קרב גשר לדפורד
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמות השושנים | ||||||||||||||||||
| תאריך | 12 באוקטובר 1459 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סמוך לגשר לדפורד, דרומית לטירת לדלו, שרופשייר, אנגליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
52°21′49.5″N 2°43′8″W / 52.363750°N 2.71889°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבית לנקסטר | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב גשר לדפורד (באנגלית: Battle of Ludford Bridge) היה עימות, שהסתיים ללא שפיכות דמים, שנערך ב-12 באוקטובר 1459 במסגרת מלחמות השושנים. העימות הסתיים בהפסד לבית יורק, שראשיו נמלטו וצבאם התפזר, אך בתוך שישה חודשים מצאו עצמם תומכי בית לנקסטר שוב בעמדת נחיתות.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרב הסדור הראשון במסגרת מלחמות השושנים שנערך בסנט אולבנס ב-1455 חיסלו ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק, גיסו רוזן סולסברי ובנו של סולסברי, רוזן ווריק, את מרבית יריביהם בחצר המלוכה של הנרי השישי. יורק הצהיר שוב על נאמנותו בפני המלך, ומונה ללורד פרוטקטור של הממלכה, עד פברואר 1456. על אף זאת, חשדה אשתו של המלך, המלכה מרגרט, שיורק מתכנן להדיח מסדר הירושה את בנה הפעוט אדוארד ולהפוך למלך בעצמו. מרגרט פעלה והסיתה ללא הרף כנגד יורק ונאמניו, אנשי בית נוויל (סולסברי ו-ווריק), וזכתה לתמיכתם של מספר אצילים, שרבים מהם היו בניהם של יריביו של יורק שנהרגו על ידו בסנט אולבנס[1].
הלחימה בין הצדדים התחדשה לאחר שווריק, שמונה לאחר הקרב בסנט אולבנס למפקד העיר קאלה, החל במאי 1458 לתקוף אוניות סוחר מספרד ומליבק שהפליגו בתעלה האנגלית, בטענה מעורפלת שעליהן להכיר בריבונות אנגלית עליה, וכדי לעשות שימוש בשלל שנבזז כדי לשלם לחיל המצב של העיר, שתשלום משכורתו עוכב על ידי מרגרט. אף על פי שהפעולות עוררו זעם בחצר המלוכה האנגלית, הן היו פופולריות בקרב פשוטי העם והסוחרים, בעיקר בלונדון ובקנט, מכיוון שהסירו מתחרים של הסחר האנגלי עם פלנדריה. לאחר שזומן לחצר המלוכה כדי לתת את הדין על מעשיו, החל עימות בין מלוויו של ווריק לאנשי החצר. ווריק טען שחייו תחת איום, ושב לקאלה מבלי שענה על ההאשמות כנגדו[2].
מרגרט פרשה זאת כקריאת תגר על שלטונו של הנרי. כבר זמן רב לפני כן שכנעה מרגרט את המלך להעתיק את חצרו מלונדון אל המידלנדס (אזור במרכז אנגליה), שם נהנו המלכה ותומכיה מהשפעה החזקה ביותר[3]. מרגרט ותומכיה החלו לגייס כוח צבאי וזימנו את אצילי הממלכה למועצה בקובנטרי שנועדה להיערך ב-24 ביוני 1459. יורק ותומכיו לא הוזמנו למועצה והדוכס החליט להגיב לאיום זה על מעמדו בגיוס אנשיו וריכוזם במעוזו העיקרי, טירת לדלו שבספר הוולשי, בתקווה שהפגנת כוח זו תרתיע את תומכי לנקסטר[4].
עם תחילת העימותים היו כוחותיהם של אנשי בית יורק מפוזרים ברחבי הממלכה. יורק עצמו שהה, כאמור, בטירת לדלו, סולסברי היה בטירת מידלהאם שבצפון יורקשייר ו-ווריק בקאלה. במהלך צעידת כוחותיהם על מנת לחבור ליורק, הפנתה לעברם מרגרט את דוכס סאמרסט כדי ליירט את ווריק ואת ברון אדלי כנגד סולסברי. ווריק חמק בקושי ממארב של סאמרסט סמוך לקובנטרי, ואילו סולסברי הביס את כוחותיו של אדלי בקרב בלור הית', תוך שהוא סופג אבדות ושני בניו נופלים בשבי, אך הצליח לחמוק מהצבא הלנקסטרי העיקרי ולהגיע ללדלו[5][6].
