לחץ דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מד לחץ דם כספית
מד לחץ דם דיגיטלי המראה תוצאה תקינה של 126/70

לחץ דם הוא הלחץ שמפעיל הדם על דפנות כלי הדם. המונח לחץ דם מתייחס ללחץ דם עורקי אלא אם כן מצוין אחרת. לחץ הדם העורקי הוא הלחץ בעורקים המובילים דם לאיברי גוף (לא בעורקי הריאה), למשל בעורק הזרוע. לחץ הדם נמדד ביחידות של מילימטר כספית (mmHg). לחץ דם גבוה מאוד או נמוך מאוד עלול להוביל להפרעה בתפקוד ולהרעה במצב הבריאותי.

נהוג להתייחס לשני ערכי לחץ דם בולטים: לחץ דם סיסטולי, שהוא לחץ השיא בזמן התכווצות חדרי הלב, ולחץ דם דיאסטולי, שהוא הלחץ הנמוך ביותר בזמן הרפיית החדרים. ערכים תקינים עבור אדם בוגר בריא בזמן מנוחה נעים סביב לחץ סיסטולי של 120 מ"מ כספית ולחץ דיאסטולי של 80 מ"מ כספית (נכתב בצורה 120/80 מ"מ כספית).

על לחץ הדם משפיעים גורמים גנטיים, כמו מחלת לחץ דם נמוך כרונית העוברת בתורשה, וכן גורמים סביבתיים, כמו פעילות גופנית, תזונה, עישון ודחק. למשל, תזונה עתירת מלח ושומנים מגבירה את הסיכון ליתר לחץ דם.

מאפיינים פיזיקליים של לחץ הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיבי לחץ הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם להידרודינמיקה, הלחץ הכללי בכלי דם מורכב מסכום של הלחץ הדינמי, הפועל עם כיוון הזרימה ותלוי בצפיפות הדם ובריבוע מהירות הזרימה, והלחץ הצדי, הפועל במאונך לזרימה כנגד דפנות הכלי. ככל שכלי הדם צר יותר, מהירות הזרימה בו גדלה, וכתוצאה מכך גדל הלחץ הדינמי ואילו הלחץ הצדי קטן. על אף ששטח החתך של נים קטן מזה של עורק, מכיוון שהזרימה בנימים היא בנימים רבים במקביל, ההשוואה בין השטחים היא לפי שטח החתך הכולל של הנימים לעומת זה של העורק. משום כך, הזרימה בנימים, ששטח החתך הכולל שלהם גדול משל העורק, היא איטית לעומת זו של העורק.

הלחץ הדינמי הגבוה ביותר הוא באבי העורקים, וגם הוא יחסית זניח לעומת הלחץ הצדי, כך שהלחץ הצדי בכלי דם שווה ללחץ הכללי. אולם, במספר פתולוגיות ישנה חשיבות ללחץ הדינמי. בהיצרות מסתם אבי העורקים שטח החתך של המסתם קטן, ובעקבותיו גדלה מהירות הזרימה בו. כתוצאה מכך עולה הלחץ הדינמי, התלוי בריבוע במהירות, לכדי משמעותי והלחץ הצדי קטן מאוד. הפיצולים לעורקים הכליליים נמצאים במאונך לכיוון הזרימה, כך שבעקבות ירידת הלחץ הצדי פוחתת גם אספקת הדם אליהם, וכפועל יוצא לשריר הלב. בנוסף, ההיצרות מעלה את ההתנגדות לזרימה, דבר שגורם לנפילה בלחץ הכללי. עליית ההתנגדות גורמת לגדילה של רקמת שריר הלב, בניסיון לפצות על כמות הדם המועטה שהוא מזרים בכל פעימה עקב ההתנגדות. שני הדברים יחד עלולים לגרום לתעוקת חזה. פתולוגיה נוספת הקשורה בלחץ הדינמי והצדי היא שבעת מפרצת באבי העורקים יש הרחבה של הכלי והלחץ הדינמי קטן עוד יותר ממה שהוא, דבר שמגדיל את הלחץ הצדי על דפנות העורק וגורם להרחבה נוספת שלו.

נוסף על הלחץ הדינמי והצדי, קיים גם מרכיב כבידתי בלחץ הדם. בנקודה יותר נמוכה לחץ הדם יהיה גבוה יותר, בשל השפעת כוח הכובד, וההפרש תלוי בצמיגות הדם, בתאוצת הכובד ובהפרש הגבהים בין הנקודות. משום כך, לחץ דם נמדד בגובה הלב.

