הפלנגות הנוצריות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הפלנגות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

מפלגת הכּתאיבּ הסוציאל-דמוקרטית הלבנוניתערבית: حزب الكتائب اللبنانية, בצרפתית: Les Phalanges libanaises) הידועה יותר בשם הפַלֵנְגוֹ‏ת, היא מפלגה וארגון גרילה בלבנון.

ראשית המפלגה בארגון נוער שהוקם בידי פייר ג'ומאייל ב-1936 בהשראת מפלגת הפלנחות הספרדית הפשיסטית[1] ומפלגות אחרות שהוקמו לפי אותו דגם בהיסטוריה של אירופה של שנות ה-30 (של המאה ה-20). השם "כּתאיבּ" עצמו הוא תרגום לערבית של שמה של המפלגה הספרדית[2]. למפלגה נודעה השפעה רבה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) בזכות הכוח הצבאי המשמעותי שלה - הפַלֵנְגות, שהיו הלוחמים העיקריים ב"פלג השמרני".

עם הפלישה הישראלית ללבנון שיתפו הפלנגות פעולה עם ישראל, וכך הפכו למפלגה החזקה ביותר בלבנון. לאחר המלחמה, נוכח תדמית של "משתפי הפעולה עם ישראל" שדבקה באנשי הפלנגות, ומספר אירועי טבח שביצעו בפלסטינים בלבנון, ירד כוחה של המפלגה. כיום (2009) מחזיקה המפלגה בחמישה מושבים בפרלמנט הלבנוני, וחברה בקואליציית 14 במרץ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המפלגה וימיה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלנגות הוקמו על ידי פייר ג'ומאייל, שארל חילו, ג'ורג' נקאש ואחרים בנובמבר 1936, כארגון ספורט צבאי-למחצה לנוער מארוני. מרבית חבריה באותה עת היו בני נוער נוצרים מאזור הר הלבנון וסטודנטים נוצרים בביירות. במידה רבה, הקמת הפלנגות הייתה תגובת-נגד לקריאות להקמתה של ישות ערבית מאוחדת עם סוריה מצידם של מוסלמים סונים אך גם מצידה של המפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית שרבים מחבריה היו נוצרים יוונים אורתודוקסים. הפלנגות נועדו להיות גוף לוחם להגנה על הישות הלבנונית המרונית.[3]

פייר ג'ומאייל נפגש עם חברי ארגון הפלאנחות הספרדיות הפשיסטיות כשהשתתף באולימפיאדה בברלין כספורטאי, ובעקבות הפגישה הקים את הארגון. בראשית דרכה של התנועה התנהל מנהיגה כרודן, בהתאם לרוח הפשיזם, ועד היום ההצדעה במפלגה מתבצעת במועל יד. לטענת מקורות מסוימים, במהלך מלחמת העולם השנייה תמכה התנועה בשלטון בתקופת צרפת של וישי.

בתחילה, תמכה התנועה בהמשך המנדט הצרפתי על לבנון, אולם לאחר מכן החלה לצדד בעצמאותה של לבנון, ולפיכך הורה הנציב הכללי הצרפתי על פירוק התנועה ב-18 בנובמבר 1938.[4] התנועה הוקמה מחדש עם עזיבת הצרפתים ב-1943. למרות היחסים המתוחים בין הממשל הצרפתי לפלנגות, התנועה המשיכה להיות "פרנקופילית" ופרו-מערבית. כך, למשל, ביטאונה של המפלגה יצא לאור במשך שנים בערבית ובצרפתית.

ב-1949, עם חשיפת שאיפתה של סוריה להשתלט על לבנון, נחרדו הנוצרים ממהלך זה, מתוך חשש מהפכתם למיעוט במדינה הסונית הגדולה. החל משנה זו גדל מספר תומכיה של התנועה, ובהתאמה מספר חבריה. שנת 1952 סימנה את הפיכת התנועה למפלגה רשמית.

תפיסת העולם בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטו המפלגה (גם כיום) הוא "המולדת, האל, המשפחה" (בערבית: الوطن الله العائلة "אל-וַטַן, אללה, אל-עַאאִילה"), ומדיניותה הדגישה את לאומיותה של לבנון ואת שורשיה הפניקים, המבדילים אותה משאר מדינות ערב. מדיניותה הכלכלית היא אנטי-קומוניסטית, והיא תומכת ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית. הכתאיב נקטה תמיד קו אנטי-פלסטיני, והתנגדה גם לגל הפאן ערבי שסחף את המזרח התיכון החל משנות ה-50.

