שלח נא את עמי (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלח נא את עמי
Let My People Go: The Story of Israel
בימוי מרשל פלאום עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי מרשל פלאום עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט מרשל פלאום עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה ניקולאס קלאופ עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה מרק לברי
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
חברת הפקה Wolper Productions עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה זירוקס
הקרנת בכורה 1965 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 60 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט תיעודי
פרסים פרס באפט"א לסרט התיעודי הטוב ביותר (1961), פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר (1965, מועמדות)
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שלח נא את עמי: סיפורה של ישראלאנגלית: Let My People Go: The Story of Israel) הוא סרט תיעודי אמריקאי משנת 1965 בבימויו של מרשל פלאום (אנ'). הוא היה מועמד לפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 1965 וזכה בפרס האומות המאוחדות בשנת 1961 מהאקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה.[1][2] פלאום גם הפיק וכתב את הסרט.[3]

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתאר את המאמצים ליצור בית לאומי לעם היהודי, תוך שזירת קטעי ארכיון של אנשים ואירועים, מבנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני העולמי הראשון ב-1897 בבזל, שווייץ ועד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן עם ארתור ג'יימס בלפור, שכתב את הצהרת בלפור.[4] הסרט אף הציג פליטים יהודים על אוניות המעפילים שכניסותיהן לארץ ישראל המנדטורית נאסרו בעקבות הספר הלבן של 1939, וכלל סרטים שצולמו במהלך השואה ולא נראו עד אז המתארים את החיים היהודיים בגטו ורשה. הסרט גם הציג את "הבלתי חוקיים", העקורים שנעצרו במחנות המעצר בקפריסין. בסיום הסרט נראים אנשים מאזינים לשידור הרדיו של ההצבעה באומות המאוחדות על תוכנית החלוקה, שהובילה להקמת מדינת ישראל, מסתיים הסרט בנטיעות עצים לזכר שישה מיליון קורבנות השואה.[5]

הסרט שודר בארצות הברית באפריל 1965, ברשת ארצית של תחנות עצמאיות בחסות תאגיד זירוקס.[5]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט תואר על ידי המבקר דונלד קירקלי מבולטימור סאן (אנ') כ"אחת מאותן תוכניות נדירות שמזכירות לנו את הגבהים אליהם יכולה הטלוויזיה להמריא כשהיא במיטבה".[6] מבקר הטלוויזיה ג'ק גולד מהניו יורק טיימס כינה את הסרט "סרט תיעודי של ריאליזם חסר רחמים... שצרב את תודעתו של הצופה באצילות הבלתי נלאית ובברבריות החיה של המין האנושי".[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "NY Times: Let My People Go: The Story of Israel". הניו יורק טיימס. 2009. אורכב מ-המקור ב-27 במרץ 2009. נבדק ב-9 בנובמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "The 38th Academy Awards (1966) Nominees and Winners". פרס אוסקר. ארכיון מ-11 בינואר 2015. נבדק ב-19 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Marshall Flaum dies at 85; award-winning documentary maker". לוס אנג'לס טיימס. 6 באוקטובר 2010. נבדק ב-9 באוקטובר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ "LET MY PEOPLE GO" (אורכב 15.05.2011 בארכיון Wayback Machine), Cinematographie des Holocaust. Accessed October 9, 2010.
  5. ^ 1 2 3 גולד, ג'ק (1965-04-09). "TV Review; Israel's Story Told in 'Let My People Go'". הניו ירק טיימס (באנגלית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2023-04-01.
  6. ^ קירקלי, דונלד. "Look and Listen with Donald Kirkley", הבולטימור סאן, April 8, 1965