מלחמות השושנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסיפס המתאר את סמלי בית לנקסטר ובמרכזו השושנה האדומה

מלחמות השושניםאנגלית: Wars of the Roses שמשמעותו היא מלחמות הוורדים) הוא כינויו של מאבק השושלות בממלכת אנגליה בשנים 14551485, שהתנהל בין בית לנקסטר, שסמלו היה השושנה האדומה, לבין בית יורק, שסמלו היה השושנה הלבנה.

כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנים של סכסוכים בין המלך לבין האצילים באנגליה. את המלחמה היטיב לתאר ויליאם שייקספיר, במיוחד במחזות "הנרי השישי" ו"ריצ'רד השלישי", הנחשב לאחד החשובים שבמחזותיו.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדחת ריצ'רד השני בידי הנרי בולינגברוק, דוכס לנקסטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1377 מת אדוארד השלישי, אחד מגדולי מלכי אנגליה, לאחר תקופת מלוכה ארוכה ויציבה. על כס השלטון עלה נכדו, ריצ'רד השני. ריצ'רד השני היה דמות יוצאת דופן בהיסטוריה האנגלית, עריץ קטנוני וכן שליט המחובר אל העם, אשר עשוי היה לשמש כקולם של בני העם הפשוט אל מול המעמד הברוני. שילוב זה הביא להסכמה כללית בקרב האצולה על הצורך בהחלפתו. בשנת 1399 מרד במלך בן דודו, הנרי בולינגברוק, דוכס לנקסטר, ובתמיכת בתי האצולה הגדולים מונה הנרי בולינגברוק למלך הנרי הרביעי. המלך ריצ'רד הועלם בטירה רחוקה, וכעבור חודשים מספר הוכרז על מותו הטבעי (כפי הנראה נמנע ממנו מזון עד שמת ברעב, כדי שעל גווייתו לא ייראו סימני עינויים).

הנרי הרביעי היה אף הוא, כמלך ריצ'רד השני, נכדו של המלך אדוארד השלישי. אך לאדוארד היו ילדים חוקיים רבים. אחד מהם, ליונל, דוכס קלארנס, היה בעל קדימות לזכות הירושה לכתר על פני ג'ון גונט, אביו של הנרי, ואילו היה ריצ'רד השני מת מוות טבעי, שאינו כרוך במרידה ובהשתלטות על השלטון, היו צאצאי ליונל, שנקראו בית מורטימר, זכאים לרשת את הכתר, ולא צאצאיו של ג'ון גונט, שנקראו בית לנקסטר.

ריצ'רד השני היה אחרון המלכים האנגלים שאין עוררין על זכותם לכתר. הנרי הרביעי השתלט על השלטון בכוח, ובמהלך כל ימי מלכותו, ומלכותם של יורשיו, ידוע היה כי קיימים אצילים בעלי זכות חזקה יותר, וכי זכותו של בית לנקסטר נשענת לא על המסורת והחוק, כי אם על כוח הזרוע.

הנרי החמישי ומלחמת מאה השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי הרביעי, והרבה יותר מכך, בנו, הנרי החמישי, היו מלכים רבי עוצמה אשר החזיקו בכתר בכישרון. הנרי החמישי היה אחד הגדולים במלכי אנגליה, וייזכר לו ניצחונו בקרב אז'נקור (1415) שהיה אחד הניצחונות הגדולים במלחמת מאה השנים. קרב זה ביסס את אחיזתה של אנגליה באדמות צרפתיות ואת שליטתה בצרפת, ולראשונה הפכה אנגליה לאימפריה של ממש, ולשחקן משמעותי בזירה המדינית האירופית. הנרי החמישי התחתן עם קתרין, מלכת צרפת, והשניים הולידו ילד, הנרי השישי.

בהיותו בשיא כוחו, שליט בלתי מעורער על אנגליה וצרפת, לקה הנרי החמישי במחלה זיהומית קשה, ומת בשנת 1422. על כס השלטון עלה בנו, שעדיין לא מלאה לו שנה.