באותה עת, בהתאם לעמדה הנוצרית, הייתה המפלגה מעוניינת בשימור הסטטוס קוו, והתנגדה לעריכת מפקד אוכלוסין נוסף. זאת, מכיוון שהמוסלמים, שהתרבו בקצב מהיר יותר, הפכו את הנוצרים למיעוט, אך בחלוקת השלטון עדיין היו הנוצרים רוב, מאחר שהחלוקה נקבעה על פי מפקד אוכלוסין מ-1932.

במלחמת האזרחים ב-1958[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הפלנגות

השפעת הפלנגיסטים הייתה מוגבלת בימיה הראשונים של עצמאות לבנון, והיא נתמכה בעיקר על ידי תושבי הר הלבנון הנוצרים, מעמד הביניים והשכבות החלשות. במהלך שנות ה-50 הראשונות החלה הכתאיב בחימוש המיליציה שלה, הפלנגות. עם פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון ב-1958, הפכה הכתאיב למייצגת הראשית של הנוצרים הלבנונים, והצליחה לעשות שימוש בכוחה הצבאי כדי לשפר את מעמדה הפוליטי. כך, על רקע משבר שפקד את נשיא לבנון, דני שמעון, כאשר צבא לבנון סירב להתעמת עם המפגינים המוסלמים בביירות, התגייסו הפלנגות לעזרתו. הפלנגות פיזרו את ההפגנות תחת הנהגת ויליאם חאווי, האחראי על הכוחות הלוחמים של המפלגה באותה העת.

לאחר המלחמה, תוך שימוש באלימות ושביתות, הצליחו הפלנגות להפיל את ראש הממשלה רשיד כראמה, ולהביא למינויו של פייר ג'ומאייל לאחד מארבעת שרי הקבינט. שנתיים לאחר מכן נבחר ג'ומאייל לפרלמנט הלבנוני. עם תום העשור החזיקו הפלנגיסטים בתשעה מושבים בפרלמנט (מתוך 99), והיוו אחת מהקבוצות הגדולות בפוליטיקה הלבנונית, הידועה בפלגנותה הרבה.

עימותים עם אש"ף והתעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתאיב התנהל ויכוח פנימי בנוגע ליחס שצריך להיות בין התומכים החמושים של המפלגה למפלגה עצמה, הוויכוח הוכרע בהחלטה להקים מיליציה רשמית וקבועה של המפלגה. ב-23 בינואר 1961 החליטה הלשכה הפוליטית על פירוק המיליציה, והכנסת החמושים למפלגה הפלנגות, ויליאם חאווי מונה לעמוד בראש הכוח הצבאי[5]. ב-1963 הוקמה "יחידת הקומנדו הראשונה", לאחריה הוקמה "יחידת הקומנדו השנייה" ומחלקת הכוחות המיוחדים (مغاوير) ב-1973. בנוסף הוקם מנגנון אימונים על ידי חאווי ומספר מחנות אימונים[6]. בפן הפוליטי, המפלגה רצה בבחירות 1964 ברשימה שאחדה חלק מהמפלגות הנוצריות וזכתה להצלחה בקלפיות.

החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975 התרחשו מספר עימותים חמושים בין הפלנגות ללוחמי אש"ף על רקע התבססות הארגון הפלסטיני בלבנון, ובייחוד לאחר אירועי ספטמבר השחור בירדן. גידול בכוחם של הפלסטינים בלבנון הביא לעלייה משמעותית במספר החברים במפלגה - בעוד שמספרם היה כ-36,000 בשנת 1964, בשנת 1971 מספר החברים במפלגה עמד על כ-65,000. בפן הפוליטי, לאור התמיכה הגוברת של פוליטיקאים מוסלמים בהסרת המגבלות על פעילות אש"ף בלבנון ב-1968, התאחדו חלק ממפלגות הנוצרים באופוזיציה נגד המהלך. כתאיב רצה ברשימה משותפת בשם "הברית המשולשת" (الحلف الثلاثي, אל-חִלְף אל-תֻ'לאת'י) יחדיו עם המפלגה הליברלית הלאומית של כמיל שמעון והאיחוד הלאומי הלבנוני של ריימונד אדה וזכתה ב-30 מושבים (מתוך 99) בבחירות ב-1968. הצלחת האיחוד בבחירות, אלצה את הנשיא שארל חילו לנקוט בעמדה תקיפה יותר כלפי הפלסטינים‏[7].

חגיגות יום השנה ב-1971 להקמת המפלגה, במרכז פייר ג'ומייל.