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם לאחר התבוסה בבלור הית' עדיין נהנו כוחות בית לנקסטר מעדיפות מספרית על פני הצבאות המשולבים של בית יורק ביחס של שניים לאחד, וחשוב מכך, מרבית בתי האצולה צידדו במלך[7]. הצבא היורקי ניסה לנוע לעבר לונדון אך הדרך נחסמה על ידי הצבא הלנקסטרי, כשהמלך הנרי עומד בראשו, ונסוג לעבר ווסטר. בווסטר השתתף דוכס יורק במיסה בקתדרלה המקומית לפני ששלח אל המלך הנרי מחאה בכתב, בה הצהיר על נאמנותו כלפיו, אך זו זכתה להתעלמות[8].
היורקים נסוגו לעבר לדלו, והקימו עמדה מבוצרת בסמוך ללדפורד, שרופשייר, ב-12 באוקטובר. היורקים חפרו תעלת מגן בשדה שלפני נהר טם (River Teme), בצד הנגדי לטירת לדלו, סמוך לגשר שנתן לקרב את שמו. בנוסף הוקמו מתרסים מעגלות מטען וביניהם הוצבו תותחים. אף על פי כן, היה המורל נמוך, בין היתר בשל הנס המלכותי שהתנופף מעל כוחות צבא לנקסטר, והיה ידוע שהמלך עצמו נמצא שם, כשהוא עוטה שריון. במשך מרבית שנות מלכותו, נחשב הנרי למלך חלש, שאף התדרדר לתקופות בנות מספר חודשים כל אחת של חוסר שפיות. דוכס יורק ותומכיו טענו שהעימות שלהם הוא רק כנגד "יועציו הרעים" של הנרי, אך כעת התברר להם שייתכן וצבאם יסרב לצאת לקרב כנגד צבא בראשו עומד המלך עצמו. הנרי והדוכס מבקינהאם, שעמדו בראש הצבא המלוכני, הבטיחו חנינה לכל מי שיעבור לצידם, מלבד סולסברי, שהיה אחראי על הריגת אנשי המלך, ובכללם ברון אדלי, בבלור הית'[9].
בין הכוחות שהגיעו עם צבאו של ווריק היו גם 600 חיילים מחיל המצב של קאלה בפיקודו של אנדרו טרולופ, שהיה מפקד מנוסה[5]. במהלך הלילה ערקו טרולופ, חייליו וכוחות יורקיים נוספים אל הצבא הלנקסטרי. בעודם ניצבים בפני תבוסה ודאית, הכריזו יורק, סולסברי ו-ווריק על יציאתם לטירת לדלו להמשך הלילה, ואז נטשו את צבאם ונמלטו לעבר ויילס[10][11].
בבוקר 13 באוקטובר נכנעו כוחות בית יורק חסרי ההנהגה בפני הנרי השישי, וזכו לחנינה. יורק נטש לא רק את כוחותיו, אלא גם את אשתו, ססילי נוויל, את שני בניו הצעירים, ג'ורג' וריצ'רד, ואת בתו הצעירה מרגרט. על פי תיעוד ידוע, נמצאה משפחת הדוכס מיורק במרכז השוק של לדלו כאשר הגיעו אליה כוחות בית לנקסטר. המשפחה הועברה לחסותה של אחותה של ססילי, אן נוויל, רעייתו של הדוכס מבקינהאם בעוד הצבא הלנקסטרי בזז את טירת לדלו ואת העיירה הסמוכה[10].
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יורק ובנו אדמונד הגיעו לאירלנד, שם שימש בעבר הדוכס כמפקד הצבא ועדיין נהנה מתמיכת הפרלמנט המקומי. סולסברי, ווריק ואדוארד, רוזן מארץ', בנו הבכור של יורק, הגיעו לדרום ויילס, שם החזיק ווריק באחוזות ונהנה מתמיכה מקומית. השלושה עלו על אונייה במטרה להגיע גם הם לאירלנד, אך נסחפו דרך תעלת בריסטול לעבר האזור המערבי של אנגליה, שם השאיל להם אחד מתומכיהם, ג'ון דינהאם, אונייה בה הפליגו לקאלה, אליה הגיעו ב-2 בנובמבר 1459[10]. כבר ב-9 באוקטובר מינה הנרי את סאמרסט כמפקד העיר קאלה במקומו של ווריק, אך האחרון הצליח להגיע אל העיר לפניו, ככל הנראה בהפרש של שעות בודדות. דודו של ווריק, לורד פאוקונברג, החזיק בעיר, ותושביה וחיל המצב שלה עדיין תמכו בו[12][13].