משוואת האגן-פואזיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי משוואת האגן-פואזיי, בהינתן זרימה שכבתית (למינרית), צינורות קשיחים ונוזל ניוטוני, הספיקה עומדת ביחס ישר להפרש הלחצים (בכניסה וביציאה מהמערכת) ולרדיוס הצינור ברביעית וביחס הפוך לצמיגות הנוזל ולאורך הצינור –  Q = \frac{\pi \Delta P r^4}{ 8 \eta L} [1]
 \frac{8\eta L}{ \pi r^4} מוגדר כהתנגדות R, ומכאן \Delta P = Q \cdot R. הביטוי של משוואה זו בלב היא שההפרש בין הלחץ בכניסה למערכת, הוא הלחץ באבי העורקים, ללחץ ביציאה ממנה, הוא הלחץ בעלייה הימנית, שווה למכפלת ספיקת הלב בהתנגדות ההיקפית הכוללת. מכיוון שבמצב תקין הלחץ בעלייה הימנית הוא זניח לעומת הלחץ באבי העורקים (ראו ערכים להלן), ניתן לומר שהלחץ באבי העורקים שווה למכפלת ספיקת הלב בהתנגדות ההיקפית הכוללת.

היענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היענות כלי דם מוגדרת כמידת שינוי הנפח בשינויי לחץ הדם. היענות גבוהה מאפשרת את הרחבת כלי הדם בקלות. הופכי ההיענות הוא ה-elastance. גיל מבוגר ומחלות יתר לחץ דם וטרשת עורקים גורמים להקטנת היענות העורקים.

כלים תמיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכלים תמיטים משפיע גורם נוסף על היחס בין הלחץ לספיקה, והוא הלחץ החיצוני. כאשר הלחץ החיצוני קטן מהלחץ בכניסה למערכת וביציאה ממנה, הזרימה תקינה. אולם, כאשר הלחץ החיצוני גדול משני ערכים אלה, כלי הדם יעבור תמט והספיקה תתאפס, שכן לא יעבור דרכו דם כלל. כאשר הלחץ החיצוני גדול מהלחץ ביציאה מהמערכת אך קטן מהלחץ בכניסה אליה, נפסקת הזרימה במפל הלחצים בעת שהלחץ משתווה ללחץ החיצוני. עם הפסקת הזרימה משתווה הלחץ בכניסה למערכת ללחץ ביציאה ממנה, וכלי הדם ייפתח. אז שוב יהיה מפל לחצים וחוזר חלילה. התמט של כלי הדם משמש למדידת לחץ דם במד לחץ דם.

ערכי לחץ הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיאגרמת ויגרס, ובה מדדים שונים, לרבות לחץ דם, לאורך פעימת הלב

אבי העורקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך פעימת הלב משתנה ערך לחץ הדם באבי העורקים. עם התכווצות החדרים עולה לחץ הדם באבי העורקים עד ללחץ שיא המוגדר כלחץ סיסטולי. עם דעיכת זרימת הדם מהחדר השמאלי לאבי העורקים, יורד לחץ הדם, כאשר בעת סגירת מסתם אבי העורקים ישנה עלייה קלה הנקראת החריץ הדו-פסגתי (dicrotic notch). במהלך הרפיית החדרים ומילוים, יורד לחץ הדם באבי העורקים. הנקודה הנמוכה ביותר מוגדרת כלחץ דיאסטולי. מדדים אלה של לחץ הדם אינם סטטיים ועוברים שינויים בין פעימת לב אחת לשנייה במהלך היום. ערכים אופייניים בזמן מנוחה עבור אדם בוגר בריא, "טווח הנורמה", נעים סביב לחץ סיסטולי של 120 מ"מ כספית ולחץ דיאסטולי של 80 מ"מ כספית, כאשר קיימות סטיות גדולות עבור מקרים אינדיבידואליים.

