רונלד דבורקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רונלד דבורקין

רונלד דבורקיןאנגלית: Ronald Dworkin;‏ 11 בדצמבר 1931 - 14 בפברואר 2013), תאורטיקן ופילוסוף של המשפט וחתן פרס הולברג לשנת 2007.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רונלד דבורקין נולד ב-11 בדצמבר 1931 למשפחה יהודית במסצ'וסטס, ארצות הברית.

את תחילת דרכו האקדמית עשה באוניברסיטת אוקספורד במסגרת מלגת רודז היוקרתית, והיה פרופסור לתורת המשפט בקולג' האוניברסיטאי של לונדון וכן בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק (New York University School of Law). נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1979. מקובל לומר שהיה יורשו של ה.ל.א. הארט כתאורטיקן המשפטי המוביל של ימיו. נודע בשל תרומתו הרבה לפילוסופיה המשפטית, ובמיוחד לחקר אופיו של המשפט וטבעו בחברה דמוקרטית.

דבורקין הציע תאוריה משפטית אלטרנטיבית שמהווה את אמצע הדרך בין המשפט הפוזיטיביסטי למשפט הטבע. לגישתו, סוגיות משפטיות מחייבות פסיקה פרשנית – זו מחייבת שימוש בשיקולים מהעבר (פסיקה קודמת, תקדימים משפטיים) ופרשנות שופטים (היבט "עתידי"). לטענתו, יש צורך לחפש אחר עקרונות של המערכת המשפטית הנתונה כדי לזהות האם ניתן לתת תוקף משפטי לנורמה מסוימת.

חשיבותה של התאוריה של דבורקין היא רבה, גם משום שהוויכוח בינו לבין הארט מתנהל למעלה מיובל. אף בישראל ניתן לראות שימוש בתאוריה זו. אהרון ברק (לימים נשיא בית המשפט העליון) היה תלמידו של דבורקין, ובהשפעת דבריו טען ש"הכל שפיט".

נקודות המוצא של התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורקין מבקר את גישת קלזן-הארט, הפוזיטיביסטית, בשלושה טיעונים:

  1. התזות הפוזיטיביסטיות, אשר דוגלות בהפרדת המשפט מן המוסר, מביאות תוצאות שמנוגדות לעקרונות מוסריים ופוליטיים שמאפיינים את גישת החיים שלנו: העיקרון הדמוקרטי והעיקרון האוסר חקיקה רטרואקטיבית (Ex-Post-Facto). הללו מתעוותים נוכח הגישה הפוזיטיביסטית. העיקרון הדמוקרטי, לדעתו, שולל כניסה של שיקולים חוץ-משפטיים כדי למלא לקונות. אין זה דמוקרטי לאפשר לשופטים להכניס שיקולים סובייקטיביים. בשביל זה יש עקרונות המבוססים על מקורות רשמיים-משפטיים.
  2. התיזות הפוזיטיביסטיות מעוותות את העשייה המשפטית – תיאורית קלזן-הארט מאפשרת פנייה למרכיב חוץ-משפטי, וזהו עיוות המציאות. לטענת דבורקין, שופט זקוק לעקרונות ולדוקטרינות משפטיים ולא רק לכללים נורמטיביים (שנגזרים מכללי האב של קלזן והארט).
  3. התזות הפוזיטיביסטיות מעוותות את תהליך קבלת ההחלטות במוסדות שיפוטיים – הטיעון היותר משכנע שלו. דבורקין אינו פונה רק לעקרונות ולכללים, הוא טוען ומראה שתהליך קבלת ההחלטות של השופטים מונחה על ידי האופי הכללי של המוסד (המדינה) והנחייה זו היא מעבר לכללים. מדובר בעקרונות השיטה. בכך, הוא מבקר את הפוזיטיביסטים שאינם מכירים באופי הכללי של החברה כמקור משפטי.

מושגי יסוד בתאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"עקרונות":

כל מערכת או שיטה משפטית מתבססת על מספר עקרונות יסוד. עקרונות אלו לא חייבים להיות מסמך או דבר-חקיקה, אלא שהם מתקיימים כחוט השני בכל זרועותיו של המשפט ונחשפים מתוכו. "עקרונות" המערכת הם הרוח החיה שלה, והם הקובעים את גבולותיו של המשפט ומעניקים לנורמות מסוימות תוקף ונפקות משפטיים מחייבים.

מבחן הייחוס:

מבחן זה דן בתוקפו של העיקרון המשפטי והחלתו על נורמה או על כלל; כאשר דנים בתוקפו של כלל והפיכתו לנורמה משפטית מחייבת, למעשה דנים "בייחוסו המשפחתי" (Pedigree). אותו מבחן ייחוס נותן תוקף משפטי לעיקרון, ובכך מסייע למילוי הלקונה. "ייחוס משפחתי" מתקבל על ידי פסיקה של שופטים, חקיקה או כל מקור רשמי אחר.

מקורות רשמיים:

יש להתבסס על מקורות רשמיים. השופט יגלה את העקרונות מתוך המקורות, ודרך הגילוי היא שתאפשר את האובייקטיביות. הכללים, בשילוב עם העקרונות האובייקטיבים, יביאו לתוצר המשפטי הטוב ביותר אליו ניתן להגיע.

