תעשיית המוזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונח "תעשיית המוזיקה" מתייחס בעיקר לחברות ולארגונים אשר אחראיים למציאת כישרונות חדשים והפקתם של האלבומים המוזיקליים (חברות התקליטים, ייצרני התקליטורים, ואולפני ההקלטות), לפרסום (טלוויזיה, סרטים, וידאו קליפ, רדיו, מדיה מודפסת, אינטרנט והופעות), להפצה ולמכירה (קמעונאות, מסחר אלקטרוני), לחברות ההוצאה לאור של המוזיקה, לחברות זכויות היוצרים, לחברות אשר אחראיות לאיסוף התמלוגים (כגון אמ"י) ולקבוצות האינטרס (כגון IFPI (אנ')).

אף על פי שמונח זה מקיף את הפעילות של עסקים וארגונים רבים, כיום התעשייה נשלטת בעיקר על ידי ארבע חברות תקליטים עיקריות - EMI, סוני מיוזיק אנטרטיינמנט, יוניברסל מיוזיק גרופ ו-וורנר מיוזיק גרופ - כל אחת מהן מורכבת ממספר רב של חברות תקליטים קטנות יותר אשר משרתות אזורים ושווקים שונים. רוב המוזיקה אשר נרכשת כיום בחנויות ו/או אשר מושמעת/מוצגת באמצעות אמצעי התקשורת העיקריים כמו הרדיו והטלוויזיה נמצאת בבעלותם של ארבעת התאגידים הללו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלבים המוקדמים של מיסחור המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לעשור הראשון של המאה ה-18, תהליך ההלחנה וההדפס של המוזיקה בעיקר נתמך על ידי פטרונות מהאריסטוקרטיה ומהכנסייה. לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-18, מבצעים ומלחינים כגון וולפגנג אמדאוס מוצרט החלו לחפש הזדמנויות מסחריות לשווק את המוזיקה שלהם והביצועים שלהם לציבור הרחב. לאחר מותו של מוצרט, אשתו (קונסטנצה מוצרט) המשיכה את תהליך מיסחור המוזיקה שלו באמצעות סדרת מופעים לזכרו, מכירת כתבי-ידו, ובשיתוף פעולה עם בעלה השני, גיאורג נילסן כתבה את הביוגרפיה של מוצרט.‏[1]

במהלך העשור הראשון של המאה ה-19, תעשיית המוזיקה נשלטה על ידי מוציאים לאור של ספרי התווים.

עידן התקליטים והדיסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המצאת הפונוגרף בסביבות 1880 עלה חשיבותם של התקליטים ובעקבות כך המונח "תעשיית המוזיקה" החל להתייחס לגורמים אשר אחראיים על הייצור ההמוני של אמצעי המדיה. בהמשך התייחס המונח לתהליכים הכלכליים הכרוכים בהפקה ובמכירה של מוזיקה. לבסוף חברות התקליטים החליפו את המוציאים לאור של ספרי התווים ככוח הדומננטי בתעשיית המוזיקה.

אף על פי שבשנות הארבעים, שנות החמישים ושנות השישים מספר גדול של חברות תקליטים קטנות שלטו בתעשיית המוזיקה, החל משנות השישים המאוחרות החל ריכוז של נתח השוק לכדי קומץ תאגידי ענק אשר שולט ברוב תעשיית המוזיקה. עד סוף שנות השמונים, שש חברות התקליטים הגדולות - EMI, Sony, BMG, PolyGram, WEA ו-MCA שלטו בתעשייה. באמצע שנת 1998 התאגיד PolyGram התאחד לתוך התאגיד Universal Music Group (לשעבר MCA). בשנת 2004 נותרו רק ארבעה תאגידים עקריים בתעשיית המוזיקה לאחר שהתאגיד Sony התאחד עם BMG (לתאגיד Sony BMG).