מכיוון שלחץ הדם משתנה לאורך הפעימה, מוגדר לחץ ממוצע אשר מחושב כאינטגרל של הלחץ לפי הזמן חלקי הפרש זמני המדידה – \bar{P_a}=\frac{\int P_a dt}{t_1 - t_2}. ניתן להעריך את הלחץ העורקי הממוצע בדרכים לא פולשניות על ידי ממוצע משוקלל של הלחץ הסיסטולי והדיאסטולי, כאשר הלחץ הדיאסטולי מקבל משקל כפול, משום שבמחזור שלם של פעימת לב משכה של הדיאסטולה הוא כשני שלישים ממשך הפעימה ומשכה של הסיסטולה הוא כשליש ממנה. בדופק מהיר של מעל 120 פעימות בדקה, משכי הסיסטולה והדיאסטולה כמעט שווים, ולכן החישוב של הלחץ הממוצע בדופק כזה הוא ממוצע פשוט בין שני הערכים.

ערך נוסף המשמש סימן לפעילות הלב הוא לחץ הדופק, אשר מוגדר כהפרש בין הלחץ הסיסטולי לדיאסטולי.

מדורי הלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצעות צנתר סוואן-גנץ, המוחדר דרך וריד במפשעה, בצוואר או בווריד התת-בריחי ומחובר למד לחץ, ניתן למדוד לחצים בעלייה הימנית, בחדר הימני, בעורק הריאה, ובעקיפין גם בעלייה השמאלית. המדידה העקיפה של הלחץ בעלייה השמאלית, המכונה גם לחץ יתד, מתבצעת על ידי החדרת הצנתר אל אחד מסעיפיו הקטנים של עורק הריאה וניפוח הצנתר. בעת שבלון הצנתר מנופח, הלחץ בכניסה לריאות שווה ללחץ ביציאה מהן, ששווה ללחץ בעלייה השמאלית.

הלחץ התקין בעלייה הימנית, הנקרא גם הלחץ הוורידי המרכזי הוא נמוך יחסית – כ-3 מ"מ כספית. הלחץ התקין בחדר הימני גבוה מעט מזה של העלייה ובעל משרעת גדולה יותר – בין כאפס (דיאסטולי) לכ-20–30 מ"מ כספית (סיסטולי). לחץ היתד הממוצע התקין נע בין 2 מ"מ כספית בדיאסטולה ל-13 מ"מ כספית בסיסטולה, עם ממוצע של 7 מ"מ כספית. כשהממוצע מעל 13 מ"מ כספית זה מצב פתולוגי, שלו מתאם להרבה מחלות. הלחץ התקין בחדר השמאלי עומד על 120 מ"מ כספית בסיסטולה ו-5 מ"מ כספית בדיאסטולה. כשהלחץ הדיאסטולי בחדר הוא מעל 12 מ"מ כספית זהו מצב פתולוגי.

עורק הריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למדוד את הלחץ בעורק הריאה, כאמור, על ידי צנתר סוואן-גנץ. הלחץ התקין בעורק הריאה הוא 8 מ"מ כספית בדיאסטולה ו-25 מ"מ כספית בסיסטולה, עם ממוצע של 12 מ"מ כספית.

מדידת לחץ דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרוולית לחץ דם על הזרוע ומתחתיה מסכת.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מד לחץ דם

עוד בסין העתיקה היו מודדים לחץ דם בצורה עקיפה על ידי מדידת דופק הנבדק. לחץ הדם נמדד בפועל לראשונה במאה ה-18 על ידי הכומר סטפן היילס, אם כי לא בבני אדם אלא במספר חיות, הסוס היה הראשון שבהן, וזאת על ידי הצבת המד ישירות לתוך עורק החיה עם מדידת הגובה אליו מגיע הדם מן העורק. את ממצאיו פרסם היילס בספרו "המסטטיקס" ("Haemastatics") משנת 1733. זוהי שיטה מדויקת אך פולשנית למדידת לחץ דם. בשנת 1828 מדד ז'אן לואי מארי פואזיי, רופא ופיזיקאי צרפתי, לחץ דם של חיה עם מנומטר ממולא בכספית.

ההתפתחות הבאה נעשתה על ידי קרל פרידריך וילהלם לודוויג שעל בסיס המנומטר הזה ב-1847 המציא מכשיר מדידה, קימוגרף, שיכול היה להציג את הלחץ בצורה גרפית. כמו כן הוא המציא מד למהירות זרימת הדם. הרופא הגרמני קרל פון פירורדט המציא את השיטה בה עובד הספיגמוגרף, מכשיר שמודד לחץ דם לא בצורה פולשנית. אטיין-ז'ול מארה המציא את המכשיר בפועל והשתמש בו תדיר, דבר שאפשר את הכנסת הפרמטר של לחץ דם לבדיקות רפואיות.