למרות שפייר ג'ומאייל קיבל את הסכם קהיר של 1969 עם אש"ף, במסגרתו הורשו הפלסטינים לפעול מלבנון ולהחזיק את נשקם בתוך המחנות, הרי שתמיכתו נבעה מהסעיף בהסכם שחייב את אש"ף לכבד את חוקי לבנון ואת ריבונותה. אולם, במהרה התברר כי אש"ף אינו מתכוון למלא את חלקו בהסכם, ומספר עימותים פרצו בין צבא לבנון למיליציה הפלסטינית. אש"ף החל לבסס נוכחותו באזורים בעלי רוב נוצרי, להקים מחסומים במקומות אלו, וב-1970 אף חטפו אנשיו (ולאחר מכן שחררו) את בשיר ג'ומאייל, בנו של פייר ג'ומאייל, מנהיג הכתאיב.

בחשש גובר ראו הנוצרים את כניסתם ההמונית של פלסטינים אנשי אש"ף ללבנון, לאחר גירושם מירדן בעקבות אירועי ספטמבר 1970. הנוצרים חששו הן בשל הפרת האיזון הדמוגרפי לרעתם, והן בשל העובדה כי מרבית הבורחים היו חמושים, שיכלו להיות (ולבסוף כך היו) כוח-נגד למיליציות הנוצריות בלבנון. כתוצאה, הפלנגות החלו להבריח נשק צ'כי ואמריקני לתוך לבנון ולנהל אימונים צבאיים קבועים בשעות הערב. הודות למימון אמריקני, מערב-גרמני ושל השאה האיראני, הפלנגות השקיעו בין 200 ל-600 מיליון דולרים ברכישת נשק בשנים אלו. [8] מספר עימותים פרצו בתקופה זו בין הנוצרים לפלסטינים. גם מפלגות נוצריות אחרות, כדוגמת הנמרים של המפלגה הלאומית ליברלית, החלו לחזק את המיליציות שלהן. כך נכנסו הפלנגות מוכנות באופן יחסי לעימות עם המחנה הרדיקלי ב-1975 עם כ-8,000 לוחמים מאומנים ונשק קל רב.

במהלך מלחמת האזרחים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באשיר ג'ומייל וויליאם חאווי בוחנים מסדר של לוחמי הפלנגות

בשלב הראשון של הלחימה התרכזו הפלנגות בהגנה על השכונות הנוצריות בלבנון ובתקיפת מעוזיהם של הפלסטינים באזור. עם התרחבות הלחימה אל מחוץ לביירות צברו הפלנגות, בהנהגת פייר ג'ומאייל ושני בניו, בשיר ואמין, כוח רב והרחיבו את מחנות האימונים. הפלנגות (והמילציות המרוניות האחרות) זכו לתמיכתן של בלגיה, מערב גרמניה ואיראן (תחת שלטון השאה).

בסוף השלב הראשון של מלחמת האזרחים החלו מנהיגי הפלנגות לקרוא לחלוקת המדינה הלבנונית. תוכניתם הייתה להקים מדינה מרונית נפרדת, אשר תכלול את הר הלבנון, לבנון הקטנה, המולדת ההיסטורית של המרונים ושני אזורים נוספים בעלי משמעות מדינית, כלכלית וגאוגרפית: החוף ומזרח ביירות. בהתבטאויות פומביות של בכירי המפלגה הואשמו הפלסטינים בגרימת מלחמת האזרחים והוצע פיזורם של הפליטים הפלסטיניים שבלבנון ברחבי מדינות ערב.[9]

על רקע התחממות היחסים בין ישראל לנוצרים בלבנון החל משנת 1975, בה ישראל פתחה במדיניות הגדר הטובה, החל צה"ל לסייע למיליציות הנוצריות ולחמשן. עם כניסת צה"ל למלחמת האזרחים במבצע שלום הגליל פעלו הפלנגות לצד ישראל, ולוחמיהן זכו לאימונים ונשק ממנה.

הפלנגות הפכו למפלגה החזקה בלבנון לאחר הפלישה הישראלית ב-1982, ובשיר ג'ומאייל נבחר לנשיא לבנון על ידי הפרלמנט באוגוסט 1982. בחירתו נתמכה בסיוע של ישראל, שקיוותה כי ג'ומאייל יחתום על הסכם שלום עמה. אולם ג'ומאייל נרצח בהתנקשות פחות מחודש לאחר בחירתו (על פי מרבית ההערכות בהכוונת מנגנוני המודיעין הסוריים[10]), בטרם הספיק להגיע להסכם, ואחיו אמין ג'ומאייל ירש אותו על כס הנשיאות. באותה תקופה סברו רבים כי אמין ג'ומאייל חסר את הכריזמה והיכולת הצבאית של אחיו בשיר, וגם את הניסיון הפוליטי העשיר של אביו פייר, והוא נקלע לקשיים בניסיון לאחד סביבו את העם הלבנוני ואת מפלגת הכתאיב.