פרשנות קונסטרוקטיבית (בונה):

שולל השימוש בעובדות חברתיות בלבד ומקורות חוץ-משפטיים כדי להגיע להכרעה. שלושת הקריטריונים לפרשנות נכונה הם: זיהוי, כלל ההתאמה ושיפוט ערכי (ר' על-כך הרחבה בהמשך).

צדק, יושר ואובייקטיביות:

גישתו מנסה להוביל למערכת משפטית שלמה המבוססת על צדק, יושר ואובייקטיביות. המוסר יכול להיות צמוד לפרשנויות במערכת זו, אך אין הוא יכול להיות "מיובא" ממקורות חוץ-משפטיים. המערכת המשפטית לא חייבת להתבסס על מוסר.

עיקרי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבורקין פסל את כלל הזיהוי של הארט הן מבחינה פוליטית אידאולוגית, כיוון שחקיקה שיפוטית נתפסה בעיניו כאקט אנטי-דמוקרטי; והן מבחינה מושגית, שכן כלל הזיהוי של הארט משאיר מחוץ למערכת המשפט עקרונות רבים שהם חלק מההנחיות השיפוטיות.

בשונה מהפוזיטיביסטים המנסים להציג את החוק כמות שהוא (as is) – מבחינת דבורקין אין תשובה פשוטה לשאלה "מהו חוק?". תהליך הפרשנות של השופט הוא תהליך של ברירה. בחירה וברירה של העובדות החברתיות. במקום שבו מסתיימים הכללים והעקרונות המשפטיים יפעילו השופטים קני מידה הנובעים מהאופי של המערכת המשפטית הנתונה (המדינה ומוסדותיה).

המערכת המשפטית מספקת מקורות וקני מידה להכרעות בסכסוכים הבאים בפני בתי-המשפט גם אם לא ניתן לזהותם על ידי כלל-אב כלשהו. כלומר, שופט לא צריך לצאת מחוץ למערכת המשפטית על מנת לחפש אמות-מידה הולמים כדי לפתור סוגיה שבאה לפתחו. הצדק והתשובה לסוגיה נמצאים בתוך המערכת עצמה. הם מגולמים בתוך העקרונות של השיטה הנחשפים מתוך המקורות הרשמיים-משפטיים. ולכן - לכל בעיה קיימת תשובה נכונה אחת מתוך המערכת.

השיטה הדבורקיאנית מבוססת הנקודות הבאות:

  • תאוריה המבוססת על כללים בלבד היא חלקית מאוד, היות שהיא לא פועלת לביסוס העקרונות.
  • לכל הסוגיות המשפטיות יש תשובה אחת שהיא הטובה ביותר.
  • ניתן להכניס שיקולים "מוסריים" כדי למלא לאקונה משפטית, אמנם שלא על דרך ה"משפט הטבעי".
  • הפוזיטיביזם המשפטי, לדעתו, היה לא יותר מריאקציה למשפט הטבעי.

למרות זאת, דבורקין הציג עצמו כפוזיטיביסט, שכן לא דבק במשפט הטבעי. אך הוא איננו פוזיטיביסט קלאסי מאידך. ולכן, מקובל לסווג את התאוריה שלו כגישה אמצעית שבין המשפט הטבעי לבין הפוזיטיביזם המשפטי.

ביקורת מאוחרת על התאוריה שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונות יכולים להוות גם חלק מהתאוריה הפוזיטיביסטית. הם שייכים למשפחת החוק, ומעצם קיומם, נוצרת מערכת אחידה של כללים. מקורמיק למשל מבקר את טענתו של דבורקין כי המשפט הוא חסר פערים ומכיל את כל התשובות בתוכו (Gapless). נטען כי במשפט אכן יש לאקונות, אשר יש למלא אותן על ידי מתיחת הכללים והעקרונות הקיימים. אולם לא הכול "פתור" - אלא שיש לבצע תהליך כדי לפתור סוגיות מסוימות. כמו כן נטען כי שיקול הדעת של השופט אינו חלש. הביקורת היא בכך שהשופט איננו רק מגלה את העקרונות והכללים מתוך המערכת המשפטית כפי שדבורקין סבור, אלא שמצוי בידי השופטים שיקול דעת חזק יותר מהבעת העקרונות.

הארט עונה על הביקורת של דבורקין:

השופטים לא מנסים לראות את המשפט באור המוסרי הטוב ביותר כפי שדבורקין טוען. הארט טוען שדבורקין מכניס את המשפט הטבעי לתאוריה שלו. כמו כן נטען כי השופטים אינם פועלים לפי פרשנות קונסטרוקטיבית – אלא שבפועל הם עושים שימוש בעובדות חברתיות חוץ-משפטיות. כמו כן, הארט טוען כי דבורקין מתמקד במערכת משפטית אנגלו-אמריקנית, ולא מספק מענה למערכות משפטיות כלליות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

R. Dworkin, Taking Rights Seriously (Harvard University Press, 1978)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]