רפואה סינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מעגל המרידאינים אשר מהווה בסיס לרפואה הסינית

הרפואה הסינית (פין-יין: zhōngyī) היא תחום רחב של פרקטיקות רפואיות המבוססות על בסיס תאורטי משותף, שנעשה בהן שימוש בסין במשך למעלה מ-2,000 שנה. בין פרקטיקות אלו ניתן למנות שימוש בצמחי מרפא, דיקור, טיפול במגע, תרגול גופני ועצות תזונתיות.‏[1] בתקופה המודרנית נעשו ניסיונות להתאים את הרפואה הסינית לידע הרפואי המדעי. עם זאת, רוב הבסיס התאורטי של הרפואה הסינית, ובכלל זה הנחת קיומה של "אנרגיית" צ'י וההסברים הניתנים במסגרתה למצבי בריאות חולי, אינו עומד בקנה אחת עם הרפואה מבוססת-הראיות ואינו נתמך בהוכחות מדעיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הרפואה הסינית הייתה בפולחנים שמאניים; בתקופה זו האמינו כי מקור מחלות בשדים ורוחות רעות. רופאי אליל או כהנים, שתפקידם היה לגרש את השדים מן האדם החולה, עשו זאת בעזרת טקסים שונים בהם עורבו השימוש בצמחים ובחפצים חדים מאבן ועצם. עיקר העוסקות בשאמאניזם היו נשים אשר במסגרת הטקס התחפשו לציפורים בעזרת נוצות ומסכות. זאת בדומה לטקסים ופולחנים שנערכים עד היום בקרב קבוצות אתניות בעלות אמונות אנמיסטיות שמאניות.

על פי ממצאים ארכאולוגיים שונים, המפורסמים ביניהם נמצאו בחפירות בשנת 1973 במָאוָאנְגְדְווֵי ומתוארכים לשנת 168 לפנה"ס, היתה המאה ה-3 לפנה"ס תקופת תחילתה של התפתחות התיאוריות המוכרות כיום ברפואה הסינית. בספר "מרשמי חמישים ושתיים מחלות" אשר נתגלה באותן חפירות לא מוזכרים דיקור או מוקסה, אולם נראה שנמצאים בו ניצנים ראשוניים של תיאוריית המרידיאנים.

"ספר הרפואה של הקיסר הצהוב", אשר כפי הנראה נכתב במאה הראשונה לספירה, הוא הספר הקדום ביותר אשר מציג את התיאוריות שנעשו מקובלות ברפואה הסינית. התיאוריה המוצגת בו פיתחה ושילבה בתורתה את תפיסות היין ויאנג, חמשת היסודות (אלמנטים או 5 התנועות). שיטות האבחון של גישה זו התבססה על אבחון דופק ואבחון על פי ערוצים (מרידיאנים), הקיימים כביכול בגוף האדם; אין עדות מדעית לקיומם של "ערוצים" אלו. שיטות הטיפול התבססו על הקזת דם ושימוש במוקסה (צמר המופק מצמח הלענה אשר מבעירים אותו על קצה מחט הנמצאת בתוך מטופל או שהצמר מגולגל, מובער ומוחזק קרוב לעור על מנת להעביר את החום הגבוה לתוך הרקמות הפגועות או נקודות הדיקור) ובהמשך גם נוספו שיטות דיקור.


ספר הרפואה של הקיסר הצהוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון הבסיסי המנחה את הרפואה הסינית הוא הסתכלות על גוף האדם כחלק מהעולם וההנחה שהאדם, כמו כל חלקי הטבע, צריך לחיות בהרמוניה עם חוקי הטבע ועם השינויים המתמידים בעולם, כמו מחזור היום והלילה, מחזור חילופי העונות וכדומה. לפי הפילוסופיה הסינית העולם מתנהג ומתנהל על פי עיקרון בסיסי אחד - ה"דאו" (=דרך). שיטה פילוסופית זו נוסחה על ידי המלומד לאו דזה בספר "דאו דה ג'ינג". היא נקראת "דאואיזם" או "טאואיזם" ובמשך השנים עברה גלגולים בין שיטה פילוסופית לדת ועד מיסטיקה עממית. עקרונות ה"דאואיזם" נמצאים כבר בספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב. ספר זה התקיים, על פי האגדה, כבר בשנת 2600 לפנה"ס. זהו ספר הרפואה הקדום ביותר ברפואה הסינית והוא משמש עד היום תלמידי רפואה סינית מסורתית.