התפתחות נוספת שהחלישה את מעמדן של הפלנגות וגרמה להן להצטייר כמשתפות פעולה עם ישראל, הייתה חתימת הסכם ב-17 במאי 1983 בין נשיא לבנון אמין ג'ומאייל לישראל וארצות הברית[11] שקבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", ובכך נתפס כהסכם שלום בין המדינות; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. מוסלמים לבנונים רבים ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי[12].ג'ומאייל נסוג מהסכם זה מאוחר יותר בעקבות לחץ מוסלמי וכלל ערבי שראה בו שליט בובה של ישראל ובוגד בעמו.

יחידת הקומנדו SKS[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-SKS (מצרפתית: Section Katâ'ib de Sécurité, מחלקת הביטחון של הכתאיב) הוקמה ב-1976 במימון סורי[13], כיחידה מובחרת בת אלף לוחמים, הכפופה לבשיר ג'ומאייל. ג'ומאייל השתמש בה להכנעת מנהיגים מקומיים ולביסוס שליטתו במזרח ביירות. לאחר רציחתו של ג'ומאייל הפך סמיר ג'עג'ע למפקד היחידה. ה-SKS נלחמו בדרך כלל באזור הבירה הלבנונית (ובמחנות הפליטים הפלסטיניים הסובבים את העיר), אולם לעתים "הושאלו" גם לזירות אחרות (למשל, לדרום לבנון). היחידה הייתה ידועה לשמצה בשל חבריה ה"בריונים" ששכנו בקרבה, והטילו את חיתתם על הלא-נוצרים בלבנון. [14].

אירועי טבח שביצעו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימוים של לוחמי הפלנגות כפושעים ורוצחים התחזק נוכח הרקורד הארוך של מעשי הטבח שביצעו במוסלמים לבנונים ובפלסטינים במהלך המלחמה. יש לציין כי במהלך המלחמה בוצעו מעשי טבח רבים בחפים מפשע משני המחנות.

"השבת השחורה"
האירוע הבולט הראשון התרחש בביירות ב-6 בדצמבר 1975 וזכה לכינוי "השבת השחורה". במהלך השבת עצרו אנשי פלנגות את העוברים והשבים במחסומים זמניים שהקימו, וערפו את ראשו של כל מוסלמי או פלסטיני שעצרו במקום.

טבח קרנטינה
אירוע אלים נוסף התרחש זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בינואר 1976, בשכונת קרנטינה במזרח ביירות, שהייתה מובלעת של אש"ף באזור הנוצרי של העיר. באירוע שזכה לכינוי "טבח קרנטינה" השתלטו לוחמי הפלנגות על השכונה, שבה חיו בעיקר מוסלמים, כורדים וארמנים, טבחו כאלף מתושבי המקום וגרמו למנוסתם של השאר.

אמין ג'ומייל, ויליאם חאווי ולוחמי פלנגות בתל א-זעתר, בקרב במקום ימצא חאווי את מותו.

טבח תל א-זעתר
מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר בפאתי ביירות, שהיה מעוזו העיקרי של אש"ף, נהרס כליל בקרבות ארוכים במהלך שנת 1976. לטענת הפלסטינים, עם נפילת המחנה ב-12 באוגוסט 1976 נטבחו כאלפיים מתושבי המקום.

טבח סברה ושתילה
מעשה הטבח המפורסם ביותר שביצעו הפלנגות הנוצריות התרחש בין ה-16 ל-18 בספטמבר 1982 במחנות הפליטים הפלסטינים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ואלפאכהאני במערב ביירות. אנשי הפלנגות, שהוסעו למקום על ידי כלי רכב צה"ליים[דרוש מקור], רצחו כ-700 מתושבי המקום בסדרת אירועים שנודעה בשם "טבח סברה ושתילה" ואשר גררה תגובות בינלאומיות קשות ביותר. ייחודו של טבח זה היה היתפסותה של ישראל כמעורבת בו, לאור העובדה שצה"ל שלט באזור באותה שעה, וכי התיר לפלנגות להיכנס למחנות הפליטים אף שידע על יחסי האיבה בינן לבין הפלסטינים. ועדת חקירה ממלכתית שהקימה ממשלת ישראל לחקר האירוע מתחה ביקורת קשה על הממשלה ועל צה"ל, כיוון שלא עשו די למניעת הטבח.

