אנימיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנימיזם - מהמילה הלטינית anima שפירושה נפש או נשמה, מונח בתחום האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה המייחס נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותו. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף ובאמונה באלים בעלי תכונות נפשיות הדומות לאלו של האדם (ראה אנתרופומורפיזם).

טקס שנתי של קבוצה פוליתאיסטית ביוון. יוני 2006.

האנימיזם באנתרופולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוג אדוארד ב' טיילור - טובע המונח

את המונח טבע האנתרופולוג א. ב. טיילור בשנת 1871. טיילור ראה באנימיזם את אחד המקורות הקדומים והפרימיטיביים לדת. האדם הפרימיטיבי עומד בפני תופעות כשינה, איבוד הכרה או מוות בהן האדם נראה כחסר חיים זמנית או תמידית. הוא גם רואה תופעות כמו חלומות, זכרונות ודמיונות שבהם נשמתו מפליגה למרחקים בעוד גופו נשאר במקום. עקב כך, מגיע האדם הפרימיטיבי למסקנה שבגוף האדם קיים דבר נוסף שהוא הנפש. זו מסוגלת לעזוב את גופו ולחזור אליו (בשינה), להתקיים גם אחרי המוות (לראות בזיכרון דמויות של אנשים שמתו). האמונה הזאת בהופעת דמויות של נפטרים הביאה אותו לאמונה בהשארות הנפש ובגילגול הנשמות.

היות שנשמה יכולה "להתגלגל", היא יכולה לחדור לתוך קרוביו של הנפטר הנזכרים בו, היא יכולה להתגלגל לתוך אדם חדש שנולד והיא יכולה להתגלגל גם לתוך גופים דוממים. האמונה הזאת היא האמונה באנימיזם. היות שהאנימיזם מאמין שבגופים דוממים יכולות להיות נשמות שהתגלגלו בו, אזי הוא מאמין שלעצמים דוממים טבעיים, כגון צמחים ואבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעתים אף יכולת תנועה. היות שכך, הוא מבקש את קרבתם של גופים דוממים אלו, רואה בחלקם את מקום גלגולם של נשמות אבותיו או של שליטים גדולים אמיתיים או מיתולוגיים. כך נוצרת היאררכיה בתוך עולם הדומם וחלק ממנו הופך לאלים שיש לעבדם ולכבדם. בצורה כזאת נוצרו יסודות הדת.

יש הרבה המבקרים תורה זו של טיילור. המתנגדים לו טוענים שאין הוכחה שהאדם הפרימיטיבי יחס חשיבות כה גדולה לחלומות ומחשבות. קשה להאמין שאדם פרימיטיבי היה מסוגל להגיע להשקפה הדואליסטית של גוף-נפש ולהפריד ביניהם. גם אין לחפש רציפות כל כך הגיונית ובנויה לתלפיות בתרבויות פרימיטיביות ואירציונליות. המתנגדים רואים כבלתי הגיונית האפשרות שחברות פרימיטיביות שונות מאוד באזורים מרוחקים ביניהן על פני כדור הארץ, יכולות להגיע בדיוק לאותן מסקנות.

לפי מתנגדים אלו, הדרך אל האנימיזם הייתה הפוכה - לא האמונה בהמצאות נשמה בגוף הביאה להתפתחות האמונה הדתית באלוהים, אלא דווקא האמונה באלים הביאה לאמונה בנשמה הנוצרת על ידי האלים ובאנימיזם.

לאור כל ההתנגדויות האלו התפתחה תאוריה חדשה לגבי האנימיזם. תאוריה זו טוענת שהאמונה בנפש שונה מהאמונה בתכונות על-טבעיות של עצמים דוממים. האדם הפרימיטיבי הכיר בישות הנקראת נשמה כצורה המינימלית והפשוטה ביותר של דת. לעומת זאת, הוא גם סבר שבעצמים שונים בטבע (לא לכל העצמים) ישנה גם רוח חיים מסוימת. הכרה זו ברוח הנמצאת בדוממים מסוימים היא הכרה מעורפלת, לא ברורה למאמין עצמו, אמונה בעיקרה רגשית ולא שכלית. את קיום הנפש הוא יכול להסביר בדרך כאילו רציונלית כפי שהוסבר מעלה. את קיום רוח החיים בדוממים שונים בטבע הוא חש רק רגשית, אינו יכול להסביר את היווצרותה. בניגוד לנשמה שהיא סוג של אישיות, בעלת אופי וצורות התנהגות, כוח החיים האנימיסטי הוא דבר מכני, בעל סגולה אחת או סגולות מעטות בלבד (פוריות, הורדת גשם וכו').

האנתרופולוגית רות בנדיקט פיתחה גישה זו על ידי הטענה שהאדם הפרימיטיבי פיתח את האנימיזם על ידי התבוננותו בטבע שסביבו ואת האמונה בנשמה או נפש, על ידי הסתכלות בעצמו. החוקר האנתרופולוג הידוע ג'יימס ג'ורג' פרייזר רואה כאן את ההבדל בין מאגיה ודת. המאגיה מכוונת אל הטבע והאנימיזם על ידי טקסים מסובכים האמורים להעביר כוחות אלו לטובת האדם. הדת, מאידך, מכוונת אל נשמות ואלים שיש לקנות את חסדם ולבם על ידי קורבנות ותפילות.

גישה נוספת המתייחסת לאנימיזם היא הגישה הרציונליסטית-אבולוציוניסטית. גישה זו אומרת שהאנימיזם והדת לא נובעים ממקור אחד אלא מהתחברות גורמים רבים כולל גורמים חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ועוד.

גישה נוספת היא הגישה הלינגויסטית (לשונית). לפי גישה זו לאדם יש נטייה פסיכולוגית להתייחס לתארים כאל עצמים, כלומר, להפוך שמות תואר לשמות עצם. כך שמות תואר כמו "חי" או "מת" יצרו שמות עצם כמו "חיים" או "נפש".

התפתחות הפסיכולוגיה הביאה לגישה שהסיבה להתפתחות האנימיזם והאמונה בהשארות הנפש (בגילגול הנשמות או בחפצים דוממים) היא תגובה פסיכולוגית לפחד האדם מהמות ותגובה סוציולוגית לשמירת החברה מפני הזעזוע עם מות אחד מחבריה.

האנימיזם בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים קטנים מייחסים לעצמים דוממים תכונות של יצורים חיים ובעלי תודעה והגבול בין העולם החי המציאותי ועולם הדומם מתטשטש. ז'אן פיאז'ה ב-1926 מצא שיש מספר שלבים בהתפתחות האנימיזם אצל הילד. בשלב הראשון הילד מייחס חיים לכל עצם, בשלב השני הוא מייחס חיים רק לעצמים הנעים כמו גלי ים או עלים ברוח. בשלב השלישי הילד מייחס חיים רק לעצמים בעלי תנועה עצמית כמו השמש או נהר זורם ובשלב הרביעי הילד מייחס חיים רק לבעלי חיים ולצמחים.

חלוקה אחרת של פיאז'ה היא לפי גיל. בגיל 4-5 הילד מייחס לחפצים דוממים כוונות, רגשות ומזימות. הם יכולים להתווכח עם העצמים ואף להעניש אותם על מעשיהם. בגיל 6-7 הילד מתייחס לעצמים דוממים התייחסות של חוקיות מוסרית כלומר ההתרחשויות שבהן משתתפים עצמים אלו הן תוצאה של התנהגותם ה"טובה" או ה"רעה" של העצמים. בגיל 8-11 מתחילה להתפתח בהדרגה גישה דטרמיניסטית אל העצמים. ההתרחשויות שבהן העצמים משתתפים הן תוצאה של מקרה או חוקי טבע. לאחר גיל זה מתפתחת בילד הגישה הביקורתית והיחס שלו לעצמים נובע מתוך השכלה וידע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]