עם מותו של הנרי החמישי חל שינוי במצבה של אנגליה. השלטון הוחזק בידי שורה של עוצרים, שעיסוקם העיקרי היה תככים זה כנגד זה. או אז עלתה על בימת ההיסטוריה ז'אן דארק, שהצליחה לאחד את העם הצרפתי ולהמרידו כנגד הכובש האנגלי. התוצאה הייתה שתוך שנים ספורות איבדה אנגליה את מרבית נחלותיה בצרפת, שהושגו במאמץ, בעמל ובדמם של הקשתים האנגלים בקרבות קראסי, פואטייה, ואז'נקור. בשנת 1453 נותרה לאנגליה אך נחלה אחת קטנה, מכל הנחלות הנרחבות שכבש הנרי החמישי, והיא העיר קאלה.

אישיותו של הנרי השישי ואישיותו של ריצ'רד דוכס יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי השישי, שבתקופתו איבדה אנגליה את נחלותיה ביבשת, היה האדם הפחות מתאים למלוכה מבין כל האצולה האנגלית בתקופה סוערת זו. התקופה שיוועה לאדם שיוכל לפשר בין האצילים היריבים מבית, ולנהל מלחמה מוצלחת כנגד הצרפתים מבחוץ. הנרי, שסבל ממחלת נפש, אשר גרמה לתקופות ארוכות של אבדן היכולת המנטלית, וחוסר התמצאות, לא ניחן בכשרון לשלוט, או לנהל מלחמה. במשך כל תקופת שלטונו הארוכה (באופן לא רציף בין 1422 ל-1461 ומ-1470 עד 1471) היה הנרי בובה בידי הסובבים אותו. בילדותו - בידי האצילים ששימשו לו כעוצרים, ולאחר מכן - בידי כל גורם שיכול היה להשפיע עליו, ובמיוחד בידי אשתו, מרגרט מאנז'ו.

בנסיבות אלו התרכזו המתנגדים לכתר סביב ריצ'רד, דוכס יורק. ריצ'רד היה נכדו של אדמונד, דוכס יורק, אחד מבניו הצעירים של אדוארד השלישי, ומצד אמו היה הצאצא הבכיר לבית מורטימר, צאצאיו של ליונל דוכס קלרנס, שכנזכר קודם היה בעל הזכות החזקה יותר לכתר האנגלי. באישיותו היה ריצ'רד ההפך הגמור מהנרי השישי. איש פעולה ומעשה, חזק וכריזמטי. ריצ'רד שימש במספר משרות רמות דרג, לרבות הממונה על נחלות המלך באירלנד, ובכולן נחל הצלחה.

כך עמדה אנגליה אל מול הדילמה שבין זכותו של מלך חולה נפש וחסר אונים, אשר זכותו אינה מבוססת על החוק והמסורת, כי אם על תפיסה מוצלחת של השלטון על ידי סבו, ומולו אדם שהוא בעל הזכות החוקית להיות המלך, ומבחינת תכונותיו אין מתאים ממנו למלוכה.

כך התגבשה החזית הראשונית במלחמת השושנים - אנשי המלך הנרי נקראו "הלנקסטרים" ואימצו להם כסמל את השושנה האדומה, ואנשי הדוכס ריצ'רד נקראו "היורקים" ואימצו להם כסמל את השושנה הלבנה. אין קשר בין האזורים הגאוגרפיים "לנקסטר" ו"יורק" ובין השושלות היריבות. היורקים הסתמכו בעיקר על תומכים בדרום ומערב אנגליה, בעוד שבית לנקסטר היה חזק בצפון אנגליה ובמזרחה.