בעלי ברית במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למשתתפות אחרות במלחמת האזרחים בלבנון, שהתאפיינה בשינויי בריתות מהירים ובלתי צפויים, שינתה מפלגת הפלנגות את בריתותיה מספר פעמים במהלך המלחמה. חילופי בעלי הברית נבעו לעתים משינוי עמדה בקרב גורמים אחרים, לפעמים בשל שינוי בנסיבות, ולעתים בשל שינוי גישה בהנהגת המפלגה, שהפגינה מעשיות רבה בהקשר זה.

בתחילת המלחמה שללה המפלגה כל התערבות זרה בלחימה, אולם עם ניצחונותיהם הראשונים של הפלסטינים, ובייחוד הטבח שביצעו בדאמור, החלו הנוצרים (ובכלל זה הפלנגות) לתמוך במעורבות סורית. לאחר כניסתה של סוריה ללבנון לחמו הפלנגות יחד עם הסורים נגד הפלסטינים (לאסד היו אינטרסים משלו להתנגד לפלסטינים). ב-1976 אפשרה סוריה לפלנגות לתקוף אזורים שהיו בשליטתה ולהטיל מצור על מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר. ב-12 באוגוסט המחנה נפל, והפלנגות רצחו כ-2,000 איש במקום.

אולם במהרה נעכרו היחסים בין סוריה לבין הפלנגות, על רקע התנגשות אינטרסים: שאיפותיו הפוליטיות הגדלות של בשיר ג'ומאייל מחד, ורצונה של דמשק להבטיח את שליטתה על המיליציות הנוצריות מאידך. כך, בתחילת 1978 פרצה "מלחמת מאת הימים" בין הצבא הסורי למיליציה. עימותים כבדים התנהלו בין הצדדים בפיאדיה ובאשרפיה, ולאחר מכן התפשטו למזרח ביירות ולהר הלבנון. לקראת הבחירות לנשיאות בפרלמנט הלבנוני ב-1982 החלה סוריה לבחוש בזירה הפוליטית בניסיון להבטיח את בחירתו של עושה דברה, סולימאן פרנג'יה. ג'ומאייל, שראה בעצמו מועמד לתפקיד הרם, היה זקוק לניצחון צבאי לפני הבחירות, והכוחות הלבנוניים (שבאותה העת כללו בעיקר לוחמי פלנגות) תקפו באפריל 1981 את זחלה, על מיקומה האסטרטגי בהרים המשקיפים על ביירות ועל כביש ביירות-דמשק. במהלך הלחימה נעזר ג'ומאייל בהפצצות אוויריות ישראליות שזימן.

עם כניסתה של ישראל למלחמה ב-6 ביוני 1982 איפשרו "הכוחות הלבנוניים" את ההתקדמות הישראלית לביירות, על רקע התנגדותם הגוברת לכיבוש הסורי. עם הגעת צה"ל לבירה ביצעו הפלנגות את טבח סברה ושתילה, שהטביע אות קין על המיליציה. ב-23 באוגוסט, לאחר התערבות ישראלית, נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא. ישראל גם הבטיחה את בחירתו של אחיו אמין ג'ומאייל תחתיו, לאחר ההתנקשות בג'ומאייל ב-14 בספטמבר.

עם נסיגתה של ישראל לרצועת הביטחון נחלשה המיליציה ככוח צבאי, במקביל להיחלשותה הפוליטית של המפלגה כשברקע הדימוי הבעייתי שדבק בה בעקבות הסכם האי-לוחמה עם ישראל ואירועי הטבח בפלסטינים. המיליציה ניסתה להתרחק מדימוי זה, ולטענתה ניתקה את קשריה עם ישראל.

בזירה הפנים-נוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הלחימה הצטרפה המפלגה לחזית הפוליטית של המחנה השמרני במלחמה, החזית הלבנונית, והמיליציה שלה - הפלנגות, הצטרפה למיליציה של החזית - הכוחות הלבנוניים, שהורכבה גם מבריגדת מרדה, שומרי הארזים והנמרים.

כמקובל בפוליטיקה הלבנונית, במהרה התגלעו מחלוקות בין מרכיבי "הכוחות הלבנוניים". חלקן נבעו מקרבתה של משפחת ג'ומאייל לישראל, התנהלותה הפלילית של המשפחה[15], ועמדתן הפרו-סורית של מפלגות מסוימות; אולם, הסיבה העיקרית הייתה נסיונותיו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על "הכוחות הלבנוניים". בשיר, שהיה מפקדה של המיליציה המאוחדת, רצה להפוך למנהיגם הבלתי-מעורער של הנוצרים בלבנון, ושאף להפוך את המיליציה לכוח הנוצרי הלוחם היחידי, תוך ביטול נאמנותם של לוחמי "הכוחות" ליחידותיהם המקוריות.

