ריימונד אדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריימונד אדה

ריימונד אדה (ערבית: ريمون إدّه; 15 במרץ 1913 - 10 במאי 2000) היה מדינאי לבנוני, ומנהיג מפלגת החזית הלאומית הלבנונית. אביו היה נשיא לבנון אמיל אדה, וריימונד אדה עצמו היה אף הוא מועמד לנשיאות בשנת 1958. תומכיו כינו אותו "המצפון של לבנון" בשל עמדותיו הבלתי מתפשרות עוד מימי המנדט הצרפתי על לבנון, שתמכו בלאומיות הלבנונית והתנגדו לכל כיבוש זר או מעורבות צבאית, בין אם צרפתי, סורי, ישראלי, או פלסטיני.

משפחתו וירושת אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדה נולד באלכסנדריה, לאחר שאביו, בן העיירה אדה שנפת ג'בייל, נאלץ להימלט מלבנון לאחר שהשלטון העות'מאני גזר עליו גזר דין מוות באשמת חתרנות כנגד השלטון. עם ביסוס המנדט הצרפתי על לבנון ב-1920 שב אמיל אדה לביירות עם אשתו לאודי סורסוק ומשפחתו. ריימונד אדה הצעיר התחנך בבתי הספר הישועיים והשלים תואר במשפטים בשנת 1934.

אדה תפס את מקומו של אביו, שנפטר ב-1949, כמנהיג החזית הלאומית הלבנונית. הוא נבחר לאספה הלאומית מטעם נפת ג'בייל ב-1953, ומלבד שנה אחת המשיך לכהן בפרלמנט ברציפות עד שנת 1992, אז החרים את הבחירות שנערכו תחת חסות סורית (בדומה לפוליטיקאים נוצרים רבים) שנחשדו בסילופים ובזיופים.

אדה בפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו בפרלמנט קידם אדה בשנות ה-50 מספר רפורמות בחוקי השכירות הלבנונים, וכן בחוקי הבנקאות, והניח את היסוד למערכת בנקאית חשאית בדומה לזו הנהוגה בשווייץ, שהפכה לגורם מכריע בשגשוג הכלכלי שאפיין את לבנון בשנות השישים. לאחר שהפסיד בבחירות לנשיאות של 1958 מינה אותו הנשיא הנבחר פואד שהאב לשר בממשלתו. אדה החזיק בתיקי הפנים, העבודה, הדואר, התקשורת והרווחה. עם זאת, שנה לאחר מכן הסתכסך אדה עם שהאב על רקע מעורבות המודיעין הצבאי של לבנון בענייני הממשל, והתפטר במחאה מהממשלה. לאורך שנות השישים הוא הוביל את האופיזיציה הפרלמנטרית לשלטונם של שהאב ושארל חילו יורשו.

ב-1968 הצטרפה מפלגתו של אדה ל"ברית המשולשת" (الحلف الثلاثي, אל-חִלְק אל-תֻ'לאת'י) של המפלגות הנוצריות, לצד המפלגה הליברלית הלאומית של הנשיא לשעבר כמיל שמעון ומפלגת הפלנגות של פייר ג'ומאייל. בבחירות הפרלמנטריות של אותה שנה זכתה הקואליציה ל-30 מתוך 99 המושבים של האספה הלאומית - ההישג הגדול ביותר עד היום של סיעה כלשהי בפרלמנט הלבנוני המפולג. הקואליציה לא שרדה לאחר שאדה הודיע על פרישת מפלגתו ממנה בעקבות החתימה על הסכם קהיר ב-1969 בין לבנון לאש"ף, שהתיר לכוחות הפלסטיניים להקים בסיסים בדרום לבנון מהם יוכלו לתקוף את ישראל. אדה התנגד נחרצות למתן אפשרות לכוחות חוץ-לבנוניים מזוינים לפעול על אדמת לבנון. הוא התנגד גם להצעת הליגה הערבית להטיית מקורות נהר הירדן שהועלתה לדיון ב-1964 וב-1968, במטרה לנתק את אספקת המים של ישראל. אדה הזהיר כי צעד כזה יהפוך את לבנון למטרה לתקיפות ישראליות, והצביע על פשיטת צה"ל על נמל התעופה של ביירות ב-28 בדצמבר 1968 (מבצע תשורה) כהוכחה. נחישותו שלא להיגרר לעימות צבאי עם ישראל הייתה נדירה בפוליטיקה הלבנונית.

בבחירות הבאות לנשיאות תמך אדה במועמדותו של סולימאן פרנג'יה, כנגד מועמדו של הנשיא הפורש שהאב, אליאס סרכיס, אלא שגם ברית זו עם פרנג'יה לא האריכה ימים. ב-1974 הקים אדה קואליציה חדשה עם ראשי הממשלה לשעבר צ'אאב סלאם ורשיד כראמי - שניהם מוסלמים סונים.

במלחמת האזרחים ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת האזרחים השנייה ב-1975, נותר אדה הפוליטיקאי הנוצרי היחיד שהתגורר ברובע סאניה המוסלמי במערב ביירות. יחסיו הטובים עם הפוליטיקאים המוסלמים סייעו לו במקרים רבים לחלץ נוצרים שנחטפו על ידי המיליציות המוסלמיות. במהלך המלחמה פעל אדה נמרצות כנגד התוכנית לחלוקת לבנון על פי בסיס עדתי או אתני, שאת היוזמה לה תלה במזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר.

ב-1976, לאחר שלושה ניסיונות התנקשות בחייו, עזב אדה את לבנון לפריז, שם נשאר למשך כל שארית חייו. הוא סירב לשוב ללבנון כל עוד צבאות סוריה וישראל פועלים בה, אך המשיך לעסוק בענייניה של לבנון. מילותיו האחרונות לפני מותו ב-10 במאי 2000 היו: "אני חושב. אני חושב על לבנון".