בשלב הראשוני נראה כי השושנה הלבנה של בית יורק הקדימה לפרוח. בשנת 1453 סבל הנרי מהתקף חמור מאוד של מחלת הרוח שלו, ואיבד את ההתמצאות בענייניו. ריצ'רד מונה כעוצר, ונראה היה כי דרכו אל המלוכה סלולה. אך הייתה זו אך אשליה, שכן לא חלפו ימים רבים והמלכה מרגרט ילדה בן זכר למלך, ושמו אדוארד. בחג המולד בשנת 1454 חזרה למלך לפתע שפיותו, לאחר חמישה עשר חודשים, ומבחינה חוקית לא היה עוד תוקף לאפוטרופסותו של ריצ'רד, והשלטון חזר לידי בית לנקסטר, רשמית למלך הנרי, ולמעשה לידי מרגרט, שעתידה הייתה לעשות כל הנחוץ כדי שבנה אדוארד יהיה למלך. התנאים היו בשלים לעימות מזוין.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב סנט אלבאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם החלמתו של הנרי השישי ממחלתו, לא עשה ריצ'רד כל מאמץ להמשיך בשלטונו כעוצר. עם זאת, משהתברר כי מרגרט מאנז'ו, המלכה, מתכוונת לשמור בידיה את השלטון ולסלק את המתנגדים, החל ריצ'רד חושש לחייו. מרגרט נטלה מריצ'רד את אחרון תפקידיו - מושל העיר קאלה, ולא הזמינה אותו עוד לישיבות מועצת המלך. אך משהוזמן לפתע לישיבה בעיר לסטר, הבין ריצ'רד כי המטרה היא לשפוט אותו שם, ולהורגו. בפעולת מנע, ב-22 במאי 1455, עלה בראש כוח של כשלושת אלפים איש מתומכיו על מבצרו של המלך בעיר סנט אלבאנס, וכבש אותו. היה זה העימות המזוין הראשון במלחמות השושנים.

מטרתו הרשמית של ריצ'רד לא הייתה להדיח את המלך הנרי, אלא להסיר מעליו את "יועציו הרעים". הקרב היה קצר ועז. בסך הכול נהרגו בקרב סנט אלבאנס שלוש מאות איש. עם זאת, באופן אופייני למלחמות השושנים, היו רוב ההרוגים אצילים, ורבים מהם היו מתומכיו העיקריים של המלך. מלחמות השושנים היו, ככלל, עניינם האישי של האצילים. המוני העם שהשתתפו בלחימה לא עשו זאת באותה התלהבות והקרבה אישית כפי שלחמו האצילים, שמעמדם וזכויותיהם היו תלויים בכך. כתוצאה מכך נלחמו אצילים אלו זה בזה עד מוות.

לאחר קרב סנט אלבאנס היה השלטון בידי ריצ'רד, ורבים מתומכי המלך הנרי היו בין ההרוגים. ריצ'רד נהג במתינות בניצחונו. הוא לא פגע במלך, באשתו או בבנו. מבחינה פורמלית נותר הנרי השישי על כס המלוכה, אך ריצ'רד שב וקיבל את תפקידו כאפוטרופוס על המלך. עם זאת הכריז על עצמו כיורש, תוך שהוא מדיח מתואר זה את הנסיך אדוארד, בנה של המלכה מרגרט. ייתכן שהייתה זו פשרה ראויה, אך הדבר לא היה מקובל על הלנקסטרים, שלא חדלו מלתכנן כיצד להשיב לידם את רסן השלטון. בשנים שעד 1460 הייתה שביתת נשק, שנראתה כזמנית, וכהעמדת פנים של ידידות ושלום. מתחת לפני השטח המשיכו שני הצדדים לאסוף תומכים ונשק, כאשר המלכה מרגרט הכריזה על גיוס חובה, לראשונה בתולדות אנגליה.

קרב נורת'מפטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף פרצה האש מן הגחלים הלוחשות מתחת לפני השטח. ריצ'רד דוכס יורק היה בשליחות באירלנד, כאשר כוח מתומכי יורק, בראשותו של ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק, שעתיד היה להפוך לדמות מפתח במלחמה ויכונה "ממליך המלכים", התקיף את אנשי המלך בנורת'מפטון, וזאת לאחר מספר התנגשויות מזוינות בין תומכי יורק ותומכי לנקסטר במהלך החודשים שלפני כן.

הרוזן מווריק היה אחד האנשים העשירים ורבי העוצמה שבאנגליה, אך לא היה שייך למשפחת המלוכה. תמיכתו בדוכס מיורק הביאה לאנשי יורק מימון, ואת אחד המנהיגים הצבאיים והפוליטיים הגדולים בתקופה.

בקרב נורת'מפטון, שהתקיים ב-10 ביולי 1460, נחלו תומכי המלך מפלה ניצחת, כתוצאה מבגידה של אחד מהלנקסטרים, הלורד גריי, שפיקד על אחד מאגפי החזית, והורה על פריצת הדרך לחילות יורק, וכך גרם להתמוטטות הפיקוד ולבהלה בקרב הלנקסטרים. בהמולה שנוצרה נתפס המלך, אך המלכה מרגרט ויורש העצר אדוארד הצליחו להימלט.

