בית המשפט העליון של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
ארצות הברית
סמל ארצות הברית

בית המשפט העליון של ארצות הבריתאנגלית: Supreme Court of the United States, בראשי תיבות: SCOTUS) הוא המוסד השיפוטי העליון של מדינות ארצות הברית. סמכותו הוקנתה לו בחוקת ארצות הברית. נשיא בית המשפט כיום הוא השופט ג'ון רוברטס. בהרכב יושבים לצד הנשיא עוד שמונה שופטים. בית המשפט יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק דין בכל תיק.

תולדות בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון הוא בית המשפט היחיד שהקמתו מוגדרת בחוקה. כל שאר בתי המשפט הפדרליים יסודם בחוקים של הקונגרס. ב-Article 3, Section 1 של החוקה מוצהר:

... The judicial Power of the United States, shall be vested in one supreme Court, and in such inferior Courts as the Congress may from time to time ordain and establish. ...

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם בית המשפט העליון של ארצות הברית

תולדות בית המשפט העליון משקפות את התפתחותה של ארצות הברית. בשנותיו הראשונות הוקדש רוב זמנם של השופטים לשמיעת ערעורים על החלטות פדרליות נמוכות יותר. הנשיא הראשון של בית המשפט היה ג'ון ג'יי. כל אחד מהשופטים היה ממונה על אחד ממחוזותיה של ארצות הברית והרבה להופיע בבית המשפט של אותו מחוז כפוסק. בית המשפט העליון עצמו, מושבו בפילדלפיה, בניו יורק ולבסוף בוושינגטון, דן במקרים של נידונים מרובי אזרחויות ובעניינים הקשורים לצי, ולהם הקצה את תשומת הלב הרבה ביותר.

החלטה חשובה ב-1842 של בית המשפט העליון קבעה כי במקרים שבהם אין הדיון קשור לאזרח של מדינה אחת בלבד, יתנהל הדיון על פי המשפט המקובל (common law) הפדרלי.

ימי ג'ון מרשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו של בית המשפט היה לא בטוח במידת-מה, עד הגעתו של "הנשיא הגדול", השופט ג'ון מרשל. מרשל, פדרליסט נלהב, ביסס בשנת 1803, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, את עיקרון הביקורת השיפוטית: זכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה, לפי פרשנות בית המשפט.

הפסיקה שאפשרה את ביטול חוקי הקונגרס היא ציון דרך חשוב מאין כמותו, משום שהחוקה אינה מציינת בפירוש שסמכות כזו ניתנת לבית המשפט העליון. מרשל, במידה רבה של חוכמה פוליטית, עיגן עיקרון זה דווקא בפסק דין שתמך בנשיא תומאס ג'פרסון, וכך ריכך את התנגדותו העזה לאקטיביזם שיפוטי.

למרשל היה תפקיד חשוב בביסוס הכוח הפדרלי מול המדינות. ב-1819, בפסק הדין McCulloch v. Maryland, אישר בית המשפט את קיומו של בנק לאומי שני, ותמך בפרשנות פדרליסטית מרחיבה. ב-Gibbons v. Ogden אושרר כוחו של הקונגרס להסדיר סחר.

ימי רוג'ר טוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשיכו של מרשל, רוג'ר טוני, הרחיב דווקא את סמכות המדינות, באשררו את שליטתן המלאה על הסמכות המשטרתית. פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד מ-1857 היה נקודת שפל לבית המשפט (אף שטוני עצמו, איש הדרום, סלד מהעבדות ושחרר את כל עבדיו לפני כניסתו למשרה). בפסק דין זה בית המשפט הגביל את סמכותו של השלטון הפדרלי לאסור עבדות במדינות. איסור על עבדות בצפון היה, לפי דעת השופטים, בגדר פגיעה בלתי נסבלת בזכות לרכוש. בכך ביטל בית המשפט את פשרת מיזורי והוביל למלחמת האזרחים האמריקאית.

הפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני האמריקנים בצפון הייתה גדולה. במלחמת האזרחים עצמה, במסגרת פסק הדין אקס פארטה מרימן, אתגר טוני את סמכותו של לינקולן לפגוע ב"הביאס קורפוס" (האיסור על מעצר ללא דיון משפטי), אך הנשיא התעלם מהחלטתו, והעיתונות בצפון גינתה אותה.
לינקולן אמר אז, כי אם היה נמנע מלפגוע בהביאס קורפוס, הייתה התוצאה "ביטולם של כל החוקים פרט לאחד".

ממלחמת האזרחים עד 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית המשפט העליון בוושינגטון, ועליו הכתובת "צדק שווה תחת החוק"

התקופה הגדולה השנייה בימי בית המשפט החלה עם תום מלחמת האזרחים ובאה לקיצה בימי הנשיא רוזוולט.

התיקון הארבעה עשר לחוקה ב-1868 הוסיף לסמכותו של בית המשפט. עתה הייתה לו סמכות התערבות בעניינים בין-מדינתיים, אם לדעתו חוּלל בהם "ההליך המשפטי הנאות" (due process of law), או שהגנה שווה לפני החוק לא נאכפה בהם.

בשלהי המאה ה-19 היה שיטפון הערעורים כה גדול, שהשהה את הפסיקה בכל תיק ל-3 שנים. ב-1891 הקים הקונגרס את בתי המשפט המחוזיים הפדרליים לערעורים, והשופטים לא היו צריכים להמשיך ולהסתובב במחוזות בעצמם.

בתחילת המאה ה-20 גילה בית המשפט שמרנות רבה בפסיקותיו. הוא נצמד בלהט לתקדימים, אסר על מדינות לאמץ חוקים מסדירי תעסוקה (כבתיק Lochner v. New York) אך לא עשה מאמץ דומה למנוע מהן להגביל זכויות אזרח. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים בפסק דין פלסי נגד פרגוסון. ב-1901 קבע בית המשפט שבטריטוריות המסופחות לארצות הברית לא חלה בהכרח מגילת הזכויות החוקתית. באמצעות שימוש בפורמליזם נוקשה, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להתעמר בשחוריהן כמעט ככל העולה על רוחן.

בחריג אחד נקט בית המשפט עמדה ליברלית יחסית. הוא לא ביטל חוק שעות עבודה מקסימליות של נשים. פרקליט המדינה, לואי ברנדייס (אחר כך שופט בעצמו) לא ניסה להוכיח את תקפותו המשפטית של החוק, אלא הציג ראיות מכריעות, מפיהם של רופאים, פקחים ועובדים סוציאליים, ששעות עבודה רבות מדי פוגעות קשות בבריאותן ובמצבן הנפשי של הנשים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הובילו אוליבר ונדל הולמס וברנדייס קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס.

שני פסקי דין חשובים בתקופה זו עוסקים בחופש הביטוי. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינה מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

פסק דין מסוג שונה, שהיה ליברלי פחות, אישר למדינה לכפות עיקור על מפגרים מסיבות של אאוגניקה. "שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר", כתב הולמס, במילים שההיסטוריה לא היטיבה איתן.

שנות רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן פתחה תקופה חוקתית חדשה. הנשיא האיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את ה"ניו דיל". חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית הזו הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית.

מ-1935 עד 1937 ביטל בית המשפט חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב 5 ל-4. מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, ישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט".

שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 5-4 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית והדגיש תלות הדדית כלכלית בין מדינתית בארץ, בטענה כי דרושה יד מכוונת של שלטון מרכזי. בית המשפט אמר ש"רווחת הכלל" המוזכרת בחוקה כמטרה ראשונה במעלה מצדיקה את הרחבת סמכויות הקונגרס.