השינויים של המאה ה-21 - דיגיטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיוק כשם שהרדיו והטלוויזיה עשו זאת לפני כן, עלייתן של טכנולוגיות שיתוף הקבצים הפרו את האיזון בין חברות התקליטים, כותבי השירים, והאומנים המבצעים. אומנים רבים וביניהם מטאליקה ניסו להילחם בתוכנות P2P כגון נפסטר ותוכנות שיתוף קבצים נוספות.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21, ספקיות התוכן הגדולות דיווחו על ירידה ניכרת במכירות תקליטורים. לטענת חברות המדיה, הירידה במכירות נבעה באופן ישיר מתופעת שיתוף קבצים הנפוצה ברשת האינטרנט. על מנת לשמר את המודל העסקי עליו הן מסתמכות, חברות המדיה השקיעו משאבים רבים בפיתוח טכנולוגיית ניהול זכויות דיגיטלי (DRM) אשר תמנע העתקה והפצה בלתי מבוקרת של מדיה דיגיטלית כדי למנוע הפצה בלתי חוקית של שירים. טענות רבות הועלו בעד ונגד טכנולוגיית ה-DRM. מערכות ה-DRM נשארו שנויות במחלוקת עד היום.

בשנת 2003, עם עלייתה של iTunes, חנות המוזיקה המקוונת של חברת אפל, כמות ההורדות החוקיות של קובצי המוזיקה באינטרנט עלתה באופן משמעותי.

עד יוני 2008, המכירות המקוונות של מוזיקה דיגיטלית באמצעות רשת האינטרנט הפיקו קרוב לשני מיליארד דולרים רווח, כאשר קובצי השירים ניתנים להורדה באמצעות קרוב ל-500 שירותים מקוונים אשר ממוקמים בלמעלה מארבעים ארצות שונות. המכירות המקוונות של מוזיקה דיגיטלית באמצעות רשת האינטרנט עומדות כיום על קרוב ל-10 אחוזים מסך המכירות של המוזיקה בעולם.

ההכנסה ממכירות התקליטורים הקמעוניות ממשיכה לרדת. חברת המחקר IBISWorld דיווחה ביוני 2008 כי "העתיד הפיננסי של התעשייה נראה עגום," אבל ציינה כי, אף על פי שכמות ההכנסות פחתה, האומנים עצמם סובלים פחות מאשר חברות התקליטים, משום שהם מסוגלים "לעשות את רוב הכסף שלהם ממכירת מוצרים נלווים ומהופעות".‏[2] לפי חברת המחקר נילסן סאונד-סקאן (Nielsen SoundScan), בשנת 2007 חלה ירידה של 22% במספר התקליטורים שנמכרו בארצות הברית לעומת שנת 2006.‏[3]. אף על פי כן, חלה עליה של 46% במספר המכירות ברשת האינטרנט של שירים בקבצים דיגיטליים לעומת שנת 2006‏[4]. בנוסף על כך כמות מכירות הרינגטונים ותקליטורי הסינגלים‏[5] אשר גדלו באופן משמעותי.

מבנה עסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעשיית המוזיקה מורכבת מגופים/אלמנטים שונים בהם:

  • המוזיקאיים
  • הרכבים מוזיקליים
  • איגודי מוזיקאיים
  • מלחינים (Composers) ופזמונאים (Songwriters)
  • מוציאים לאור - עוסקים בניצול המסחרי והשיווקי של השירים והקטלוגים המוזיקליים.
  • ארגוני זכויות יוצרים של מחברים וארגוני זכויות של מבצעים, כגון ASCAP, BMI (או הארגונים MCPS ו-PRS בבריטניה)
  • מפיקים מוזיקליים
  • חברות התקליטים
  • מפיצים - חברות (לעתים קרובות חברות התקליטים עצמן) אשר עובדת לצד חברות התקליטים כדי לקדם ולהפיץ את התקליטים שלהם, בשוק המקומי או בחו"ל.
  • A&R (קיצור של Artists and Repertoire) - המחלקה בחברת התקליטים אשר אחראית למציאת כישרונות חדשים ולדאוג לפיתוח האומנים.
  • תמלוגים
  • מנהלי עסקים (Business managers)
  • מנהלי להקות
  • מארגני מופעים
  • בוקרים (Bookers) - אחראים על הזמנת האולמות בהם יתקיימו ההופעות. הבוקרים עובדים לרוב עבור האולמות עצמם או עבור הלהקות.
  • רודיס (Roadies) - מתלווים ללהקות במשך סיבוב ההופעות שלהם ואחראיים על ארגון ציוד המופע.
  • ז'אנרים מוזיקליים

