אדית פיאף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קברה של פיאף בבית הקברות פר לשז שבפריז

פסל בדמותה של פיאף

אדית פיאף (ג'ובנה גאסיון) (בצרפתית: Édith Piaf, להאזנה (מידע · עזרה)‏ (19 בדצמבר 1915 - 10 באוקטובר 1963), זמרת שאנסון צרפתי מהגדולות בכל הזמנים. פיאף הייתה אחת מהזמרות הצרפתיות האהובות, והפכה לסמל לאומי. המוזיקה שלה שיקפה את חייה הטרגיים, במומחיות שלה בהופעה חודרת ונועזת לצד שירה דרמטית. בין שיריה המפורסמים "La vie en rose" (1946), "Hymneà l'amour" (1949 ), "Milord" (1959), "Non, je ne regrette rien" (1960).

[עריכה] ביוגרפיה

פיאף נולדה בפריז, בירת צרפת, בשם אדית ג'ובנה גאסיון (Édith Giovanna Gassion) למשפחה ענייה של אמני רחוב. אמה, אנטה ג'ובאנה מאלירד, ילדה את אדית כשהייתה בת 17 ברחוב בלוויל (Rue de Bellville) בפריז. אמה לא הספיקה להגיע לבית חולים והיא ילדה את אדית בחדר המדרגות של בית הדירות שבו התגוררה המשפחה. האם התפרנסה משירה, תחילה בבית קפה מקומי ואחר כך בקרנות רחוב, אך ראתה באדית נטל ומסרה אותה לאמה שתטפל בה. כשחזר אביה, שלחם אז מהחזית במלחמת העולם הראשונה, ומצא אותה חולה ומוזנחת אצל חמותו, מסר אותה לאמו, שניהלה בית בושת בנורמנדי והשאיר אותה אצלה עד שהשתחרר מהשירות הצבאי.

כשהייתה אדית בת 7 או 8 היא חלתה בדלקת הלחמית והתעוורה זמנית. סבתה לקחה אותה לקברה של הקדושה Marie-Therese מהעיר Lisieu, והתפללה שתבריא. אדית ראתה בקדושה את מי שהצילה אותה מעיוורון מוחלט וכל חייה ענדה תליון עם דמותה של הקדושה.

בתום מלחמת העולם הראשונה ולאחר שחרורו של אביה מהצבא עברו אדית ואביה לגור בפריז והתפרנסו בדוחק מהופעות רחוב של אביה כלוליין. הופעתה הראשונה של פיאף כזמרת החלה ברחוב כאשר אביה דרבן אותה לעשות משהו מיוחד כדי שהאנשים שהתקהלו סביבם יישארו ויתנו להם נדבה. בגיל 16 התאהבה אדית בנער שליח בשם לואי דופון (Louis Doupont) ובשנת 1933, כשהייתה בת 17, ילדה לו בת בשם מרסל, שמתה בגיל שנתיים מדלקת קרום המוח.

[עריכה] קריירת שירה

ב-1935 לואי לפלה (Louis Leplee), הבעלים של קברט גרני Le Gerny`s ששכן בשאנז אליזה, שמע את אדית בת העשרים בעודה שרה ברחוב; הוא נפעם מקומתה הזעירה, וכינה אותה "לה מום פיאף" (la Môme Piaf - "ילדת הדרור" או "ילדת ציפור הדרור"). מאז דבק בה השם "פיאף". באותה התקופה פגשה גם את מרגריט מונו (Marguerite Monnot), מלחינה מוכשרת שעתידה הייתה להיות חברתה הנאמנה לאורך כל חייה. מונו הלחינה לפיאף בין היתר את שירה הנודע "המנון לאהבה" (Hyme a l`amour).

בשנת 1936 הוציאה אדית פיאף את תקליטה הראשון, שזכה מיד להצלחה, אולם לאחר שלואיס לפלה נמצא מת בדירתו בפריז, הואשמה פיאף במעורבות ברצח. הצלחתה נבלמה והיא חזרה להופיע באולמות קטנים ואף ברחוב. היא יצרה שוב קשר עם ריימונד אסו (Raymond Asso), שחיבר לה כמה משיריה המפורסמים. אסו הפך למאהב שלה ומנהל שלה. תחת חסותו הפכה פיאף לזמרת מקצועית.

ב-1937 הופיעה במועדון ABC בפריז והפכה לזמרת מפורסמת בצרפת. סגנון השירה הדרמטי שלה וקולה המיוחד משכו את הקהל הצרפתי. בזמן מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי של צרפת המשיכה פיאף להופיע, תוך שהיא שרה שירי אהבה המעודדים ברמז את ההתנגדות לכיבוש. היא אף סייעה לאמנים יהודים שנרדפו על ידי הנאצים והמשטרה הצרפתית.

בשנת 1944 פגשה בהופעה במולן רוז' את איב מונטאן, שהיה למאהבה. פיאף, שכבר הייתה אז מפורסמת מאוד, עזרה לקדם את הקריירה של מונטאן וניתן לומר שהיא זו שגילתה אותו.