ב-1938 ביטל בית המשפט, בעניין אחר, את ההחלטה מ-1842 שהצדיקה שימוש במשפט המקובל, והחזיר את משפט המדינה. אך אם כאן הייתה היצמדות לזכויות המדינות, בפסק אחר תמך בית המשפט בכוחו של הקונגרס למסות פעילויות מדינתיות פנימיות.

בשנות ה-40 היה כבר בית המשפט העליון ליברלי יותר. רוזוולט הותיר בו את חותמו. אף על פי כן בית המשפט אשרר את החוקתיות של כליאת היפנים–אמריקנים בתקופת מלחמת העולם השנייה (תפקיד פעיל באפיזודה מכוערת זו היה לארל וורן, שייעשה לאחר מכן נשיא בית המשפט ואז שימש כמושל קליפורניה. וורן הביע על כך חרטה בדיעבד). כליאת היפנים משמשת עד היום אות אזהרה למשפטנים מפני הסכנות שבייחוס חשיבות מוגזמת לשיקולי ביטחון שלא תמיד יש בהם ממש והעדפתם על פני זכויות אזרח.

העשורים של זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים הרבה בית המשפט לעסוק בזכויות האזרח. המקארתיזם של אותה תקופה גם הוא עמד בפני בחינה שיפוטית. לקראת סוף העשור משך בית המשפט ביקורת עזה ממשפטנים שמרנים, שכן יותר ויותר הודגשו על ידו זכויות האדם, גם על חשבון הביטחון הלאומי.

בבית המשפט נוצרה חלוקה – פרנקפורטר תמך באי התערבות משפטית בשאלות הקשורות לביטחון, למרות החשש לפגיעה בזכויות אזרח. הזרם השמאלי-אקטיביסטי, שבו חברו בלאק ודאגלס, סבר כי מגילת הזכויות היא מוחלטת ואינה נתונה לפגיעה כלשהי. אנקדוטה מעניינת לגבי השופט בלק היא שאדם זה, ממובילי מהפכת זכויות האזרח, כמעט שנפסל מלהתמנות משום שבנעוריו חבר לקו קלוקס קלאן. ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסיקה המפורסמת של בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה בין גזעית אינה חוקתית.

בשנות השישים הורחבה ההגנה על זכויות האזרח עוד יותר, בתחום ההליך הפלילי, תפיסות וחיפושים לא סבירים. התקבל פסק דין מירנדה נגד אריזונה, שלפיה חייבים להזהיר חשוד כי כל מה שיאמר יכול לשמש כנגדו. בנוסף, נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאיפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.

ב-1967 מונה לבית המשפט השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, השחור הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון.

ריצ'רד ניקסון, בקדנציה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף את השופטים ברגר (כנשיא), בלקמן, פאוול ורנקוויסט. השופט ווייט, שמונה על ידי ג'ון פ. קנדי, הצטרף אליהם לעתים קרובות ויצר גוש של חמישה שמרנים, שהדגישו זכויות קניין וחופש מהתערבות ממשלתית, וביטלו כמה מפסיקותיו המרחיקות לכת של בית המשפט של ארל וורן. כך למשל אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו, נקבע שחופש הביטוי ואף חסינות חברי הסנאט אינה מאפשרת הפצת חומר נפיץ פוליטית שהממשל טוען שהוא מסווג.

בתחומים אחרים דווקא פסק בית המשפט באופן ליברלי. למשל, עונש המוות הוכרז כלא חוקתי, מטעמים של ענישה אכזרית ובלתי רגילה (Furman v. Georgia). עם זאת, בית המשפט לא אסר לחלוטין את עונש המוות, אלא רק הגביל אותו, וב-1976 אושרו כמה חוקי עונש מוות ששינו מצורתם (מכיוון שעונש המוות מוזכר בפירוש בחוקה, קשה מאוד לטעון שהחוקה אוסרת עליו לחלוטין, אך בדעת מיעוט כזו אחזו שניים מהשופטים).

