האיים ההברידיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האיים ההברידיים

האיים ההברידיים (אנגלית:The Hebrides, גאלית: Innse Gall) הם ארכיפלג נרחב, השוכן לאורך חופה המערבי של סקוטלנד. העיר טוברמורי מהווה בירת האיים. הנמל הראשי המקשר את האיים עם סקוטלנד נמצא בקרייגנור.

מבחינה גאולוגית שרשרת האיים מורכבת מהסלעים העתיקים ביותר באיים הבריטים. הארכיפלג מתחלק לשתי קבוצות איים עיקריות:

  1. ההברידיים הפנימיים: הכוללים את סקאי, מל, איילה, ג'ורה, סטאפה והאיים הקטנים.
  2. ההברידיים החיצוניים: הכוללים את לואיס, האריס, ברנראי, אויסט צפוני, אויסט דרומי, בארה וסנט קילדה.

לעתים מתייחסים לאיים ההברידיים ככלל בשם ה"איים המערביים", אף על פי ששם זה מיטיב לתאר רק את ההברידיים החיצוניים, שנודעו פעם בשם "האי הארוך".

האיים ההברידיים הם ככל הנראה קבוצת האיים הסקוטיים המוכרת ביותר. קבוצות אחרות כוללות את איי הקלייד, איי הפורת' והאיים הצפוניים. האי אראן ואיים אחרים בשפך הנהר קלייד (Clyde) לעתים נכללים בטעות כחלק מהאיים ההברידיים.

מרבית תושבי סקוטלנד דוברי הגאלית באים מן האיים ההברידיים, בעיקר מן האיים החיצוניים, המנותקים יותר ובהם נשמרה השפה ומשמשת אוכלוסייה רחבה בחיי היומיום.

ההיסטוריה של האיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיים ההברידיים יושבו מוקדם בתחילת ההתיישבות של האיים הבריטיים, כנראה כבר בתקופה המזוליתית, במאה ה-9 לפני הספירה כששינויים אקלימיים אפשרו התיישבות אנושית. ישנם שרידים של מבנים המתוארכים עד לשנת 3000 לפני הספירה, כשהדוגמה הטובה ביותר ביניהם היא האבנים העומדות בקאלאניש שבאי לואיס. לא ידוע הרבה על המתיישבים הראשונים בהברידיים אבל ככל הנראה הם היו מאותה שושלת קלטים שיישבה את סקוטלנד.

העידן הקלטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור הרשום המוקדם ביותר של האיים החיצוניים נעשה על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס בשנת 55 לפני הספירה. הוא כתב על אי בשם היפרבוראה ("רחוק בצפון") בו עמד מקדש עגול אשר ממנו הירח הופיע במרחק קטן מעל כדור הארץ בכל 19 שנה, כביכול התייחסות למעגל האבנים בקאלאניש. פומפוניוס מלה גאוגרף רומאי-ספרדי מהמאה הראשונה, מתייחס לקבוצת של שבעה איים לה הוא קורא "המודאה". כותבים עתיקים אחרים כמו פליניוס הזקן, האסטרונום המצרי תלמי וסולינוס מהמאה ה-3 לספירה מזכירים לכאורה את ההברידיים, מה שמצביע על קשר בין תושבי האיים לעולם הרומאי.

לא הרבה ידוע על ההיסטוריה של תושבי ההברידיים לפני המאה ה-6 לספירה, משום שכמו שאר תושבי סקוטלנד, הם היו עמוק בתוך "ימי החשכה" ("Dark ages", התקופה המוקדמת של ימי הביניים). התיעוד המפורט הראשון של האיים הוא מהגעתו של קולומבה הקדוש במאה ה-6. קדוש אירי-סקוטי זה הביא לראשונה את הנצרות לאיים וייסד מספר כנסיות.

ההברידיים תחת השלטון הנורבגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר לפני המאה התשיעית לספירה החלו האיים ההברידיים, שנקראו בנורדית עתיקה "האיים הדרומיים" (Suðreyar), להיות תחת שלטון נורבגי השליטה הנורבגית באיים הפכה לרשמית בשנת 1098 כאשר אדגר, מלך סקוטלנד, אישר את דרישותיו של מגנוס השלישי, מלך נורבגיה. הכרתם של הסקוטים במגנוס השלישי כמלך האיים באה לאחר שהוא כבש את איי אורקני, האיים ההברידיים והאי מאן במערכה מהירה כנגד המנהיגים הנורבגים המקומיים. בכיבוש האיים מגנוס הכניע את אנשי הצפון שכבשו את האיים מאות שנים קודם לכן וכפה שלטון מלכותי ישיר יותר.

השליטה הנורבגית בהברידיים הפנימיים והחיצוניים הייתה מעורערת שנים רבות עד חלוקת האיים המערביים בשנת 1156. ההברידיים החיצוניים נשארו תחת שלטון ממלכת מאן והאיים וההברידיים הפנימיים הפכו ל"ממלכת ההברידיים" תחת המלך סומרלד. למרות שהאיים הפנימיים היו רשמית תחת ריבונות נורבגית, המנהיגים היו סקוטים בשפתם ובתרבותם.

שנתיים לאחר ניצחונו ב-1156 כבש סומרלד גם את האי מאן והפך למלך האחרון שמלך על כל איי הממלכה. לאחר מותו מלכי מאן לא שלטו יותר על ההברידיים הפנימיים.

ההברידיים תחת השלטון הסקוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1262 הסקוטים פשטו על האי סקאי ובעקבות זאת הוקון הרביעי, מלך נורבגיה, יצא לסקוטלנד כדי ליישב את העניין. הוקון עמד בראש כוח גדול שכלל 200 ספינות ו-15,000 חיילים. הסערות מול חופי סקוטלנד גבו מחיר כבד מהצי הנורבגי ובסופו של דבר התרחשה התכתשות מינורית בקרב לארגס בו הנורבגים ובני בריתם אנשי האי מאן, תחת פיקודו של מגנוס השלישי, מלך האי מאן השיגו רק ניצחון טקטי קטן כנגד הסקוטים. לאחר הקרב מזג האוויר הכריח את הצי הנורבגי לשוט חזרה לאיי אורקני, שם החליט הוקון להמשיך במערכה רק בקיץ. אולם המלך מת ממחלה באותו דצמבר ובנו מגנוס השישי החליט ששלום עם הסקוטים יותר חשוב מהשטחים הנורבגים ממערב לסקוטלנד ובים האירי. הסכם פרת' ב-1266 קבע כי האיים ההברידיים יימכרו לסקוטים בתמורה ל-400 מארק ותשלום שנתי של 100 מארק. ההסכם גם קבע שסקוטלנד תכיר בריבונות הנורבגית באורקני ושטלנד. שליטת הסקוטים באי מאן התבססה רק כשהם הביסו את המלך גודפרד השישי ב-1275.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]