הקיסר הצהוב היה דמות אגדית, אשר לפי המסופר שלט כ-102 שנים על קיסרות סין הקדומה והיה חלק מהשושלת האגדית (אשר אין עדויות ארכאולוגיות לקיומה). למעשה, הספר נכתב כנראה בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, בתקופת שלטונו של הקיסר צ'ין שה-חואנג-דִי ויוחס לקיסר הצהוב האגדי הקדום.

הספר ערוך בצורת שאלות ותשובות בין הקיסר הצהוב לרופא החצר שלו ויועציו ומפרט את גורמי המחלות, שיטות טיפול בהן והדרך לשמירת הבריאות בהתאמה עם גורמי הטבע והיקום. הספר מורכב משני חלקים - הראשון נקרא "שאלות פשוטות" (Su Wen) ובו דנים בשאלות מהותיות לגבי איכות חיים, שמירה על בריאות, אבחון, דיקור, תזונה וכו'. החלק השני נקרא "הציר הרוחני" (Ling Shu) ובו דנים ביתר פירוט על אומנות הדיקור. ספר זה וספרי רפואה עתיקים נוספים הידועים לנו, שנכתבו מאוחר יותר, מנוסחים בלשון המקובלת בשירה או בפרקים קצרים היוצרים בתים שכן הרפואה נחשבה לאמנות ולכן התייחסו אל ספרי הרפואה כאל חלק מהתרבות והאמנות.

אנרגיית צ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צ'י

במסורת הסינית, צ'י (סינית מסורתית: 氣 ; סינית מפושטת: 气; תעתיק פין-יין qì ; תעתיק וייד-ג'יילס: ch'i) הוא "אנרגיית" החיים, המכונה בסנסקריט בשם "פראנה". נטען כי הצ'י הוא הכוח המאפשר את החיים, הוא זה שבזכותו מתקיימים היצורים והצמחים והוא גורם להתרבות, להשתנות, לתנועה, לתזונה ולשינה.

לפי תפישה זו, כל יצור חי מכיל בתוכו מערכות שונות הנמצאות בזרימה מתמדת של "אנרגיית" החיים. כל גוף שואף לאיזון של "אנרגיות", לזרימת ה"אנרגיה" בצורה מאוזנת וללא מחסומים. "זרימה אנרגטית" טובה היא זו המאזנת בין הניגודים המשלימים שנמצאים בנפש ובגוף של כל אדם. אין כל הוכחה מדעית לקיומה של "אנרגיית" צ'י, ואין קשר בינה לבין המושג הפיזיקלי אנרגיה.

יין ויאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יין-יאנג

יין - ויאנגסינית מסורתית: 陰陽; בסינית מופשטת: 阴阳; בפין-יין: yīnyáng) מתאר את שני הכוחות המנוגדים הקדמונים אך משלימים המצויים, אליבא דמסורת הסינית, בכל הדברים ביקום. יין הוא החלק הקר, הנמוך, האיטי והחשוך של התהליך, חיפוש מטה, מקושר עם ירח אפל (החלק שנמצא רחוק מהשמש) ומסמל את אופי או הטבע הנשי מקושר ללילה; יאנג הוא החלק החם, הגבוה, המהיר, הפעיל, חיפוש מעלה והמואר של התהליך ומקושר עם החלק הזוהר של שמש ומסמל את אופי או הטבע הגברי מקושר ליום. יין ויאנג הם תיאור של ניגודים משלימים ולא דבר מוחלט, מושלם או טהור.