ב-1974, על רקע פרשת ווטרגייט, פסק בית המשפט, שבו ישבו שלושה ממינוייו של הנשיא המכהן ניקסון, בהחלטה פה אחד, שעל ניקסון למסור לרשויות החקירה את ההקלטות מהבית הלבן. כעבור שלושה שבועות נאלץ ניקסון להתפטר.

פסק הדין המרכזי באותה תקופה, ומהמפורסמים בתולדות בית המשפט, הוא רו נגד וייד, ההחלטה שקבעה כי לאישה יש זכות חוקתית לבצע הפלה.

אחד המאבקים הרעיוניים בבית המשפט הוא בין חסידי הזכות לרכוש לבין החולקים עליה. כך למשל, בהחלטה בתיק San Antonio Independent School District v. Rodriguez, שנתקבלה כחודשיים לאחר רו, נקבע כי לממשלה אין חובה לספק חינוך, זאת בפסיקה של חמישה מול ארבעה.

ב-1987 פסק בית המשפט בתיק אדוארדס נגד אגילר כי בהוראת התנ"ך כלשונו בתור מדע, כפי שחפצים הבריאתנים, יש משום הפרה אסורה של הפרדת הדת מהמדינה.

בית המשפט תחת רנקוויסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה משופטי בית המשפט של רנקוויסט – משמאל לימין: או'קונור, קנדי, סוטר, תומאס, גינזברג וברייר

למן 1986 ועד מותו ב-2005, כיהן ויליאם רנקוויסט כנשיא בית המשפט, והגוש השמרני המצדד בו, המונה את השופטים אנטונין סקאליה ותומאס (שמרני ושחור, שילוב נדיר בארצות הברית), אליהם מצטרפים בדרך כלל גם אנתוני קנדי וסנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה בבית המשפט, יצר "מהפכה שמרנית". ברוב קטן המשיך בית המשפט לתמוך בעיקרון הזכות החוקתית להפלה, כפי שנקבעה בפסק דין רו נגד וייד. עם זאת, אף השופטים השמרניים מציינים כי גם עבורם, פסק דין רו מהווה stare decisis (תקדים מחייב).

הוויכוח על ההפלה המלאכותית, שבו רוב האמריקנים הם לצידו של בית המשפט, שם את בית המשפט בלב הסערה. סירובו של הסנאט לאשר את מינויו של השמרן הקיצוני רוברט בורק והרוב הצר (52-48) שבו אושר קלרנס תומס, שהואשם בהטרדה מינית קודם למינויו, גם הם תרמו לפוליטיזציה של בית המשפט.

לשופטים "ליברליים" נחשבים ברייר, גינסבורג, סטיבנס וסוטר.

בדצמבר 2000 נלכד בית המשפט בסערה, כפי שהגדירה זאת השופטת גינסבורג. בית המשפט החליט להתערב בשאלה האם ספירת הקולות בפלורידה תימשך, או שתופסק וניצחונו של ג'ורג' בוש ייקבע על פי הקולות שכבר נספרו. אף שההחלטה כפשוטה אינה קשורה למחלוקת בין שמרנים לליברלים, נוצר בבית המשפט רוב שמרני של 5-4 אשר ב-12 בדצמבר הכריע לטובת הפסקת הספירה.

המניעים הפוליטיים הברורים מאחורי החלטה זו הציגו את השופטים העליונים כלא יותר מאשר פוליטיקאים בינוניים. השופט סטיבנס כתב בדעת מיעוט: "אין אנו יודעים מי ניצח בבחירות לנשיאות, אך אנו יודעים מי המפסיד – אמון הציבור בבית המשפט כבורר נטול פניות בענייניה של האומה".

