שנות ה-40 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית

ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית

במאה ה-20
1949–1940 • 1959–1950 • 1969–1960 • 1979–1970 • 1989–1980 • 1999–1990

במאה ה-21
2009–2000 • 2019–2010 • 2029–2020

פורטל מוזיקה • פורטל פופ

ערך זה מכיל סקירה של האירועים והמגמות העיקריות במוזיקה הפופולרית במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20.

במהלך העשור הז'אנרים הדומיננטיים בעולם המערבי היו סווינג, ביג בנד, ג'אז, ומוזיקת קאנטרי. לאחר מלחמת העולם השנייה הוחלף בהדרגה ז'אנר הביג בנד בז'אנר הפופ הווקאלי (אנ') ומוזיקת קרונינג (אנ').

באמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקת פופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינג קרוסבי היה אמן הפופ שזכה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר במהלך שנות הארבעים

ז'אנר הרגטיים, אשר נחשב בעיני רבים לז'אנר המוזיקלי הראשון שפותח בארצות הברית, נותר פופולרי במשך למעלה מ-20 שנה. לאחר שאמן הרגטיים הנודע ביותר סקוט ג'ופלין נפטר בשנת 1917 הפופולריות של הז'אנר דעכה. במהלך שנות ה-20 ג'אז הפך במהירות לז'אנר המוזיקה הפופולרי ביותר בארצות הברית.

קריסת בורסת המניות של ניו יורק בשנת 1929 ותקופת השפל הגדול השפיעו רבות על עולם המוזיקה - אולמות הריקודים התרוקנו ומוזיקאים רבים לא הצליחו למצוא עבודה באותה העת. אולם באמצע שנות ה-30 כאשר המצב הכלכלי החל להשתפר המצב של תעשיית המוזיקה החל להשתפר גם כן. באותה התקופה החל ז'אנר הביג בנד להפוך פופולרי.

בנוסף, סוג חדש של ז'אנר מוזיקלי, אשר זכה לכינוי קרונינג, התפתח במהלך ראשית שנות ה-30. הטכנולוגיה השפיעה רבות על ההתפתחות של סגנון זה, כאשר הקלטת הסאונד האלקטרונית החליפה בהדרגה את הקלטות הסאונד האקוסטיות. בעוד שזמרים כמו אל ג'ולסון ובילי מוריי נאלצו בעבר להקליט שירים כאשר שרו בקול רם במיוחד לתוך מכשיר מסוג Victrola horn, משום שזו הייתה הדרך היחידה לבצע הקלטה אקוסטית של שירים, הציוד האלקטרוני החדש איפשר לראשונה להקליט שירים שקטים ואינטימיים יותר. בעקבות כך הפופולריות לה זכו בעבר זמרים כמו ג'ולסון ומוריי דעכה כאשר הטעם המוזיקלי של הציבור החל להשתנות בהדרגה (אם כי לאל ג'ולסון היה קאמבק מוצלח לאחר מלחמת העולם השנייה).

במהלך העשור בינג קרוסבי היה האמן הפופולרי ביותר מבין אמני מוזיקת הקרונינג, והוא נחשב לאמן האייקוני בעל ההשפעה הרבה ביותר על ההתפתחות של הז'אנר. במהלך שנות הארבעים קרוסבי נחשב לאחד מכוכב הבידור הגדולים ביותר שזכה להצלחה עצומה בקולנוע, ברדיו וגם במכירה של תקליטים. זמרים פופולריים נוספים באותה העת שבלטו בז'אנר הקרונינג כוללים בין היתר את קאב קאלוויי ואדי קנטור.

להקות כמו האחים דורסי סייעו להשיק את הקריירה של זמרים שונים שזכו בהמשך להצלחה רבה כאמני סולו - כמו פרנק סינטרה, אשר נחשב לאחד מאלילי הנוער הראשונים, זכה להצלחה עצומה במהלך העשור. ההצלחה העצומה של סינטרה בקרב מעריצותיו הצעירות, אשר זכו לכינוי "Bobby soxers" (אנ'), תרמה רבות להיווצרות של קהל חדש לגמרי של מעריצים/מאזינים של מוזיקה פופולרית, אשר בדרך כלל פנתה עד לאותה העת בעיקר לקהל מבוגר יותר. הפופולריות העצומה לה זכה באותה העת סינטרה בקרב מעריצות צעירות תהיה דומה בעשורים הבאים עם אמנים כמו אלביס פרסלי והביטלס. הפופולריות האדירה של סינטרה הייתה גם אחת הסיבות לדעיכה ההדרגתית בפופולריות של ז'אנר הביג בנד שכן חברות התקליטים הגדולות ביותר באותה העת החליטו להתמקד בהוצאת תקליטים של אמני קרונינג ופופ ווקאלי שהפך פופולרי במיוחד בקרב הקהל הצעיר בעקבות הצלחתו של סינטרה. סינטרה היה לאחד מהאמנים שזכו להצלחה המסחרית הגדולה ביותר במהלך העשור, ובהמשך, לאחד מהאמנים שזכו להצחה המסחרית הרבה ביותר בכל הזמנים. סינטרה נותר רלוונטי גם בשנות החמישים והשישים, אפילו כשמוזיקת רוק הפכה לז'אנר המוזיקלי הדומיננטי בשנותיו המאוחרות יותר של סינטרה. בעשורים הבאים המוזיקה של סינטרה הייתה מכוונת בעיקר לקהל מבוגר.