חברות התקליטים אשר אינם תחת השליטה של ארבעת התאגידים הגדולים בדרך כלל נחשבים כחברת תקליטים עצמאית, אפילו אם הם חלק מתאגיד גדול בעל מבנה מורכב. רבים מעדיפים להשתמש במונח "אינדי" על מנת להתייחס לחברות התקליטים העצמאיות אשר אינן תואמות את הקריטריונים של המבנה והגודל של התאגידים. חלק משתמשים במונח זה על מנת להתייחס לכל חברת תקליטים אשר מפיקה מוזיקה שאיננה משתייכת למיינסטרים, ללא קשר למבנה החברה/התאגיד עצמו.

ביקורות על תעשיית המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים ככל שחברות התקליטים הפכו לדומיננטיות יותר בתעשיית המוזיקה, הם זכו לביקורות רבות. במשך עשורים רבים תעשיית המוזיקה הפכה לגורם השפעה משמעותי על התרבות - אותם שירים משודרים בערוצי מוזיקה רבים ברדיו ובטלוויזיה ובעקבות כך נמכרים תקליטורים רבים ברחבי העולם. כתוצאה מכך, מספר מצומצם של חברות תקליטים משפיעים באופן ישיר על התוכן המוזיקלי, המראה, והאופן בו המוזיקה תופץ (כגון DRM, MP3 ו/או תקליטור).

מבקרים רבים טוענים כי חברות התקליטים השולטות בשוק המוזיקה כיום, משחדות את תחנות הרדיו על מנת שישפיעו על התוכן המושמע בהם ובכך ישפיעו ישירות על השווקים שלהם ויקשו על המוזיקאיים אשר אינם משתייכים לחברות התקליטים הגדולות להיכנס לשוק. בשנת 2006 חברות התקליטים Warner music, Universal Music Group ו-Sony BMG נאלצו לשלם 27 מיליון דולר למדינת ניו יורק בגין מתן שוחד לחברות רדיו אמריקנית באמצעות מתנות כגון מחשבים נישאים, מצלמות דיגיטליות, וכרטיסים למשחקי הייאנקיס בתמורה לכך שהתחנות ישדרו את השירים של האומנים החתומים עימם.‏[6].

תעשיית המוזיקה לעתים רבות שולחת מכתבי אזהרה למשתמשי אינטרנט בודדים או שהיא דורשת מהם לשלם קנסות מוגזמים בגין הפרות. לעתים רבות עורכי הדין של תעשיית המוזיקה מסתמכים בתביעותיהם בעיקר על כתובת ה-IP ממנה בוצעה ההפרה. לפי החלטת בית המשפט ממצא זה לא מספיק כדי להרשיע. משום כך ברוב הפעמים הנתבעים מגיעים להסדר מחוץ לבית המשפט. אף על פי כן, העלות הכרוכה בהתמודדות המשפטית מול תעשיית המוזיקה - תשלום הקנסות ו/או שכר עורכי הדין - יכולה להיות גבוה מאוד.‏[7]

המשבר בתעשיית המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחרי צמיחה כלכלית איתנה במהלך שנות השמונים ושנות התשעים של המאה ה-20, בעשור הנוכחי הרווחים של תעשיית המוזיקה נמצאים בירידה מתמדת.

קבוצות האינטרס של אגודת תעשיות התקליטים (IFPI) טוענות שהירידה בכמות המכירות קשורה באופן ישיר לעלייה בכמות הצריבות של העתקים בלתי-חוקיים של תקליטורים ושל ההורדות הפיראטיות של שירים באמצעות האינטרנט.