באותו הזמן שבו הנרי וצבאו לקובנטרי, ובנובמבר כונס הפרלמנט, שכעת הורכב באופן מכריע מתומכי המלכה מרגרט, נידה את יורק, סולסברי, ווריק ותומכיהם הנותרים מתאריהם והחרים את נכסיהם[14]. אף על פי כן, כשלו הלנקסטרים בנסיונותיהם לגייס תמיכה מקומית כדי לסלק את יורק מאירלנד. סאמרסט הצליח לנחות סמוך לקאלה ואף כבש טירה סמוכה, אך נהדף פעמיים כשניסה לכבוש את העיר מידי ווריק[15][16]. ווריק הצליח להפליג מקאלה, תוך שהוא חומק מאוניות המלך בפיקודו של דוכס אקסטר, ולהגיע לאירלנד, שם נפגש עם יורק כדי לגבש את תוכניותיהם[17][18][19].
אף על פי שנראה היה שהארץ מאוחדת תחת שלטונו של הנרי בזמן הקרב בלדפורד, החלו עד מהרה תלונות על כך שהלנקסטרים לוקחים לעצמם מאוצר הממלכה על חשבון המלך ותושביה ולא פועלים כנגד השחיתות והידרדרות החוק והסדר. היו אלה בין הגורמים שהביאו להתקוממויות כנגד חצרו של המלך הנרי בתחילת העשור של 1450, ונעשה בכך שימוש להצדקת פעולות בית יורק ב-1460[20]. בתוך כשישה חודשים מאז העימות בלדפורד, נחתו ווריק ואנשיו בהצלחה בסנדוויץ' שבקנט והקימו בה ראש גשר[21][19]. כשהוא נהנה מתמיכת תושבי לונדון ודרום-מזרח אנגליה צעד ווריק לעבר המידלנדס, ובקרב נורת'האמפטון, ב-10 ביולי 1460, הביס את הצבא הלנקסטרי ולקח בשבי את המלך הנרי[22][23].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cook, D.R. Lancastrians and Yorkists: The Wars of the Roses. Routledge, 2014. ISBN 1317880978
- Ross, Charles Derek. Edward IV. University of California Press, 1974. ISBN 0520027817
- Sadler, John. The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487. Routledge, 2014. ISBN 1317905180
- Sadler, John. Towton: The Battle of Palm Sunday Field 1461. Pen and Sword, 2014. ISBN 1844682684
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hodges, Geoffrey. "The Civil War of 1459 to 1461 in the Welsh Marches part 1: The Rout of Ludford Bridge, 12–13 October 1459". The Ricardian. 6 (84): 286–293. 1984
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Ross, עמודים 20−18
- ^ Sadler, The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487,
עמודים 71–72 - ^ Ross, עמוד 20
- ^ Sadler, Towton: The Battle of Palm Sunday Field 1461. עמודים 96–97
- ^ 1 2 Hodges, עמודים 288−287
- ^ Ross, עמודים 21-20
- ^ Sadler, The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487.
עמודים 75–76 - ^ Hodges, עמוד 288
- ^ Hodges, עמודים 288–289
- ^ 1 2 3 Ross, עמוד 21
- ^ Sadler, The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487,
עמודים 75–76 - ^ Sadler, The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487,
עמודים 76–77 - ^ Oman, Charles. Warwick, the Kingmaker. Macmillan, 1891. עמודים 79–81
- ^ Ross, עמוד 23
- ^ Ross, עמוד 22
- ^ Sadler, The Red Rose and the White: The Wars of the Roses, 1453-1487,
עמוד 81 - ^ Rowse, A.L. Bosworth Field & the Wars of the Roses. Wordsworth Military Library, 1966. ISBN 1853266914. עמוד 140
- ^ Sadler, Towton: The Battle of Palm Sunday Field 1461. עמודים 99–100
- ^ 1 2 Rose, Susan. Calais: An English Town in France, 1347-1558. Boydell & Brewer Ltd, 2008. ISBN 1843834014. עמוד 85
- ^ Ross, עמודים 25−24
- ^ Sadler, Towton: The Battle of Palm Sunday Field 1461. עמודים 100–101
- ^ Ross, עמודים 27−25
- ^ Sadler, Towton: The Battle of Palm Sunday Field 1461. עמודים 101–102