פילוסופיה סינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היין-יאנג אחד הסמלים המובהקים של הפילוסופיה הסינית

במקביל להתפתחות הפילוסופיה במערב התפתחה הפילוסופיה בסין. פילוסופיה זו החלה להתפתח במאה ה-4 לפני הספירה, בתקופה שנקראת תקופת האביב והסתיו.

בעוד שהפילוסופיה המערבית שמה דגש על חיפוש האמת, הטוב לעומת הרע, הפילוסופיה הסינית התמקדה בחיפוש הדרך הנכונה (דאו).

לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא ב"יי ג'ינג" ("ספר השינויים"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. את גילו של הספר אפשר רק להעריך, אך הוא בוודאי שואב ממסורת בעל פה המגיעה עד התקופה הנאוליתית.

היסטוריה קצרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחשבה בתקופת שושלת שאנג המוקדמת הייתה מבוססת על תפיסה מעגלית של הזמן, במקביל לעונות. רעיון זה, שנותר רלוונטי בכל ההיסטוריה הסינית, שונה באופן מהותי מהפילוסופיה המערבית, שבה הראייה הדומיננטית של הזמן היא של התקדמות לינארית. בתקופת שאנג, ניתן היה לשנות את מזלך בעזרת האל הגדול שאנג די, שבדרך כלל מתרגמים את שמו כ"אל הגבוה". היה קיים גם פולחן אבות, וכן קרבנות של חיות ושל אדם.

כששושלת שאנג הופלה על ידי שושלת ג'ואו, מושג פוליטי, דתי ופילוסופי חדש קם, שנקרא "מנדט השמים". אמרו כי הרשאה זו נלקחה כאשר המנהיג נעשה לא ראוי לתפקידו, ורעיון זה הצדיק את עלייתם של הג'ואו. העדויות הארכאולוגיות מתקופה זו מעידים על גידול באוריינות ועל תזוזה מסוימת מהאמונה בשאנג די, כאשר פולחן האבות נעשה מקובל יותר, עם אוריינטציה גשמית יותר.

בערך ב-500 לפנה"ס, כששלטון הג'ואו נחלש וסין עברה לתקופת "הסתיו והאביב", החלה התקופה הקלאסית של הפילוסופיה הסינית (תקופה זו מקבילה כמעט לעלייתם של הפילוסופים היוונים הראשונים). תקופה זו ידועה כתקופת "מאה האסכולות". מהאסכולות הרבות שיוסדו בתקופה זו ובתקופת המדינות הלוחמות, הארבע המשפיעות ביותר היו קונפוציוניזם, טאואיזם, מוהיזם ולגליזם (חוקתיות). שושלת צ'ין, שם הלגליזם הייתה הפילוסופיה השלטת, ניצחה את האסכולות המוהיסטיות והקונפוציאניות. לגליזם נותרה כאסכולה המשפיעה, עד שהקיסרים של שושלת חאן אימצו את הטאואיזם ולאחר מכן את הקונפוציאניזם כדוקטרינה הרשמית. שני האחרונים נעשו לכוחות החשובים ביותר במחשבה הסינית עד למאה ה-20, כשהפילוסופיה הבודהיסטית (שהוכנסה בעיקר בתקופת שושלת טאנג) השפיעה בעיקר דרך הדמיון שלה לטאואיזם.

את ההשפעות של הטאואיזם והקונפוציאניזם יש שתיארו באופן הזה: "סינים הם קונפוציאנים במשך היום, וטאואיסטים בלילה". מעבר לכך, מנדרינים סינים רבים היו פקידי ממשל ביום ומשוררים או ציירים בזמנם החופשי.

כשהמפלגה הקומוניסטית הסינית נטלה את המושכות לידיה, אסכולות מחשבה קודמות, ובעיקר הלגליזם, הוקעו כמפגרות ומיושנות, אך השפעתן על המחשבה הסינית עדיין קיימת.

דמויות פילוסופיות חשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונפוציוס, שנחשב למורה הגדול, אך לפעמים הושם ללעג בידי הטאואיסטים.
    • מנזיוס, תלמידו של קונפוציוס, בעל השראה אידאליסטית.
    • שון דזה, תלמיד נוסף של קונפוציוס, אך קרוב יותר לריאליזם.
    • ג'ו שי, מייסד הנאו-קונפוקיאניזם.
    • וואנג יאנגמינג, החסיד המשפיע ביותר של אסכולת "קינקו" או "אסכולת השכל".
  • לאו דזה, ראשה של אסכולת הטאואיזם.
    • ג'ואנג דזה, אליו מיוחס הספר בעל השם הזה.
    • ליה דזה, אליו מיוחסת ה"קלאסיקה האמתית של הריקנות המושלמת".
  • מו דזה, מייסד האסכולה המוהיסטית.
  • חאן פיידזה, אחד מההוגים של הלגליזם.
  • לינג'י, הוגה זן בודהיסטי גדול, ומייסד אסכולת הרינזאי (תעתיק יפני של לינג'י) בזן.

מושגים בפילוסופיה הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם כי אסכולות פילוסופיות יחידות שונות באופן משמעותי זו מזו, בכל זאת יש להן אוצר מלים והתעניינות משותפת.

בין המושגים המצויים בפילוסופיה הסינית:

  • דאו (או טאו, בתעתיק וייד-ג'יילס) (הדרך, או הדוקטרינה של האדם)
  • טאואיזם
  • דה (כוח, ישרות)
  • לי (עקרון)
  • צ'י (אנרגיית חיים או כוח גשמי)
  • "טאי ג'י" (או "טאי צ'י", בוייד-ג'יילס) - ה"ציר השמיימי הגדול". יוצר איחוד, שממנו שני עקרונות הופכיים, ה"יין" וה"יאנג" מגיעים. המילה "יין" במקור התייחסה לצד של ההר שפונה הלאה מהשמש. בפילוסופיה, הוא מתייחס למושג הנקבי, הפסיבי והחלש, ואילו ה"יאנג" (הצד של ההר שפונה אל השמש) מייצג את הגברי, העז והאקטיבי. שני המושגים, אם כי הם הופכיים זה לזה, גם משלימים זה את זה והשליטה של אחד מהם כעת מבטיחה את עלייתו של השני בעתיד, כמו מופעי הירח (זוהי אחת המשמעויות של סמל היין-יאנג הידוע).

בין הוויכוחים הגדולים בפילוסופיה הסינית:

  • היחס בין חומר לעקרון
  • השיטה שבה אפשר לגלות אמת
  • טבעו של האדם (רע או טוב)

מאפיינים כלליים של הפילוסופיה הסינית:

  • אופטמיזם אפיסטמולוגי. האמונה כי אפשר לענות על השאלות הגדולות אפילו כאשר כרגע לא יודעים את התשובה.
  • הנטייה שלא לראות את האדם כנפרד מהטבע.
  • הנטייה שלא לפנות לכוח על-טבעי יחיד ומואנש. שאלות על טבע וקיום האל שהשפיעו עמוקות על הפילוסופיה המערבית לא היו חשובות בפילוסופיה הסינית.
  • האמונה כי המטרה של הפילוסופיה היא בעיקר להיות מדריך אתי ומעשי לאדם.
  • המוקד הפוליטי: רוב המלומדים בתקופת מאה האסכולות ניסו לשכנע את המנהיג להתנהג באופן שהם תמכו בו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]