שוב נלקח המלך ברוב כבוד והדר אל ארמון וסטמינסטר בלונדון. שוב הובטח לו כי ימשיך למשול, ושוב הכריז ריצ'רד על עצמו כיורש וכאפוטרופוס למלך.

קרב וייקפילד ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכה מרגרט לא שקטה על שמריה. לאחר שהצליחה להימלט עם בנה לוויילס, אספה שם צבא רב, והתקיפה את אנשי יורק. ריצ'רד דוכס יורק, בטוח ביכולתו הצבאית, עלה לקראתה בראש חילותיו. ב-30 בדצמבר 1460 נפגשו שני הצבאות בוויקפילד, והתחולל הקרב הקשה הראשון במלחמה. אנשי לנקסטר הפתיעו את אנשי יורק וטבחו בהם. בפעם הזאת לא הייתה כל חמלה על המנהיגים. ריצ'רד דוכס יורק נהרג. בנו, הרוזן מראטלנד, נהרג בשעה שהיה במנוסה וביקש רחמים על חייו. הרוזן מסולסברי, אחד מגדולי התומכים ביורק, נתפס והוצא להורג. ראשיהם של שלושת האצילים הללו נערפו, הוכתרו בכתר נייר, ושופדו על חניתות שהוצבו על חומת העיר יורק. אם עד עתה שמר המאבק על גבולות מסוימים, הרי שעם הריגתם של יורק, סולסברי וראטלנד, ובמיוחד האופן שבו נהרגו, נפרצו גבולות אלו.

בקרב השני בסנט אלבאנס, שהתקיים ב-17 בפברואר 1461, הביסה מרגרט את כוחותיו של הרוזן מווריק, שלאחר מותו של ריצ'רד היה למנהיג הסיעה היורקית, והוביל עמו את המלך הנרי השבוי בכל אשר ילך. מרגרט השמידה את החילות היורקים, הרוזן מווריק נס על נפשו, ושוב היה המלך הנרי בידי "תומכיו" מסיעת לנקסטר. ספק אם היה מסוגל להבין מיהו שמחזיק בו ומדוע, אך עדיין היה הכתר על ראשו, ועתה החזיקה בשלטון אשתו מרגרט.

מפלת הלנקסטרים וקרב טאוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונם של הלנקסטרים בוויקפילד לא הביא לסיום המלחמה, אלא להחרפתה. את מקומו של ריצ'רד דוכס יורק תפס בנו אדוארד (לימים אדוארד הרביעי), תוצר טיפוסי של שנות המלחמה - מנהיג צבאי מוכשר, אכזר וחסר רחמים, המונע על ידי רגשות נקמה עזים. לצידו פעלו אחיו, ג'ורג', הדוכס מקלארנס, וריצ'רד (לימים ריצ'רד השלישי), שניהם ידועים בחוסר המעצורים שלהם, באכזריותם ובתככנותם.

אדוארד לא בזבז זמן, ומיד לאחר תבוסת סנט אלבאנס אסף את חילותיו ועלה על לונדון, תוך שהוא מגיע לשם לפני המלכה מרגרט. תושבי לונדון הריעו לו בהתלהבות. אדוארד לא ניחן במעצורים שהיו לאביו, ולא הכריז כי הוא פועל בשמו של "המלך" הנרי השישי. המסכה הוסרה, ואדוארד תבע את כס המלוכה בקול רם. ב-4 במרץ 1461 הוכתר אדוארד בכנסיית וסטמינסטר. מעתה הכריז כל צד כי הצד השני הוא בוגד במלכות ודינו מיתה.

לאחר היערכות קצרה עלה אדוארד עם צבאו צפונה, כדי לסיים את ענייניו עם הלנקסטרים אחת ולתמיד. הצדדים נפגשו ליד העיירה טאוטון, ב-29 במרץ 1461. היה זה החג "יום ראשון של התמרים" (יום ראשון שלפני חג הפסחא, אשר על פי המסורת הנוצרית, בו נכנס ישו לירושלים כשלרגליו שטחו כפות תמרים). יש אומדנים רבים לגבי מספר הלוחמים, הנעים בין 50,000 ל-100,000 איש, ביחס של 60:40 לטובת אנשי לנקסטר. היה זה אחד הקרבות העזים בהיסטוריה האנגלית. פעמים רבות נאלצו הצדדים להפסיק את הלחימה ולפנות את גופות ההרוגים כדי שיוכלו ליצור מגע זה עם זה. בשלב מסוים ירד ווריק מסוסו והרג אותו על מנת להוכיח לאנשיו שלא יעזבם.