מסוף שנות התשעים ועד היום תעשיית המוזיקה השקיעה משאבים רבים כדי להרתיע את צרכני המוזיקה מהפצה בלתי-חוקית של מוזיקה. המסר אותו תעשיית המוזיקה מנסה להעביר הוא שגורמי החוק מסוגלים בקלות יחסית להתחקות אחר ולהעניש משתמשי אינטרנט על הפרות של זכויות יוצרים.

הפרסומים באמצעי התקשורת מצד תעשיית המוזיקה יוצאים בעיקר כנגד מגמת העלייה של צריבת ההעתקים הבלתי-חוקיים לתקליטורים וכנגד משתפי הקבצים.‏[8] באופן המעשי, צריבת העתקים בלתי-חוקיים לתקליטורים ושיתוף קבצים ברשת האינטרנט הם עבירות, אף על פי כך, לא קל להוכיח שהתבצעה עבירה, במיוחד במידה והוכחה היחידה לביצוע העבירה היא רק כתובת IP.‏[9] קשה במיוחד להוכיח את ביצוע העבירות במידה ולא נמצא על גבי המחשבים חומר מרשיע.

בעוד שתעשיית המוזיקה רשאית לתבוע אנשים על סמך הפרת זכויות יוצרים, ניתן כיום לקרוא מאמרים רבים בעיתונות ובאינטרנט של מבקרים אשר טוענים כי חברות התקליטים מסרבות להכיר במציאות החדשה ולהתמודד איתה בהתאם ומשום כך הם מבצעות טעות אסטרטגית:

  • יש הטוענים שבאותה המידה שציבור הצרכנים נאלץ להשלים עם השינויים הטכנולוגיים בשוק במהלך שנות השמונים כאשר התקליטור הפך לאמצעי המדיה המוביל (שינוי אשר הוביל לרווח רב בהרבה לתעשייה בשל העלות המזערית של התקליטורים לעומת התקליטים ואפשר לתעשייה לגרוף רווחים רבים על חשבון הצרכנים אשר רכשו בעבר אלבומים על גבי תקליטי ווניל ונאלצו לקנות את אותם האלבומים שוב על גבי תקליטורים) על התעשייה להשלים עם השינויים הטכנולוגיים הנוכחיים בשוק ולאמץ מודלים עסקיים חדשים.‏[10]
  • טעות אסטרטגית נוספת היא שבמיוחד בשנות התשעים, תעשיית המוזיקה התמקדה בקהל יעד צעיר בין הגילאים 13 עד 30 - קבוצת יעד אשר תעדיף בדרך כלל להוציא כספים על מוצרים אחרים מאשר מוזיקה.
  • תעשיית המוזיקה גם מואשמת בכך שהתרכזה במשך זמן רב מדי במיקסום הרווחים ממכירת התקליטורים והתעלמה לחלוטין מההתפתחות של האינטרנט ואף נלחמה בכל פורטלי המוזיקה המוקדמים באינטרנט. בהמשך תעשיית המוזיקה השקיעה משאבים רבים בפיתוח טכנולוגיות אשר ימנעו העתקת תקליטורים במקביל לעליית טכנולוגיית שיתוף הקבצים וכתוצאה מכך רק גרמה לתוכנות שיתוף הקבצים לשגשג יותר בעיקר משום שקובצי המוזיקה מתוכנות שיתוף הקבצים אינם מכילים הגבלות שימוש. לדוגמה - בשל הגבלות השימוש הקיימות כיום על גבי תקליטורים, תקליטורים חוקיים רבים לעתים רבות לא יעבדו על נגני התקליטורים הישנים יותר אשר אינם מסוגלים לנגן תקליטור עם הגנה‏[11] וכמו כן, בשל ההגבלות החדשות, צרכנים רבים אינם מסוגלים כעת ליצור העתקים לצורך גיבוי של התקליטורים שרכשו או להעתיק את השירים מתוך התקליטור שרכשו לקובצי MP3 לצורך השמעה בנגן MP3. היתרון המובהק של תוכנות החלפת הקבצים הוא שלא קיימות הגבלות שימוש המוזיקה על גבי הנגנים השונים - מצב זה מוביל לכך שלהעתקים פיראטים יש ערך רב יותר בעיני הצרכנים מאשר ההעתקים האוריגינלים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]