 10 עלי כותרת. ההאבקה של הפרחים נעשית על ידי חרקים. הפרי הוא נרתיק המורכב ממספר תאים, כשבכול תא כמה זרעים.

חלוקה למינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין קצח תרבותי (Nigella sativa) מתורבת וזרעיו משמשים הן כתבלין והן למטרות רפואיות. מין זה לא גדל בר בישראל. שאר המינים משמשים למטרות נוי.

בצמחיית הבר של ארץ ישראל ניתן למצוא 5 מינים:

מינים מוכרים נוספים:

  • קצח דמשקאי (Nigella damascena) - בעל פרחים ייחודיים. למין זה יש גם כמה זנים מתורבתים בעלי פרחים בגווני כחול, ורוד וסגול.

בגלל המראה המיוחד, לצמח מספר שמות באנגלית: השטן בשיח (Devil in the bush) והשטן בכלוב (Devil-in-a-cage).

  • Nigella integrifolia
  • Nigella orientalis

הקצח במקורות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקצח נזכר 3 פעמים בספר ישעיהו לצד ה'כמון' כצמח שנזרע ב'הפצה', ונדוש במקל- לא ב'חרוץ' (ישעיה כח כה-כז).

זיהוי ה'קצח' הוא חד משמעי בכל התרגומים וברוב הפירושים. הזיקה שעורך המקרא לכמון נובעת בשל הדמיון בשימוש כתבלין ובאופן גידולו: בעיני הקדמונים הקצח דמה לכמון ובשפות אחרות הוא קרוי ה'כמון השחור'. רק כמה פרשנים אירופיים בודדים סברו שהקצח הנזכר במשנה הוא כרויה (Carum carvi; קימל). אפשר שגם רש"י לא הכירו, אך חזקה עליו שהייתה בידו מסורת זיהוי: 'רבותינו מפרשים נייל"א (niele), אבל אני שמעתי מין זרעים שזורעים אותו בארץ ישמעאל'.

הקצח היה שכיח בשימושו בעולם הקדום. זרעים של קצח נמצאו בקבר של תות אנח אמון במצרים (1325 לפנה"ס), ומתקופת הברזל באתר דיר עלא שבירדן. נראה שהוא בוית במזרח הקרוב מהמין הגדל בר באזור זה. הצמח נזכר גם בספרות חז"ל, וגודל בארץ ישראל וסביבתה בימי הביניים‏[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 114

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]