בסופו של היום היה הניצחון לבית יורק. כשלושים אלף הרוגים לנקסטרים נהרגו בקרב, וגורלם של אלו שנתפסו בשבי לא היה טוב יותר. מעשהו הראשון של אדוארד היה לתפוס את העיר יורק, להסיר מעל חומתה את ראשי אביו ואחיו ששהו שם מאז קרב וייקפילד, ולקבוע במקומם ראשים אחרים, של האצילים ששבה. נראה היה כי הניצחון היה באופן סופי בידי סיעת יורק. מרגרט ויורש העצר אדוארד, ועמם המלך הנרי, נמלטו לסקוטלנד, ומשם לצרפת.

מרגרט המשיכה בניסיונותיה להחזיר את כס המלוכה, ובתמיכה צרפתית ניסתה פעמיים בשנת 1464 להתמרד כנגד המלך אדוארד הרביעי לבית יורק. שני ניסיונות אלו דוכאו על ידי הדוכס ממונטגיו, אחיו של ווריק, ושלטון בית יורק נראה בטוח. המלך הנרי נתפס והובל ללונדון, שם הוצג ברחובות כשכובע קש על ראשו, אך למרבה הפלא הוסיף לשמור על הראש שמתחת לכובע, ובמקום להיות מוצא להורג, נשמר במעצר במצודת לונדון. ב-1468 נכנע אחרון המבצרים הלנקסטרים לכוחות יורק.

בגידתו של ווריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר 1464 היה השלטון נתון להלכה בידי המלך אדוארד, ולמעשה בידי ווריק, ואחיו מונטגיו. אדוארד היה לאחר תקופה קשה של לחימה, ועתה רצה ליהנות מפירות ניצחונו. ווריק, איש המעשה, נטל לידיו בטבעיות את מוסרות השלטון, ושימש כשליט בפועל.

בשנת 1464 נישא המלך אדוארד בסתר לאליזבת וודוויל, אצילה שמשפחתה נמנתה על תומכי לנקסטר. היו אלו נישואים שערורייתיים, והם הוסתרו מעיני כל (לרבות מווריק) למשך תקופה ארוכה. משנתגלה העניין הסתבר כי על הממלכה השתלטו אצילים חדשים - אחיה המרובים של אליזבת וודוויל ובני ביתם, ומנעו מאנשים כווריק, שלחמו למען שלטון יורק, את פירות הניצחון.

במדיניות החוץ תמך ווריק במלך צרפת בריבו עם דוכס בורגונדי. אדוארד סבר אחרת, ואף השיא את אחותו לדוכס בורגונדי, שארל "האמיץ". הייתה זו מהלומה שווריק לא יכול עוד לשאת.

ווריק זמם עם ג'ורג', אחיו של המלך, הדוכס מקלארנס, להשתלט על כס המלוכה. קלארנס אף הוא לא היה מרוצה מקרובי משפחתו החדשים מבית וודוויל וראה בהם איום של ממש למעמדו. הוא נישא לבתו של ווריק, והשניים מרדו במלך אדוארד. בקרב ביצת הדג'קוט, ב-26 ביולי 1469 הובס אדוארד בידי ווריק וקלארנס. השניים הביאו אותו לטירתו של ווריק, ושם הוסבר לו כי עליו להתנהג יפה ולעשות כפי שיורו לו. בשלב זה החזיק ווריק בשני מלכים כשבויים במעצר - אדוארד הרביעי והנרי השישי.

אדוארד הבטיח להתנהג יפה. לכאורה הסכין עם שלטונו של ווריק, ואף חתם על חנינה לכל אלו שלחמו כנגדו בהדג'קוט. אז שחרר אותו ווריק מן המעצר, והוא נותר על כס המלוכה, כאשר ווריק מושך בחוטים. פתרון מסוג זה אולי התאים להנרי השישי, חדל האישים, אך לא ללוחם עז כאדוארד הרביעי.