ב-1945 כתבה בעצמה את אחד מהשירים הראשונים שלה, "La vie en Rose", שהפך לאחד משיריה הידועים ביותר.

לאחר המלחמה יצרה לה פיאף מוניטין ברחבי העולם. היא הופיעה מספר פעמים בניו יורק ושרה בקרנגי הול היוקרתי. בעידודו של השחקן הצרפתי מוריס שבלייה שרה פיאף גם בסרטים, בקומדיות ובאופרות, וערכה סיבוב הופעות באירופה, בדרום אמריקה ובארצות הברית. בהופעותיה לבשה תמיד שמלה שחורה בעלת מחשוף רחב. פיאף סיגלה לה שפת גוף ייחודית: בעזרת מחוות ידיים היא "הציגה את השיר".

בחייה הפרטיים הייתה דמות מיוסרת כמו גיבורי שיריה - היו לה רומנים רבים ויחסים מזדמנים, שרובם הושפעו מהנזק הנפשי החמור שנגרם לה בהיותה נערה. כל הגברים שהכירו אותה מספרים כי הייתה נדיבה מאוד איתם וכי ידעה לצחוק ולשמוח, בניגוד לדמותה הטראגית על הבמה.

הרומנים המתוקשרים של פיאף סיפקו חומר רכילותי רב לצהובוני התקופה. פיאף פיתחה יחסים עם המלחין היהודי מישל עמר, שכתב לה את השיר "האקורדיוניסט". הרומן המפורסם ביותר של פיאף היה עם מרסל סרדן, מתאגרף צרפתי (ממוצא אלג'ירי), שפגש את פיאף בניו יורק בעת שזכה בתואר אלוף העולם במשקל בינוני. הרומן המתוקשר התפתח למרות היותו של סרדן נשוי ובעל משפחה. הרומן הסתיים באופן טראגי ב-28 באוקטובר 1949, אז נהרג סרדן בהתרסקות מטוסו בדרך מניו-יורק לפריז. פיאף האשימה את עצמה במותו של סרדן, מאחר שהיא זו שדחקה בו לטוס לפריז ולא לבוא באונייה, כדי שתוכל לראותו מהר ככל שניתן. סרדן היה האהבה הגדולה ביותר של פיאף, והיא כתבה עליו את שירה הנודע "המנון לאהבה". הבמאי הצרפתי קלוד ללוש יצר ב-1983 את הסרט "אהבתה של אדית פיאף" (Edit Et Marcel), שתיאר את הרומן המפורסם.

בשנת 1951 פגשה את שרל אזנבור, אמן נוסף שהיא גילתה, שהפך ליד ימינה ולמאהב שלה. בהמשך פגשה גם את הזמר היהודי ג'ורג' מוסטקי (Georges Moustaki) שהפך גם הוא למאהב שלה, וסייעה לטפח את הקריירה שלו. מוסטקי כתב לה את מילורד (Milord), אחד משיריה הנודעים ביותר. תאונת דרכים שהם עברו ביחד מאוד החמירה את מצבה הבריאותי של אדית.

פיאף הייתה חולנית מאוד ואושפזה מספר פעמים. הרגלי השתייה שלה פגעו גם הם בבריאותה. בשנת 1959 התמוטטה על הבמה במהלך סיבוב הופעות בניו יורק.

בשנת 1961 היא חזרה להופיע באולימפיה (Olympia) בפריז, אף על פי שבריאותה הגופנית הלכה והידרדרה, זאת לבקשתו של בעל האולם ברונו קוקטריס (Bruno Coquatrix). ההופעות זכו להצלחה רבה ופיאף למעשה הצילה את האולם האהוב והייחודי מסגירה. בהופעות הללו היא שרה לראשונה את שירה הנודע, "אינני מתחרטת על דבר" (Non, Je ne Regrete Rien), שרבים ראו בו שיר המבטא יותר מכל את הלך רוחה, את השיר כתב עבורה מישל ווקאר והלחין שארל דומון. פיאף אמרה על השיר "זה השיר שלו חיכיתי כל חיי", "השיר הזה הוא אני". השיר ריגש את הקהל באולימפיה עד דמעות, היות שהיה ידוע לכל שפיאף חולה מאוד ולא נותר לה עוד זמן רב לחיות.

בשנת 1962, חולה ותשושה בגיל 47, נישאה פיאף לתאו סרפו (Theo Sarapo) בן ה-26. השניים שרו יחד את השיר "לשם מה נועדה האהבה" (A quoi ca sert l`amour).

[עריכה] מותה

פיאף נפטרה בביתה שבדרום צרפת ב-10 באוקטובר 1963, לאחר שחלתה בסרטן הכבד. ההודעה על מותה התעכבה במשך יום שלם כדי שניתן יהיה להעביר את גופתה לפריז ולקבור אותה שם. היא נקברה בבית הקברות פר לשז. הכנסייה הקתולית החרימה את הלוויה בגלל אורח חייה הלא מוסרי. למרות זאת ליוו אותה בדרכה האחרונה יותר ממאה אלף איש. ב-1970 נהרג בעלה תאו בתאונת דרכים, ונקבר לצידה.