מהפסיקות החשובות ביותר שקיבל בית המשפט העליון בשנותיו האחרונות תחת רנקוויסט:

  • בתמיכתה של השופטת סנדרה דיי או'קונור, אושרה אפליה מתקנת מצומצמת לטובת שחורים בכניסה למוסדות השכלה גבוהה, ובתמיכתם של או'קונור ואנתוני קנדי נקבע כי הזכות לקיום יחסי מין, גם הומוסקסואליים, מעוגנת בחוקה.
  • הצטרפות או'קונור וקנדי לצד הליברלי גם אפשרה לבית המשפט לקבוע כי הסמכות של הרשות השופטת האזרחית בארצות הברית חלה אף על עצורי גואנטאנמו.
  • בברית מפתיעה בין סקאליה, תומאס וחלק מהשופטים הליברליים נקבע כי לנאשמים זכות לתבוע שנסיבות להחמרה בעונשם יוכחו למעלה מכל ספק סביר לפני חבר מושבעים, ושימוש בהן לא יהיה נתון לשיקול דעתו של שופט, כפי שהיה מקובל עד עתה.
  • הצטרפותו של קנדי לליברליים אפשרה החלטה חשובה בנושא ההוצאות להורג. נקבע כי נידונים לא יוצאו להורג על מעשים שביצעו לפני גיל שמונה-עשרה. חמשת השופטים שתמכו בהחלטה נימקו אותה בין השאר ברצונם להיצמד לסטנדרטים בינלאומיים מקובלים.
  • בפסיקה שעוררה ויכוח ציבורי עז בארצות הברית, במסגרתו נטען כי היא אינה תואמת לתיקון החמישי, נקבע כי זכות הקניין אינה עומדת לאזרחים כאשר הרשות הציבורית דורשת פינויים מביתם לטובת יוזמת פיתוח שתועיל לכלל, אפילו נעשית בידי יזם פרטי. הפסיקה הוזכרה גם בישראל, כתקדים בעניין תוכנית ההתנתקות.‏[1]
  • פסיקה חשובה מתחום אחר ניתנה פה אחד – השופטים קבעו ביוני 2005 כי חברה המפיצה תוכנה לשיתוף קבצים יכולה להיתבע על כך, ואינה יכולה לטעון שהתוכנה נועדה לשימושים חוקיים.

סנדרה דיי או'קונור, ה"קול הצף" של בית המשפט, הודיעה על פרישתה ביולי 2005. בתחילה חפץ הנשיא בוש למנות כמחליפה את השופט השמרן ג'ון רוברטס, אולם כאשר הלך לעולמו בספטמבר נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, החליט בוש שרוברטס יזכה לקידום גדול עוד יותר וימונה למחליפו כנשיא בית המשפט. אף שמינוי ישיר של משפטן לתפקיד נשיא, מבלי שיכהן קודם כשופט עליון מן המניין, עלול להיראות מפתיע, למעשה הוא מקובל מאוד בהיסטוריה המשפטית האמריקנית. רוברטס נחשב לבעל כישורים מעולים ומיעט בהתבטאויות שמרניות רדיקלית בעבר ולפיכך אושר מינויו בסנאט בקלות יחסית.

מינוי שופטים לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן מינוי השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית נקבע בפרק השני של חוקה. נקבע כי בידי הנשיא תהיה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון "בעצת הסנאט ובהסכמתו". בפרק השלישי לחוקה נקבע כי שופטי בית המשפט העליון יחזיקו בכהונתם "כל עוד התנהגותם טובה", כלומר ללא הגבלת זמן, כל זמן שאין הם מודחים בידי הסנאט בעוון "התנהגות שאינה טובה", דבר הדורש הליך דמוי משפט ורוב של שני שלישים.

העקרון שלפיו הנשיא, דמות פוליטית, הוא הממנה את השופטים, הפך את תפקידם לפוליטי במידה מסוימת, ואכן, לא נדירים המקרים בהם אישיות פוליטית מובהקת מתמנית לתפקיד שפיטה. המקרים הבולטים הם כנראה הנשיא ויליאם טאפט, שלאחר פרישתו מהבית הלבן התמנה לנשיא בית-המשפט העליון, ומושל קליפורניה, ארל וורן, שאף הוא מונה לאותה משרה רמה.

שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית מזוהים לרוב עם השקפת עולם מוגדרת, ובדרך כלל ניתן למקמם על הציר שבין שמרנות לליברליות. הבדלים בין שמרנים לליברלים ניכרים במגוון תחומים. הליברלים נוקשים יותר לגבי הפרדת הדת מהמדינה, מתירנים יותר לגבי המידה שבה מותר לממשלה להתערב במשק ולגבי זכות הממשל הפדרלי לאכוף רצונו על המדינות, ובעיקר נלהבים יותר בהגנה על זכויות הפרט, למעט זכות הקניין.

כדי שמינוי של הנשיא ייהפך לתקף, עליו לזכות באישורו של הסנאט. בשימועים בסנאט מנסים חברי הבית ללמוד על השקפת עולמו של השופט, וזה בדרך כלל טוען כי את השקפותיו הוא מגבש בהתאם לטיעונים העולים בדין שבו הוא יושב. העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים התחדד בעשורים האחרונים, בעיקר על רקע שאלת ההפלות המלאכותיות. ב־1987 נכשל נסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות את השמרן הקיצוני רוברט בורק. הסנאט שנשלט בידי הדמוקרטים דחה את המינוי. בנאום רב רושם שנשא אז הסנאטור טד קנדי הוא הביע את חששו כי:

אמריקה של רוברט בורק היא ארץ שבה נשים נאלצות לעבור הפלה בסימטה האחורית, שחורים יושבים בפינה נפרדת במסעדה, משטרה חסרת מעצורים פושטת באישון לילה על בתיהם של אזרחים, ילדים אינם לומדים על תורת האבולוציה.

כפי שעולה מנאומו של קנדי, הסוגיות שבהן דן בית המשפט העליון ושהכרעתו בהן נקבעת לפי השקפת שופטיו, הן הסוגיות המרכזיות המפלגות את החברה האמריקנית. אומנם בדרך כלל משלימים חברי הסנאט עם מינויו של שופט האוחז בהשקפת עולמו של הנשיא, אם אין הוא קיצוני מדי לטעמם. כמה מהשופטים של בית המשפט העליון אושרו בידי הסנאט פה אחד, למרות זיהוים עם השקפה מוגדרת.

גם מיעוט של ארבעים חברי סנאט יכול למנוע את מינויו של שופט עליון על ידי הכרזת פיליבסטר, דיון מתמשך שיעכב ללא גבול את עבודת הבית וימנע הצבעה.

העובדה ששופט יכול לשבת על כס כהונתו עד יום מותו, מאפשרת לנשיא הממנה אותו בעודו צעיר, יכולת השפעה על שיתרחש דורות אחריו, אולם לעתים שופטים חורגים מהתלם ומפתיעים. ג'ון פול סטיבנס, שמונה בידי ג'רלד פורד, ודייוויד סוטר שמונה בידי בוש האב הפגינו קו ליברלי, על אף שמונו בידי שמרנים. נטייתם של שופטים שמאלה ממיקומם המקורי על הציר הפוליטי היא תופעה מפורסמת בבית המשפט. אומנם היו גם מקרים הפוכים.

באופן רגיל, כדי למנות שופט על הנשיא להמתין עד שיפרוש שופט אחר, אולם בעניין זה קיימת פרצה בחוקה. החוקה אינה קובעת את מספר השופטים. לפיכך ניתן באופן תאורטי להגדילם ללא גבול, ולמעשה באופן זה לעצב מחדש את פני בית המשפט, מבלי להמתין לפרישת שופטים מכהנים. נסיון כזה עשה פרנקלין רוזוולט ואף שהוא לא עלה יפה, בסופו של דבר הוא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו.