במרץ 1470 השיג אדוארד שוב פיקוד על צבא, ויצא, לכאורה, להביס מורדים לנקסטרים בצפון. מיד לאחר שהתרחק מווריק מרחק מספיק, הודיע כי הוא המלך, ואילו ווריק וקלארנס הם בוגדים. די היה בכך כדי לכרות את הבסיס מתחת לשלטונו של ווריק, והוא מצא את עצמו בגלות בצרפת.

בצרפת שהתה באותו הזמן המלכה מרגרט, ובנה אדוארד. אלו נפגשו עם ווריק, ועתה נכרתה ביניהם ברית. שני אנשים אלו, מרגרט ווריק, שאין ספור קורבנות נהרגו במלחמות שביניהם, מצאו עתה אינטרס משותף.

בספטמבר 1470 נחתו ווריק וקלארנס בראש צבאם בחוף דרטמות', כשהם מניפים את דגל השושנה האדומה של לנקסטר. תוך זמן קצר היה ווריק בלונדון, הוציא מכלאו את הנרי השישי, והכתירו שוב כמלך אנגליה. מרגרט נותרה עם בנה, לעת עתה, במרחק בטוח בצרפת. ווריק היה שוב לשליטה של אנגליה, הפעם בשמו של "המלך הנרי השישי" אשר קיבל את המאורעות בשוויון הנפש האופייני לו. מעצרו, כמו גם הכתרתו, לא היו בעלי משמעות עבורו.

ב-14 באפריל 1471 נלחמו צבאות המלך אדוארד בצבאותיו של ווריק בקרב בארנט. ווריק הובס ונהרג בקרב. באותו היום עצמו הגיעה המלכה מרגרט לאנגליה עם בנה. ב-4 במאי 1471 נלחם בית לנקסטר את הקרב האחרון שלו במלחמת השושנים, בטיוקסברי. תוצאות הקרב היו מכריעות. אחרוני תומכי לנקסטר הושמדו. יורש העצר אדוארד, בנו של הנרי השישי, נהרג, ומרגרט נפלה בשבי (ומתה 11 שנים לאחר מכן בעוני ובגלות). ב-21 במאי 1471 ביקר ריצ'רד, אחיו של אדוארד הרביעי, את הנרי השישי בשביו במצודת לונדון. זו הפעם לא שרד הנרי את הביקור, ולתקופת מלכותו הארוכה והסוערת הושם סוף. קלארנס הבוגדני הומת בסתר אף הוא. לפי שייקספיר הומת קלארנס באמצעות הטבעה בחבית יין. ריצ'רד נישא לאן, בתו של ווריק, בנישואין של אינטרס ומעמד. נראה היה כי המלוכה נתונה לבטח בידי בית יורק, וכן היה עד מותו של אדוארד הרביעי, כפי הנראה מדלקת התוספתן, בשנת 1483.

ריצ'רד השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב בוסוורת'

עם מותו של אדוארד הרביעי, הובטח הכס לבנו, אדוארד החמישי, שהיה ילד בן 12. אדוארד החמישי, ואחיו בן התשע, המכונה "הדוכס מיורק", היו ילדיה של אליזבת וודוויל השנואה. אל מולם עמד ריצ'רד, הדוכס מגלוסטר, אחיו של המלך. ריצ'רד הוכיח כבר את נחישותו ואת אפיו האכזרי בכל שנות הלחימה, וברציחתו של הנרי השישי. שייקספיר מתאר אותו כגיבן, בעל יד משותקת, מכוער ומרושע. אך זהו תיאור שניתן מפי משורר החצר של נכדתו של הנרי טיודור, אויבו המרים של ריצ'רד. כפי הנראה היה מדובר באדם מוכשר ביותר, ובעל טענה לגיטימית לכס המלוכה. היה זה שלטונם של ילדים, עוצרים למיניהם ומלכי בובה שגרר את אנגליה לשנים של מלחמות שושלתיות. ריצ'רד היה תוצר טיפוסי של התקופה - אכזר, נחוש, ואינו בוחל באמצעים.