ב-1896 השתמש סיפיונה ריבה-רוצ'י בשיטת מדידה של מד לחץ דם העוטף ולוחץ על העורק בכתף עד להפסקתו של גל הדופק. בשיטה זו מודדים לחץ דם עד היום. כמו כן משתמשים כיום גם בשיטת קולות קורוטקוף הנקראים כך על שמו של ניקולאי קורוטקוף, שלראשונה האזין להם ב-1905 ופיתח שיטה אוסקולטטורית למדידה.

בשיטה הלא-פולשנית אשר בה משתמשים כיום מניחים את השרוולית של מד לחץ הדם על עורק הזרוע בגובה הלב ומאזינים למסכת מתחת לגובה השרוולית תוך חישת הדופק בעורק החישור. מנפחים את השרוולית ללחץ של כ-200 מ"מ כספית, שבו עורק הזרוע עובר תמט ולא זורם דרכו דם. בשלב זה לא יישמעו קולות במסכת ולא יוחש דופק בעורק החישור. אט אט מורידים את הלחץ בשרוולית עד לתחושת דופק בעורק החישור. מכיוון שהזרימה אז דרך העורק היא זרימה טורבולנטית, ניתן לשמוע דרך המסכת את קולות קורוטקוף. הלחץ בנקודה זו הוא הלחץ הסיסטולי. ממשיכים להוריד את הלחץ בשרוולית עד שחדלים לשמוע את קולות קורוטקוף, דבר שמעיד על כך שהזרימה חזרה להיות שכבתית. הלחץ בנקודה זו הוא הלחץ הדיאסטולי.

מחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתר לחץ דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יתר לחץ דם

את יתר לחץ הדם (קרוי גם "לחץ דם גבוה") מכנים לרוב "הרוצח השקט", מפני שהאדם הסובל ממנו לעתים קרובות אינו מודע לכך. יתר לחץ דם משפיע, בממוצע, על אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי. הסכנה בלחץ דם גבוה היא פגיעה מתמשכת בכלי דם של רקמות רגישות כגון הלב, כלי הדם בעין, ורקמת העצבים במוח שפגיעה בה עלולה לגרום לשבץ מוחי. פגיעה כזו בכלי דם גורמת לחסימה שלהם על ידי טרשת עורקים או לקרע בהם וסיבוכים אלו עלולים לגרום למחלות שונות או למוות.

לחץ דם נמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחץ דם נמוך עלול לגרום לסחרחורת, בחילה ואף אובדן הכרה, ובמקרים קיצוניים הוא מתבטא בהלם. במצב של לחץ דם נמוך כרוני, הוא מוביל לעייפות יתר ובעיות ריכוז. עם זאת, רוב האנשים בעלי לחץ דם נמוך באופן קבוע חשים בטוב, ללא תסמינים, ונראה שהם מוגנים יותר מאחרים מפני הפגיעות השונות של יתר לחץ דם.

במקרים של ירידה חריפה בלחץ הדם, כמו בהלם, הגוף מנסה להחזיר את לחץ הדם, במטרה לשמור על הומאוסטזיס, וזאת על ידי העלאת אחד מהגורמים הבאים: נפח הפעימה, קצב הלב וההתנגדות היקפית של זרימת הדם המושגת באמצעות כיווץ העורקיקים. לכן, למשל, בהלם תת-נפחי, שבו יש איבוד נוזלים ודם, נפח הפעימה יורד, והגוף מנסה לפצות על כך באמצעות העלאת הדופק והצרת העורקיקים הסמוכים לעור, דבר שמתבטא בחיוורון וקור של פני העור.

טבלת ערכים ללחץ דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך ערך סיסטולי ערך דיאסטולי
תת-לחץ דם פחות מ-90 מתחת ל-60
ערך רצוי (ממוצע) 119-90 79-60
קדם יתר לחץ דם 139-120 89-80
יתר לחץ דם שלב 1 159-140 99-90
יתר לחץ דם שלב 2 179-160 109-100
יתר לחץ דם, משבר יותר מ-180 יותר מ-120

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Frank M. White, Fluid Mechanics, 6th Ed, McGraw Hill 2008, p.269 ISBN 978-0-07-128645-9

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.