שופטי בית המשפט העליון כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם שנת לידה מדינה בית ספר למשפטים הנשיא הממנה תאריך המינוי
ג'ון רוברטס – נשיא בית המשפט העליון 1955 מרילנד הרווארד ג'ורג' ווקר בוש 29 בספטמבר 2005
אנטונין סקאליה 1936 וירג'יניה הרווארד רונלד רייגן 26 בספטמבר 1986
אנתוני קנדי 1936 קליפורניה הרווארד רונלד רייגן 18 בפברואר 1988
קלרנס תומאס 1948 ג'ורג'יה ייל ג'ורג' הרברט ווקר בוש 23 באוקטובר 1991
רות ביידר גינסבורג 1933 ניו יורק קולומביה ביל קלינטון 10 באוגוסט 1993
סטיבן ברייר 1938 מסצ'וסטס הרווארד ביל קלינטון 3 באוגוסט 1994
סמואל אליטו 1950 ניו ג'רזי ייל ג'ורג' ווקר בוש 31 בינואר 2006
סוניה סוטומיור 1954 ניו יורק ייל ברק אובמה 8 באוגוסט 2009
אלנה קגן 1960 ניו יורק הרווארד ברק אובמה 7 באוגוסט 2010

נשיאי בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שם תקופת כהונה הנשיא הממנה הערות
1 ג'ון ג'יי 19 באוקטובר 1789 - 29 ביוני 1795 ג'ורג' וושינגטון כיהן כנשיא הקונגרס הקונטיננטלי, כמזכיר המדינה וכמושל מדינת ניו יורק
2 ג'ון רטלדג' 12 באוגוסט 1795 - 15 בדצמבר 1795 ג'ורג' וושינגטון כיהן כמושל מדינת דרום קרוליינה וכשופט בבית המשפט העליון משנת 1790. מינוי זמני, נדחה על ידי הסנאט
- ויליאם קושינג 3 בפברואר 1796 - 5 בפברואר 1796 ג'ורג' וושינגטון כיהן כשופט בהרכב המקורי של בית המשפט העליון משנת 1790. סירב לקבל את המינוי
3 אוליבר אלסוורת' 8 במרץ 1796 - 15 בדצמבר 1800 ג'ורג' וושינגטון כיהן כסנאטור מטעם מדינת קונטיקט והשתתף בניסוח החוקה האמריקנית
4 ג'ון מרשל 4 בפברואר 1801 - 6 ביולי 1835 ג'ון אדמס כיהן כמזכיר המדינה. המייסד הראשי של המשפט החוקתי בארצות הברית. מת בעודו מכהן
5 רוג'ר טוני 28 במרץ 1836 - 12 באוקטובר 1864 אנדרו ג'קסון כיהן כשר המשפטים וכשר האוצר. מת בעודו מכהן
6 סלמון צ'ייס 15 בדצמבר 1864 - 7 במאי 1873 אברהם לינקולן כיהן כסנאטור מטעם מדינת אוהיו, כמושל מדינת אוהיו וכשר האוצר. מת בעודו מכהן
7 מוריסון וייט 4 במרץ 1874 - 23 במרץ 1888 יוליסס גרנט מת בעודו מכהן
8 מלוויל פולר 8 באוקטובר 1888 - 4 ביולי 1910 גרובר קליבלנד מת בעודו מכהן
9 אדוארד דאגלס וייט 19 בדצמבר 1910 - 19 במאי 1921 ויליאם טאפט כיהן כשופט בבית המשפט העליון משנת 1894. מת בעודו מכהן
10 ויליאם טאפט 11 ביולי 1921 - 3 בפברואר 1930 וורן הרדינג כיהן כנשיא ארצות הברית ה-27, בשנים 1909-1913
11 צ'ארלס יוז 24 בפברואר 1930 - 30 ביוני 1941 הרברט הובר כיהן כמושל מדינת ניו יורק, כמזכיר המדינה וכשופט בבית המשפט העליון בשנים 1910-1916
12 הרלן סטון 3 ביולי 1941 - 22 באפריל 1946 פרנקלין רוזוולט כיהן כשר המשפטים וכשופט בבית המשפט העליון משנת 1925. מת בעודו מכהן
13 פרדריק וינסון 24 ביוני 1946 - 8 בספטמבר 1953 הארי טרומן כיהן כחבר בית הנבחרים מטעם מדינת קנטקי וכשר האוצר. מת בעודו מכהן
14 ארל וורן 5 באוקטובר 1953 - 23 ביוני 1969 דווייט אייזנהאואר כיהן כמושל מדינת קליפורניה. עמד בראש ועדת וורן לחקירת רצח הנשיא ג'ון קנדי
15 וורן ברגר 23 ביוני 1969 - 26 בספטמבר 1986 ריצ'רד ניקסון -
16 ויליאם רנקוויסט 26 בספטמבר 1986 - 3 בספטמבר 2005 רונלד רייגן כיהן כשופט בבית המשפט העליון משנת 1972. מת בעודו מכהן
17 ג'ון רוברטס מונה ב-29 בספטמבר 2005 ג'ורג' ווקר בוש כיהן כשופט בבית המשפט לערעורים בוושינגטון משנת 2003