בטרם הוכתר המלך הצעיר, קרא לו ריצ'רד לבקרו בלונדון, ביחד עם אחיו הדוכס, ואז עצר אותם ריצ'רד "להגנתם" במצודת לונדון. איש אינו יודע מה אירע לנסיכים הצעירים, ויש אומרים ששני שלדים שנתגלו מאות שנים לאחר מכן בעת שיפוצים בתקופת המלך צ'ארלס השני הם שלדיהם. עד היום ישנו ויכוח היסטורי אם היה זה ריצ'רד שהרג אותם, אם לאו. מכל מקום, משנעצרו הנסיכים הצעירים, הכריז עליהם ריצ'רד כממזרים, ועל אמם כזונה וכמכשפה, והכתיר עצמו ברוב עם כמלך ריצ'רד השלישי.

שלטונו של ריצ'רד החל באופן מוצלח, והוא היה מקובל על הבריות כאחד מהמצביאים המוצלחים ביותר במלחמת השושנים, וכמושל ראוי. עם זאת אופיו האכזרי הסיר מעליו את תומכיו במהרה, והעם האנגלי סירב לקבל את המלוכה המבוססת על רצח אכזרי של שני ילדים.

למרבה הפליאה, במצב זה, שוב לבלבה השושנה האדומה של בית לנקסטר. אחרון הלנקסטרים, הנרי טיודור (לימים הנרי השביעי), שאביו היה אחיו למחצה הבלתי חוקי של הנרי השישי, וכן אמו הייתה אחת מניניו של אדוארד השלישי (וכך בעל טענה מסוימת לכתר, ככל צאצאיו של אדוארד השלישי), הניף את נס המרד.

בקרב בוסוורת' ב-1485 הביס הנרי את ריצ'רד. הקרב ידוע בשל תיאורו הדרמטי של שיקספיר במחזה "ריצ'רד השלישי", כיצד ריצ'רד זועק "סוס! סוס! מלכותי בעד סוס!". סוס זה לא נמצא לו כפי הנראה, והוא נהרג בקרב. הנרי טיודור הכתיר עצמו כהנרי השביעי, ומיהר והתחתן עם בתו של אדוארד הרביעי, אליזבת', בחתונה ששילבה את שושנת יורק הלבנה עם שושנת לנקסטר האדומה, לכלל הסמל המשולב של השושנים האדומות והלבנות של הבית החדש - "בית טיודור". בזאת הושם קץ למלחמות השושנים.

תרשימים גנאלוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבנה יותר טובה של הדמויות הפועלות, ושל היחסים בין בתי האצולה, מצורף להלן עץ משפחה. תאים כחולים מסמנים פלנטג'נטים שאינם לנקסטרים או יורקים, אדומים - לנקסטרים, תאים לבנים - יורקים. התאריכים - השמאלי תאריך לידה, הימני פטירה, המודגשים תאריכי מלוכה. נשים יסומנו בכתב מוטה. שם עם קו חוצה מסמן אדם שנהרג בקרב או נרצח. קו אנכי מקווקו מסמן צאצא ישיר שאינו בן אלא נכד או נין מדרגה זו או אחרת.

 
 
 
 
אדוארד השלישי, מלך אנגליה
1312-1327-1377
 
פיליפה מאינו
1311-1369
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדמונד, דוכס יורק
1341-1402
 
ליונל, דוכס קלרנס
1338-1368
 
אדוארד, נסיך ויילס
1330-1376
 
ג'ון, דוכס לנקסטר
1340-1399
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פליפה, רוזנת אלסטר
1355-1382
 
ריצ'רד השני, מלך אנגליה
1367-1377-1399-1400
 
הנרי הרביעי, מלך אנגליה
1366-1399-1413
 
ג'ון, רוזן סומרסט
1373-1410
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ריצ'רד, דוכס קיימברידג'
1375-1415
 
אן מורטימר
1390-1411
 
 
 
 
 
הנרי החמישי, מלך אנגליה
1386-1413-1422
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ריצ'רד, דוכס יורק
1411-1460
 
 
 
 
 
 
 
הנרי השישי, מלך אנגליה
1421-1422-1461-1471
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'ורג', דוכס קלרנס
1449-1478
 
ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה
1452-1483-1485
 
אדוארד הרביעי, מלך אנגליה
1422-1461-1483
 
אדוארד, נסיך ויילס
1453-1471
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדוארד החמישי, מלך אנגליה
1470-1483-1483
 
ריצ'רד משרוסברי, דוכס יורק
?-1473
 
אליזבת מיורק
1466-1503
 
הנרי השביעי, מלך אנגליה
1457-1485-1509
 

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]