ג'ומאייל גיבה נסיון זה באלימות רבה. ב-13 ביולי 1978 תקפה יחידת ה-SKS את ביתו של סולימאן פרנג'יה, מנהיג בריגדת מרדה, ורצחה את בנו, טוני, ובני משפחה אחרים. נסיבות הרצח שנויות במחלוקת בין הצדדים[16]. ב-7 ביולי 1980 תקפו הפלנגות את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע, שכונה מאוחר יותר "יום הסכינים הארוכות", נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אולם פיקודם הנפרד בוטל.

כך השיג ג'ומאייל את מטרתו - הכוחות הלבנוניים היו נאמנים לו, והורכבו במרביתם מלוחמי הפלנגות, והמיליציה אף המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.

הפיצול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר ג'ומאייל נפטר ב-1984, ואלי כראמה הפך לנשיא הפלנגות. אולם בהיעדר כיוון והנהגה, התפצלה המפלגה למספר פלגים יריבים. ב-1985 עזבה המפלגה את החזית הלבנונית, אירוע שהחליש עוד יותר את השפעתה. התפטרותו של אמין ג'ומאייל מהנשיאות ב-1988 ועזיבתו את לבנון, הגבירה מגמה זו עוד יותר.

בסיוע סוריה לקח ג'ורג' סעדה את השליטה במפלגה והחזיק בה מ-1986 עד מותו ב-1998. במהלך הנהגתו של סעדה קיבלה הכתאיב את הסכם טאא'ף, אשר פגע בייצוגם של הנוצרים בפרלמנט והחליש את מוסד הנשיאות, המוחזק תמיד על ידי מרוני. מוניר אל-חאג' הפרו-סורי הפך לנשיאה החדש של המפלגה ב-1999 (שוב, בעזרת סוריה). בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-2000 התמודד מוניר חאג' ברשימה פרו-סורית מובהקת.

מספר גורמים התייצבו נגד עושי דבריה של סוריה בהנהגת המפלגה, חלקם ממשפחת ג'ומאייל. נדים ג'ומאייל (יליד 1982), בנו של בשיר, יסד את "האופוזיציה של הכתאיב" עם אלי כראמה. תנועתו של נדים קרובה מאוד למפלגה הנוצרית הכוחות הלבנוניים.

חזרת אמין ג'ומאייל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו של אמין ג'ומאייל ללבנון ב-2000 התגלעו סכסוכים רבים, שגלשו לדיונים בבתי משפט ואף לאלימות בין תומכי הקו הפרו-סורי לבין תומכי ג'ומאייל. ג'ומאייל ראה עצמו כמנהיגה הלגיטימי של המפלגה, והיה מעוניין לנקוט קו פחות פרו-סורי, לאור הבנתו כי מצע זה פוגע במפלגה הנוצרית.

נוכח פעולותיו של ג'ומאייל להגדלת מספר תומכיו, החליטו חאג' וסגנו, כרים פקראדוני, להקדים את הבחירות לראשות המפלגה ממרץ 2002 לאוקטובר 2001, במטרה לקצר את השהות בה ג'ומאייל יספיק לפעול. בנוסף, "הועזבו" תומכים אחדים של ג'ומאייל מהפרלמנט של המפלגה (הבוחר את הנשיא), ומושביהם מולאו במתנגדים לג'ומאייל. ג'ומאייל גינה צעדים אלו, והכריז כי יחרים את הבחירות.

ב-4 באוקטובר 2001, תוך מעורבות סורית ברורה בבחירות, נבחר פקראדוני לנשיאה של המפלגה (ברוב של 74 מתוך 90 חברי הפרלמנט שנכחו, 13 נעדרו), והמשיך לנקוט קו פרו-סורי ברור. פקראדוני שימש בעבר כיועצו של בשיר ג'ומאייל, ובמהלך מלחמת האזרחים שימש כערוץ הקשר בין הפלנגות למשטר הסורי. ג'ומאייל התבטא נגד המפלגה שלטענתו לא ייצגה את האינטרסים של לבנונים, ונגד ראשיה, שלדבריו פעלו לריסוקה של המפלגה; בסופו של דבר הביא ג'ומאייל את ועידת הנהגת התנועה ביולי 2002 להחליט על הדחתו מהמפלגה בכוח, נוכח סירובו לעזוב מרצונו[17]. בתגובה לסילוקו הקים אמין ג'ומאייל ב-29 ביולי 2002 אופוזיציה פנימית במפלגה בשם "תנועת הרפורמות בכתאיב", בנסיון להדיח את פקראדוני. במהלך תקופת הנהגתו של פקראדוני, וגם בתקופת חאג' קודם לכן, השתתפו ראשי הפלנגות בכל ההפגנות והמצעדים הפרו-סוריים. הנוצרים בלבנון, שמאז ומעולם חששו מסוריה הסונית, לא חלקו את עמדת המפלגה, והתמיכה בה הגיעה לשפל. פקראדוני, בקו לא אופייני למרונים, הביע תמיכה ב"התנגדות" החזבאללה ופעולות ארגוני הטרור הפלסטיניים נגד ישראל.