דת ומוצא אתני של השופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות היוו נוצרים פרוטסטנטים את מרבית אם לא כל שופטי בית המשפט העליון. רוג'ר טוני היה השופט הקתולי הראשון. בהרכבו הנוכחי מכהנים שישה קתולים ושלושה יהודים, ולראשונה אין אף שופט ממוצא פרוטסטנטי. שני שופטים שחורים כיהנו בבית המשפט: הראשון היה ת'ורגוד מרשל מונה ב-1967 על ידי לינדון ג'ונסון והשני קלארנס תומאס שמונה על ידי ג'ורג' בוש. סוניה סוטומיור, שמונתה על ידי ברק אובמה, היא השופטת הראשונה הנחשבת ממוצא לטיני (משפחתה מפוארטו ריקו).

שופטים יהודים בבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודי הראשון שהוצע לו לכהן במשרה הרמה הזו היה הסנטור יהודה בנימין, מי שיכהן לעתיד כשר המלחמה וכשר החוץ של הקונפדרציה של מדינות הדרום במלחמת האזרחים. שני נשיאים הציעו לו לכהן כשופט בית-המשפט העליון: בשנת 1852 מילרד פילמור ובשנת 1854 פרנקלין פירס. בנימין סירב, משום שסבר שכפוליטיקאי יוכל להשפיע יותר.

לואי דמביץ ברנדייס היה היהודי הראשון שמונה לבית המשפט העליון. הוא הוצע ב-1916 על ידי וודרו וילסון. בשנות רוזוולט, בתקופת אישור ה"ניו דיל", היו שני שופטים יהודיים בבית המשפט – בנג'מין קארדוזו וברנדייס, ושניהם תמכו בצעדי הנשיא רזוולט בנושא ה"ניו דיל".

בשנות החמישים, בתקופת המקארתיזם, כיהן בבית המשפט העליון השופט היהודי פליקס פרנקפורטר. הוא תמך באי-התערבות משפטית בנושאי ביטחון למרות החשש מפגיעה בנושאי זכויות האזרח, ולמעשה תמך במדיניות המשטר. גם השופט ארתור גולדברג שהחליף את פרנקפורטר היה יהודי. גולדברג התפטר כדי להתמנות לשגריר ארצות הברית באו"ם ואייב פורטאס החליף אותו. לינדון ג'ונסון רצה למנותו לנשיא בית המשפט ב-1968 אולם המינוי נענה בהתנגדות שמרנית ולפיליבסטר. נוסף נחשפו בעיות אתיות בתשלומים שקיבל ואחרי כשנה הוא התפטר.

בבית המשפט הנוכחי, מכהנים שלושה שופטים יהודיים – סטיבן ברייר, רות ביידר-גינזברג ואלנה קגן; שלושתם נחשבים ליברליים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]