היין והיאנג משמשים לעתים קרובות כדרך לתיאור מחלה ובעקבות כך לשימוש בטיפול נגדי. לדוגמה תסמין יין כמו למשל התקררות יטופל באמצעות טיפולים יאנגיים, כמו למשל, אוכל חם. תסמין יאנג כמו למשל עצבנות יטופל באמצעות טיפולים ייניים למשל, אוכל קר כמו פירות.

חמשת היסודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חמשת היסודות

המושג חמשת היסודות הוא המשך של תאוריית היין-יאנג. למעשה מדובר בחמישה ביטויים שונים של הצ'י. בכל יסוד בא לידי ביטוי הצ'י בצורה ספציפית, ולמעשה הם משלימים זה את זה. לפי הפילוסופיה הסינית, חמשת היסודות מייצגים את כל האפשרויות הקיימות בטבע, באופי האדם, וביקום. הסינים חשבו שכל הקיים בטבע נשלט או מושפע ממצב הקשר ה"אנרגטי" בין השמים והארץ - עולם הדומם, עולם הצומח, עולם החי, וכמובן האדם. חמשת היסודות מהם בנוי מעגל החיים הינם: עץ, אש, אדמה, מתכת, ומים. כל יסוד בונה ומזין את הבא אחריו. בלשון ציורית ניתן לתאר את המעגל כך: המים מצמיחים עץ, העץ הוא חומר גלם ליצירת אש, האש יוצרת אפר ואדמה, בעמקי האדמה נוצרת מתכת, המתכת בעמקי האדמה מחזיקה את מי התהום להמשך צמיחת העץ, וחוזר חלילה.חמשת היסודות מייצגים תהליך שבו משתנה האנרגיה ממצב אחד לשני, בו יסוד אחד הוא מזין את היסוד שאחריו ומוזן מזה שלפניו. קיימים שני סוגי מעגלים בתהליך:

  • מעגל היצירה או ההזנה: בו כל יסוד מזין את זה שאחריו, וכך כל יסוד יוצר את זה שבא אחריו. כאשר יש עודף בהזנה או חוסר בהזנה משתבשת הזרימה ההרמונית במעגל ונגרמת מחלה.
  • מעגל הבקרה: ההיבט הכללי יותר, הדאגה שאף יסוד לא יחרוג מגבולותיו. כאשר יש בעיה במעגל הבקרה, יסוד אחד עלול להשתלט על אחר, ומחליש את תפקודו, מצב העלול לקשיים ב"זרימה האנרגטית" ולחולי.

שיטות טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות הטיפול המקובלות ברפואה הסינית כוללות דיקור, טיפול בצמחי מרפא, טיפול במגע (טוינה, שיאצו) וטיפול עצמי מונע - עיסוק בפעילות גופנית הרמונית כגון צ'י-קונג או טאי צ'י. בנוסף ידועים טיפול במוקסה (חימום בעזרת תערובת צמחים מיוחדת), כוסות רוח, הקזת דם וטיפול במגנטים.

דיקור סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקור סיני (אקופונקטורה; מלטינית: acus = מחט, pungere = לדקור) היא אחת שיטות הטיפול המאפינות את הרפואה הסינית. השיטה מבוססת על איזון הזרימה של הצ'י בגוף המטופל, בעזרת החדרת מחטים אל נקודת דיקור הנמצאות, כביכול, על "תעלות" או מרידיאנים בהן זורם הצ'י.

ג'ין שין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ין-שין-דו אקופרסורה הינה שיטה טיפולית המשתמשת בלחיצה קלה על נקודות לאורך המארידיאנים (אותן נקודות המשמשות לדיקור). הג'ין שין מתייחס לגוף ולנפש כשני חלקים שאינם נפרדים זה מזה, הוא משלב בתוכו את הרפואה הסינית (דיקור סיני, שיאצו), טיפול במגע (מאסג'ים למיניהם), וטיפול "אנרגטי" (הילינג, רייקי). השיטה פותחה בשנות ה-70' על ידי Iona Marsaa Teeguarden.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הארייט ביינפילד, בין שמים לארץ: מדריך לרפואה סינית, הוצאת אור-עם, 1995
  • ספר הקיסר הצהוב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]