מיסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש
מיסת חצות

סעודת האדון או המיסהלטינית: Missa) היא אחד הסקרמנטים הקדושים בנצרות. טקס זה מקיימים בכנסייה הקתולית ובכנסיות פרוטסטנטיות שונות (בהן כנסיות לותרניות ואנגליקניות), והוא נועד לשחזר את הסעודה האחרונה ולהטמיע את מות ישו ואת קומו מן המתים בלבם של המתפללים ולאחדם כקהילה אחת סביבו.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם מיסה מגיע מהביטוי Ite, missa est (בלטינית: לכו, זהו סילוק).

למונח זה שתי משמעויות:

  1. זהו הביטוי שבו שילחו את מי שלא שייך לקהילה מהמקום, על מנת לקיים את הטקס בנוכחות אנשים השייכים לקהילה בלבד
  2. אלו המילים האחרונות בטקס המיסה, בהן הכומר משחרר את הקהל לפנות לעיסוקיו

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיסה כוללת תפילות, קריאה בכתבי הקודש ודרשה. בחלק המרכזי של המיסה, שנקרא אוכריסטיה (אנ') או הליטורגיה הקדושה, בוצע הכומר למתפללים לחם וחוזר על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "קחו, אכלו, זהו בשרי". בכך מדמה הכומר את שבירת גופו של ישו על הצלב. כמו כן, הוא מוזג להם יין וקורא "זהו גביע דמי, דם הברית החדשה, הנשפך למחילת חטאים". במהלך הטקס הופכים הלחם והיין לדמו ולגופו של ישו (טרנסובסטנציאציה), ועל ידי אכילתם עובר חסדו של ישו למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם ‏‏‏[1].

טקס המיסה מבוסס על דברי ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה כפי שהם מופיעים ברוב כתבי הבשורה.

"אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה והניצחית הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים"

– מתי כ"ו 26

"וַיְהִי בְאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים׃"

– מרקוס יד 22-24

"ויקח את-הכוס ויברך ויאמר קחו אתה וחלקו: כי-אמר אני לכם שתה לא אשתה מעתה מפרי הגפן עד כי-תבוא מלכות האלהים: ויקח את-הלחם ויברך ויבצע ויתן להם ויאמר זה גופי הנתן בעדכם זאת עשו לזכרי: וכן גם-את-הכוס אחר הסעודה לאמר זו הכוס היא הברית החדשה בדמי הנשפך בעדכם:

– לוקס כב 17-20

בציעת הלחם וקידוש היין, מסורת יהודית עתיקת ימים, מהווה עדות ראשונה במעלה לשורשי הנצרות בדת משה. בסעודה האחרונה סעדו ישו ותלמידיו את ליל הסדר, ולכן הלחם אותו מחלק הכומר בכנסייה הלטינית בתפילה הוא לחם מצה, שאינו חמץ.

טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית וגם לאחר התנצרותה של האימפריה הרומית לא שונה הנוהג.

טקס דומה המקוים בכנסייה האורתודוקסית ובכנסיות האוריינטליות קרוי בשם הליטורגיה הקדושה ובקיצור ליטורגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביעד קליינברג, מבנה הכנסייה והסקרמנטים, מתוך הנצרות : מראשיתה ועד הרפורמציה בעריכת אביטל רגב ותרצה יובל (ישראל: משרד הביטחון, 1995)‏