האיחוד החלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת הארזים שהפכה את עמדתו הפרו-סורית של פקראדוני ללא מקובלת בקרב מרבית הציבור הלבנוני, פסק בית משפט בלבנון ביולי 2005 כי הבחירות לראשות המפלגה ב-1989 היו לא-חוקיות, ועל כן יש לערוך בחירות חדשות במהרה[18]. בבחירות שנערכו נבחר אמין ג'ומאייל לנשיא המפלגה, ופקראדוני הפך לראש הלשכה הפוליטית של המפלגה. הפלגים התפייסו והתאחדו ב-13 בנובמבר 2005.

אף-על-פי-כן, אלי כראמה ופואד אבו נאדר סירבו לחזור למפלגה. כיום אלי כראמה הוא מנהיגה של "האופוזיציה של הכתאיב", ופואד אבו נאדר, שהיה יד ימינו של בשיר ג'ומאייל, הוא מנהיג "הכוחות הלבנוניים האותנטיים". הם מתנגדים לכיבוש הסורי, וטוענים לתמיכת הציבור הנוצרי.

בבחירות מאי-יוני 2005, מועמדי המפלגה רצו במסגרת איחוד של עצמאים ואנשי פלנגות בשם "המפגש של קֻרְנָת שַהוּאָן" (لقاء قرنة شهوان) , ושניים מחברי הפלנגות - פייר אמין ג'ומאייל (בנו של אמין ג'ומאייל) ואנטואן ע'אנם נכנסו לפרלמנט ולקואליציה של "כוחות ה-14 במרס". עד רציחתו ב-21 בנובמבר 2006 כיהן ג'ומאייל כשר התעשייה בממשלת סניורה. בבחירות מיוחדות באוגוסט 2007 על מושבו של ג'ומייל הבן במחוז המתן בהר לבנון, הפסיד אביו של פייר ג'ומייל, אמין למועמד מטעם מפלגתו של מישל עון, כמיל ח'ורי‏[19]. כך נציגותה של המפלגה ירדה למחוקק אחד בלבד בפרלמנט, אולם ב-19 בספטמבר 2007 חוסל המחוקק האחרון מטעם המפלגה, אנטואן ע'אנם שיצג את מחוז בעבדא, על ידי פיצוץ מכונית תופת סמוך לשיירתו‏[20], ע'אנם שחשש מהתנקשות נמצא מרבית הזמן מחוץ למדינה, אולם שב ללבנון כדי להשתתף בבחירת הפרלמנט את נשיא לבנון הבא. חברים בקואליציה, דוגמת רפיק אל-חרירי הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה, בהתנקשות השנייה בחבר המפלגה האנטי-סורית תוך פחות משנה.

