קרישה תוך-כלית מפושטת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרישה תוך-כלית מפושטת
שם בלועזית Disseminated intravascular coagulation
ICD-10
(אנגלית)
D65.
ICD-9
(אנגלית)
286.6
DiseasesDB
(אנגלית)
3765
eMedicine
(אנגלית)
med/577  emerg/150 
MeSH
(אנגלית)
D004211

קרישה תוך-כלית מפושטתאנגלית: Disseminated intravascular coagulation; בראשי תיבות: DIC) היא מצב רפואי מסוכן, הכולל גירוי יתר של מנגנוני קרישת הדם בגוף האדם.

שפעול פתולוגי זה יכול להיגרם כתגובה למספר מחלות או תסמינים. כפי שמרמז שמו, במצב זה מתהווים קרישי דם קטנים בתוך כלי הדם בכל הגוף. מאחר שקרישי דם אלו צורכים את החלבונים והטסיות הנחוצים לתפקודי הקרישה התקינים, נוצרת הפרעה בתהליך הקרישה עצמו וקיימים דימומים באזורים שונים בגוף, כגון העור, מערכת העיכול, מערכת הנשימה ואזורים נוספים. קרישי הדם הקטנים הנוצרים בתופעה זו גורמים גם להפרעה בזרימת הדם הנורמלית לאיברים (כגון הכליות), מצב אשר יכול להוביל לאי-ספיקה של האיבר הספציפי.

DIC עלול לקרות גם במחלות כרוניות, ולהתקדם באופן איטי יותר – בעיקר בחולים קשים, כאשר יכולה להתפתח אי ספיקה כללית של איברים שונים בגוף, אשר מביאה למות החולה.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך כמחצית מהמקרים של DIC מתרחשים כסיבוכי היריון, וכשליש מהם כתוצאה מהתפרצות של סרטן מפושט (carcinomatosis).

מנגנון ההיווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת תנאי שיווי משקל בגוף (הומאוסטאזיס), תהליכי הקרישה מאוזנים בקפדנות. תהליך הקרישה בגוף מביא לייצור תרומבין אשר הופך פיברינוגן לפיברין. הקריש המורכב מפיברין הוא התוצר הסופי של תהליך הקרישה (קרוי גם הקריש השניוני). המערכת הפיברינוליטית מופעלת לאחר מכן על מנת לפרק את הפיברינוגן והפיברין, על ידי ייצור פלסמין, שתפקידו לפרק את קרישי הפיברין שנוצרו. פירוק קרישי הפיברין והפיברינוגן הופך אותם לפיסות קטנות הקרויות Fibrin Degradation Products ‏(FDPs).

במצב של DIC מאבד תהליך הקרישה והפיברינוליזיס (פירוק הקריש) שליטה, וכתוצאה נוצרים דימומים וקרישיות נרחבת. ישנן סיבות שונות להיווצרות DIC, אך ההתפתחות של אירוע זה דומה בכל המקרים. אחד מהגורמים העיקריים האחראיים להתפתחות מצב זה הוא הגורם הרקמתי (tissue factor) – גליקופרוטאין הנמצא בממברנות של תאים רבים בגוף (כולל תאי אנדותל, מקרופאגים ומונוציטים), ואשר אחראי באופן נורמלי, יחד עם פקטור 7, להתחלת תהליך הקרישה בגוף. הגורם הרקמתי משוחרר כתגובה לחשיפה לציטוקיני, TNF ואנדוטוקסין. מסיבה זו עלול להתפתח DIC, למשל במצבים של אלח דם, כתוצאה משחרור מוגבר של גורמים אלו. הגורם הרקמתי מצוי גם באיברים כגון הריאות, המוח והשליה. לאחר האקטיבציה שלו, הוא נקשר לפקטורים שונים במערכת הקרישה ומביא ליצירת הקרישים כמתואר לעיל. כתוצאה משחרור יתר של הגורם הרקמתי, מופעלת מערכת הקרישה באופן אבנורמלי: עודף של טרומבין זורם במחזור הדם, ומביא להיווצרות קרישי דם קטנים במחזור הדם עצמו. קרישי דם עודפים אלו אוספים טסיות דם בדרכם, והופכים לקרישי דם גדולים יותר, שמביאים לפקקת (טרומבוזיס) מיקרו-וסקולרית ומאקרו-וסקולרית.

כתוצאה מהצטברות טסיות דם במהלך ייצור קרישי הדם הקטנים, נוצרת טרומבוציטופניה(אנ') (מיעוט טסיות בדם). גם גורמי קרישה אחרים מתמעטים עקב השתתפותם ביצירת קרישי הדם, מה שגורם ליצירת דימומים האופיינים ל- DIC.

באופן סימולטני, ותוך כדי יצירת קרישי הדם האמורים, מביא הטרומבין גם להיווצרות הפלסמין, והפלסמין גורם לפיברינוליזיס ולפירוק מסיבי של קרישי הדם לאחר היווצרותם. פירוק זה מביא להצטברות עודפת של FDPs, המביאה לדימומים כתוצאה מהיותם בעלי תכונות נוגדות קרישה חזקות. השחרור העודף של הפלסמין מביא להפעלת מערכת המשלים ומערכת הקינין בגוף, שאחראיות בין היתר לסימפטומים הקליניים האופייניים – כגון שוק, תת-לחץ דם, ועלייה בחדירות כלי הדם.

DIC הוא מצב חירום רפואי המאופיין בפרוגנוזה גרועה ובסיכויי תמותה גבוהים.

סיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

DIC עשוי להיווצר במצבים הבאים:

  • סרטן הריאה, הלבלב, הערמונית והקיבה.
  • היפרדות שליה לא תקינה אשר מביאה לשחרור עודף של גורם רקמתי, תסחיף מי שפיר וסיבוכי לידה נוספים.
  • נזק מסיבי לרקמות הגוף- מצבי טראומה, כוויות, ניתוח נרחב.
  • זיהומים שונים: על ידי חיידקים גראם שליליים, neisseria meningitidis, streptococcus pneumoniae, malaria, aspergillosis, rocky mountain spotted fever.
  • סיבות אחרות: מחלת כבד, נשיכת נחש, המוליזה חריפה, המנגיומת ענק, שוק, דלקת דופן כלי הדם, מפרצת באבי העורקים, סינדרום סרוטונין ועוד.

קליניקה ותסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבוך המביא להיווצרות של DIC יביא לכך שהאדם הנפגע ייראה חולה מאוד, בשוק, בעל דימומים נרחבים בפה, אף ואזורים שנוטים לקחת מהם דם, התפשטות של נמק, אי ספיקת כליות והיווצרות חבלות- bruising כתוצאה מהדימום.

דיאגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים חריפים הכוללים דימום: ניתן לראות כי PT ו- APTT הינם מוארכים, ורמת הפיברינוגן בגוף היא נמוכה מאד. ניתן לראות רמות גבוהות של FDPs, לרבות D-dimer, יחד עם תרומבוציטופניה חריפה. תבנית כדוריות דם אדומות תצביע על schistocytes- פרגמנטים של כדוריות דם.

במקרים פחות חריפים ללא דימום- ניתן לראות תהליך סינתיזה מוגבר של גורמי קרישה וטסיות. PT, APTT וספירת הטסיות הינם נורמליים. FDPs ברמה מעט מוגברת.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הינו במתן נוגדי קרישה במצבים בהם היווצרות הקריש עלולה להביא למות החולה (למשל, תרומבוזיס בעורקים הקורונריים בלב או במוח). במידה וספירת הטסיות הינה מאד נמוכה, ניתנות טסיות בטרנספוזיה. פלסמה קפואה ניתנת כדי להביא להפחתת פעולתם של גורמי הקרישה.

במצבים מסוימים ניתנת אינפוזיה עם אנטיתרומבין. פיתוח חדש הוא תכשיר רקומביננטי - Xigris, הכולל פרוטין C משופעל - APC- אשר אחראי על פירוק תהליך הקרישה. מחיר התכשיר יקר והוא כולל תופעות לוואי רבות, ועל כן ניתן רק לחולים עם זיהום (ספסיס) חמור כיום.

פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוגנוזה במצבי DIC הינה גרועה, ולרוב היווצרות מצב זה מבשרת על סיכויי תמותה גבוהים מאד, כתוצאה מהיעדר היכולת הקיימת כיום לטפל באופן יעיל בריפוי התהליך.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.