מוזיקת הביג בנד כללה הן יצירות אינסטרומנטליות והן יצירות בהם שר גם זמר/ת. בעוד שיצירות רבות בז'אנר זה היו רועשת למדיי, היו גם לא מעט להקות ביג בנד עם מלודיות שקטות יותר. להקה בולטת במיוחד במהלך העשור מבין להקות הביג בנד שיצרו מוזיקה שקטה יותר, הייתה להקתו של לורנס וולק (אנ'), אשר זכתה להצלחה רבה במיוחד במהלך העשור בזכות תוכנית הטלוויזיה של הלהקה ששודרה בפריים טיים בארצות הברית לאחר המלחמה מלחמת העולם השנייה.

בעוד שבמהלך שנות השלושים ושנות הארבעים היו לא מעט להקות שהתמחו בז'אנר הסווינג ברוב הערים הגדולות בארצות הברית הברית, להקות הסווינג המצליחות ביותר באותה העת היו הלהקות של גלן מילר, בני גודמן, וארטי שו. מלחמת העולם השנייה הביאה לסיום ההצלחה הרבה לה זכו להקות הסווינג לאחר שמוזיקאים בולטים רבים גויסו לצבא ומשום שההגבלות הרבות על התעבורה בארצות הברית הקשו על להקות רבות לערוך סבבי הופעות גדולים. בשנת 1944 גלן מילר נהרג לאחר שהמטוס בו הוא היה התרסק באוזר תעלת למאנש בעת שהוא עשה דרכו להופעה של הכוחות האמריקנים בצרפת. מותו נחשב בעיני רבים לסוף עידן מוזיקת הסווינג.

לאחר המלחמה, שילוב של גורמים שונים, כמו שינויים דמוגרפיים, וכמו גם אינפלציה מהירה, הפכו את הלהקות הגדולות לבלתי רווחיות, ובשל כך זמרי פופ ווקאלי וזמרים בז'אנר הקרונינג הפכו לאמני המוזיקה הפופולרית המצליחים ביותר באמריקה באותה העת.

ג'אז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות הארבעים החלה מוזיקת הג'אז לצבור פופולריות רבה במיוחד. אמנים הבולטים ביותר בז'אנר במהלך העשור כוללים בין היתר את אלה פיצג'רלד, בילי הולידיי, לואי ארמסטרונג ונט קינג קול.

מוזיקת קאנטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך שנות השלושים והארבעים, שירי בוקרים (Cowboy songs), או מוזיקה מערבונים (Western music), זכתה לפופולריות רבה באמריקה בעקבות הרומנטיזציה של הקאובוי וההצלחה הרבה לה זכו סרטי המערבונים ההוליוודיים. זמרי שירי בוקרים בולטים באותה העת, כמו רוי רוג'רס וג'ין אוטרי, זכה לפרסום רב באותה העת לאחר שביצעו שירי בוקרים בסרטיהם שזכה להצלחה רבה באותה העת באמריקה.

בתקופה שלאחר המלחמה מוזיקת הקאנטרי נקראה בעיקר מוזיקת פולק או מוזיקת הילבילי.^[1] בשנת 1944 החליף מגזין מצעדי המוזיקה האמריקהי בילבורד את המונח "הילבילי" במונח "Folk songs and blues", ולבסוף, בשנת 1949 החליף את המונח במונח "מוזיקת קאנטרי".^[2]^[3]

אולם בעוד שמוזיקת הבוקרים ומוזיקת המערבונים היו בתחילה תתי-הסגנונות הפופולריים ביותר של מוזיקת הקאנטרי, בהמשך העשור התפתחה תת-סוגה חדשה שזכתה לכינוי "הונקי טונק", אשר יהפוך בהמשך לתת הסוגה הפופולרי ביותר של מוזיקת הקאנטרי. אמני ההונקי טונק בולטים בעשור כוללים ביתר היתר את ארנסט טאב, פלויד טילמן, והאנק ויליאמס.

מגמות בולטות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 לס פול עיצב ובנה את הגיטרה החשמלית הראשונה בעלת הגוף המוצק (הגיבסון לס פול, הקרויה על שמו).
בשנת 1942 הקליט בינג קרוסבי הקליט והוציא לשווקים את הסינגל "White Christmas", שיהפוך בהמשך לסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, אשר ימכור מעל ל-50 מיליון עותקים ברחבי העולם.^[4]^[5]^[6]
בשנת 1948 הציגה חברת קולומביה רקורדס לראשונה את תקליט אריך-הנגן Long-Playing הראשון במהירות ⅓33 סל"ד אשר כלל 25 דקות בכל צד של התקליט.
בשנת 1949 הציגה חברת תקליטי RCA לראשונה את תקליט ה-45 סל"ד, שהכיל בסך הכל 8 דקות של מוזיקה.