המפלגה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים התמתנה מפלגת הכתאיב, כתוצאה מכורח הנסיבות. בעוד שבעברה דגלה בכינונה של מדינה לאומית עם זיקה נוצרית, כעת דוגל הארגון במדינה לבנונית פלורליסטית, חילונית ומערבית, שבה קיימת הפרדת הדת מהמדינה. זאת, מתוך הכרה כי המוסלמים הפכו לרוב מוצק בלבנון, ומדינה חילונית היא האפשרות הריאלית הטובה ביותר עבור המיעוט הנוצרי. המפלגה קראה באופן עקבי להחלת ריבונות המדינה הלבנונית על כל שטחה ופירוק ארגון החזבאללה מנשקו.‏‏[21] בבחירות 2009 המפלגה התמודדה כחלק מקואליציית 14 במרץ בראשות סעד אל-חרירי וזכתה בחמישה מושבים מנפות בירות, עליי, טריפולי, זחלה והמתן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התקיימה מ-1933 עד 1977.
  2. ^ השם נגזר מהמילה היוונית phalanx (פלנקס) - מערך צפוף של חיל רגלים. كتيبة ("כּתיבּה", בריבוי: كتائب "כּתאאִיב") הוא תרגום לערבית של מילה זו. המפלגה הלבנונית נודעה גם בשמה הצרפתי Les Phalanges.
  3. ^ Z Entells, Pluralism and Party Transformation in Lebanon (Leiden, 1974) and P. Stoakes, "The Supervigilantes: The Lebanese Kataeb Party as Builder Surrogate and Defender of the State:, Middle Eastern Studies, vol 11 (October 1975), pp. 215-236.
  4. ^ הודעת פירוק מס' 1472, Dar El Amal Publishing, History of the Lebanese Kataeb , חלק 1 עמ' 348
  5. ^ החלטת הלשכה הפוליטית של מפלגת הכתאיב מס' 1633, פרוטוקול הפגישה 23.01.61. החלטת הלשכה הפוליטית מס' 1636.
  6. ^ נאום של סמיר ג'עג'ע ב-13 ביולי 1986.
  7. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 22.4.10)
  8. ^ Michael C. Hudson, "Palestinians in Lebanon: The Common Story", Journal of Refugee Studies vol 10, No. 3, 1997.
  9. ^ למשל הצהרת פייר ג'ומאייל ב-6 בפברואר 1976. עמדה זו הייתה מקובלת בקרב המארונים, גם נשיא לבנון סולימאן פרנג'יה הביע דעה דומה ב-19 ביולי 1976, דורי שמעון ב-21 ביולי ואביו כמיל שמעון ב-16 בספטמבר.
  10. ^ פירוט כאן:
  11. ^ ראו את הטקסט המלא באנגלית
  12. ^ ראו בדיווח אמריקני זה מה-8.3.1985
  13. ^ בשיר ג'ומאייל התנגד לפלישה הסורית למזרח בירות באותה העת, ואילו מנהיגים אחרים בפלנגות תמכו בה. על כן, המימון נועד לפייס את דעתו של בשיר בנושא. ראו מעבודת דוקטורט של פאואז טרבולסי בשם Le long coup d’Etat phalangiste פה (צרפתית)
  14. ^ כך, יורם המזרחי ממפקדי צד"ל תיאר את ה-SKS:

    שמעם מטיל האימה של SKS לא הרשים הרבה בגזרה המזרחית (שאז הייתה מובלעת) ואחרי שהלוחמים מביירות לא הוכיחו עצמם בתפקידי סיור או תפיסת מוצבים, הם שימשו מעין עתודה רכובת נגמ"שי שלל רוסיים BTR152. כך קרה שכמה פעמים עלו למזרע'ה, סיירו בשטח ההררי בין שובא לשבעא'ה והתגלו...כמבריחי סיגריות ועארק, טיפוסים שליליים, שפעם אחר פעם סירבו להשתתף במבצעים "מסוכנים"... או שנמלטו כל עוד נפשם בם מיחידת צ'עיאקה שאחרי כיבוש מארון א ראס ביצעו התקפת נגד מוצלחת ועקרו כח נוצרי שהפקיר בשטח לא רק גוויות אלא גם שני זחל"מים, טנק שרמן וגי'פ... מספר פעמים הוזעקתי להר "להרגיע" אנשי SKS שאיימו לעלות על הכפר (חוות שבעא) בניגוד להוראות מפורשות של פיקוד הצפון. פעם מנעתי עימות חמוש בין "הנועזים" הביירותים לכח טנקי שרמן של רס"נ, חדאד. אחדים מאנשי SKS נשלחו "לצינון" בכלא מגידו, שם המתינו למועד הפלגת נחתת שתחזירם לג'וניה, כל זה בניגוד לרצון השיח' באשיר...

    משקפת שדה
  15. ^ על-פי מספר עדויות, המשפחה הייתה מעורבת בהברחת סמים, ממנה עשתה את הונה הגדול. כמו כן, באזורי שליטה גבו לעתים הפלנגות דמי חסות מעסקים מקומיים. לוחמי הפלנגות עצמם כונו לעתים כ"גורמים מפוקפקים" ופושעים.
  16. ^ לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון ראשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדה של פרנג'יה החלה ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.
  17. ^ ראו דיווח זה של הדיילי סטאר מה-8 ביולי 2002.
  18. ^ ראו בדיווח חדשותי זה
  19. ^ רועי נחמיאס, לבנון: נציג האופוזיציה גבר על הנשיא לשעבר, באתר ynet‏, 6 באוגוסט 2007
  20. ^ רועי נחמיאס, התנקשות במזרח ביירות: חבר פרלמנט נרצח, באתר ynet‏, 19 בספטמבר 2007
  21. ^

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg