גיטרה חשמלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנדר סטראטוקסטר, אחד מדגמי הגיטרות החשמליות הנפוצים והמפורסמים ביותר בעולם

גיטרה חשמלית היא גיטרה בעלת פיקאפים מגנטיים הממירים את תנודות מיתרי המתכת לזרם חשמלי. את האות המתקבל מן הפיקאפים מזינים לתוך מגבר לשם הגברת הצליל. הגיטרה החשמלית היא כלי נגינה מרכזי בבלוז, ברוק במטאל ובמזרחית. הגיטרה החשמלית הראשונה פותחה בשנת 1931 על ידי אדולף ריקנבאקר.

מנעדה של הגיטרה החשמלית: Music Guitar note.JPG

הפקת הצליל בגיטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהפקת הצליל של גיטרה אקוסטית מסתמכת על תיבת תהודה, הצליל של הגיטרה החשמלית נסמך על אות חשמלי המופק מהתקנים המכונים פיקאפים (Pickups). הפיקאפים קולטים את תנועתם של מיתרי הגיטרה המתכתיים באמצעות שינויים בשדה המגנטי שהמיתרים מעוררים. האות החשמלי המופק מהם תלוי בתדירות התנועה של המיתרים. עיצוב האות החשמלי מתבצע באוסף של מכשירים אלקטרונים שחיבורם נקרא "שרשרת אפקטים". שרשרת האפקטים מתחילה מהגיטרה ומסתיימת במגבר. בגיטרה עצמה, יש מספר גורמים האחראים לצליל המופק, ביניהם העצים ממנו היא עשויה (לרוב עץ שונה לגוף ולצוואר), סוג הפיקאפים המותקנים בה וסוג המתכת ממנה עשוי הגשר שלה. עצים פופולאריים לבניית גיטרות כוללים מהגוני, מייפל (בעיקר לצוואר), אלמון (אלדר) ואש.

מגבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגבר של Ibanez

המכשיר המשמש להגברת האות החשמלי והמרתו לצליל נקרא מגבר (Amplifier). בדגמים המוקדמים, המכשירים כללו שפופרות ריק-התקנים ששימשו באותו זמן להגברת אות חשמלי. עם התפתחות האלקטרוניקה, מגברים מסוג זה נזנחו אך לאור ההבדל בצליל (מתארים את הצליל המופק ממגברי שפופרות כ"חם" יותר), חזרו להשתמש בהם.
מגברים קיימים בדגמים קטנים וניידים, בעלי הספק נמוך, מגברים ביתיים גדולים יותר, ועד מגברי-ענק מקצועיים להופעות, הבולטים בגודלם על הבמה.
המגברים מאפשרים לשלוט בתכונות שונות של הצליל (לדוגמה-עוצמת הצליל, גיין, טווח בס וטרבל). חלק מהמגברים כוללים את האפקט הבסיסי והפופולרי "דיסטורשן" (distortion-עיוות). רוב המגברים כוללים אלמנט "קדם-מגבר" (או פרי אמפ באנגלית), שחיוניים להגברת הגיטרה, שנותנת באופן טבעי צליל מאוד חלש. בנוסף רוב המגברים כוללים רמקול בגדלים משתנים, שממנו כמובן יוצא הצליל.

תיבות אפקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיבת אפקט "POD XT Live" של Line 6

כל גיטריסט המעוניין לעצב צליל ייחודי משלו, מסוגל לעשות זאת בעזרת בקרים המכונים תיבות אפקט או אפקטים. התקנים אלקטרוניים/חשמליים אלו מבצעים שינויים באות החשמלי ותכונותיו, שבסופו של דבר מתבטא בשינויים בצליל.
קיימים עשרות דגמים בסיסיים של תיבות אפקטים, כולל תיבות מוגדרות מראש לחיקוי צלילים שמאפיינים גיטריסטים מפורסמים או ז'אנרים ספציפיים (בלוז, ג'אז, רוק, מטאל, מזרחית ועוד). נוהגים לשלב תיבות אפקטים רבות בחיבורים שונים, חיבורים המכונים "שרשראות אפקטים". שילוב של תיבות אפקטים רבות, ברמות שונות לכל אפקט, יוצר גיוון רב ומאפשר לכל גיטריסט לבחור את הצליל שהוא מעוניין בו.

בשנות ה-60, גיטריסטים החלו לעוות את הצליל של הגיטרה באמצעות הגברת הגיין או עוצמת הצליל, של הקדם מגבר (preamplifer או בקיצור preamp). האפקט הנוצר היה של "קיטום" האות האלקטרוני (בעת ההגעה לסף ההגברה של שפופרות הריק).

השלב הבא, הופעתן של תיבות האפקטים שהרחיבו עוד יותר את מגוון הצלילים של הגיטרה, היה רק עניין של זמן. תיבות אפקטים היו נתונות בתוך מארז מתכתי וכללו לחצן גדול וגס המאפשר להפעיל או לכבות את המכשיר (הפסקת עיצוב האות החשמלי ללא הפסקת העברתו למגבר) באמצעות דריכה וזאת מהסיבה הפשוטה שידי הגיטריסטים צריכות להיות פנויות לנגינה בגיטרה, בעוד שהם חופשיים לעשות שימוש ברגליהם. לגיטריסטים רבים השימוש בתיבות האפקטים הפך לחלק קריטי ביצירותיהם, לעתים עוד יותר מהגיטרה עצמה.

בשנות השמונים והתשעים, הושגה הצלחה בתכנון אפקטים אלקטרונים-דיגיטליים ומבוססי תוכנה, המסוגלים לחקות באיכות משופרת את האפקטים שהושגו בעבר באמצעים אנלוגיים, ביניהם מגברי שפופרות ריק.

הודות להתפתחות של המחשבים האישיים, בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 יצאו לשוק כרטיסי קול המאפשרים חיבור של הגיטרה למחשב. כמו כן, יוצרו תוכנות ייעודיות להדמיית אפקטים והאינטרנט אפשר הפצה של תוכנות חופשיות כאלו וקבצים השומרים בתוכם הגדרות לאפקטים שמשתמשים אחרים יצרו. תוכנות מסוג זה מאפשרות לנגנים מתחילים והן לנגנים מקצועיים להתנסות בשימוש באפקטים. למרות יתרונותיהם היחסיים של אפקטים דיגיטליים, גיטריסטים מקצועיים רבים מעדיפים לעשות שימוש באפקטים אנלוגיים, משום צלילם המיוחד.

אפקטים פופולאריים -

דיסטורשן (או אובר דרייבoverdrive) אפקט הנותן סאונד "מלוכלך" ו"אגרסיבי", פופולרי במיוחד בנגינת רוק, מטאל או בקטעי סולו. אפקט מאוד שכיח, נמצא ברבבות קטעי מוזיקה פופולרית.

דיליי, רוורב, אקו - נותנים אפקט של הד, צליל החוזר על עצמו הרבה פעמים, כמו במערה, אולם קונצרטים וכו'. יכול להדהד הרבה פעמים, כאילו יש יותר מגיטרה אחת מנגנת (דיליי, אקו) או לדמות חללים פתוחים שונים (רוורב). גיטריסטים ידועים שהשתמשו באפקט זה הם: דייויד גילמור (מלהקת פינק פלויד) ובריאן מיי (מלהקת קווין).

וואה וואה - אפקט המופעל על ידי דוושה. פעולתו של האפקט נעשית על ידי חיתוך תדרים הגבוהים (טרבל), כך שנוצר צליל המזכיר דיבור של בנאדם. גיטריסטים ידועים המשתמשים באפקט זה הם: ג'ימי הנדריקס, קירק האמט (מלהקת מטאליקה) וג'ון פרושיאנטה (מלהקת הרד הוט צ'ילי פפרס).

קורוס, או פלנג'ר - אפקט שמדמה צליל של "מקהלה". האפקט לוקח את הצליל הבודד של הגיטרה, מעתיק אותו, מעוות אותו קצת, ומנגן אותו במרווח (דיליי) קצר מאוד אחרי הצליל המקורי. הסאונד שמתקבל הוא של צליל יותר "חם" ו"הרמוני".

בין הגיטריסטים המפורסמים שתכננו גיטרות בעלות אפקטים מובנים אפשר לציין את ג'ימי פייג', ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, פרנק זאפה, ג'ו סאטריאני, סטיב ואי, אינגווי מלמסטין, דיוויד גילמור, סיד בארט, אדי ואן היילן, קורט קוביין, בריאן מיי, ג'ון פטרוצ'י ופיט טאונסנד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיטרה החשמלית המסחרית הראשונה פותחה על ידי אדולף ריקנבאקר (Adolph Rickenbacher) ויצאה לשוק ב-1931. הגיטרות החשמליות הראשונות היו למעשה גיטרות אקוסטיות (בעלות תיבת תהודה ומיתרי מתכת), אשר להן חוברו "פיקאפים" (מיקרופונים שקולטים את תדירות המיתר באמצעות שדה מגנטי) כאשר התעורר הצורך בעוצמות קול גבוהות. המוזיקה הפופולרית בארצות הברית של אותה תקופה הייתה הביג בנד - אלו היו תזמורות גדולות הכללו סקציות של כלי נשיפה וחטיבת קצב, ולכן ניגנו בווליום גבוה מאוד. הגיטרה החשמלית יכלה להתאים את עצמה לסגנון מוזיקה זה וכך צברה פופולריות. הגיטרות יוצרו על ידי חברות שונות, כמו ריקנבאקר, אודיווקס וגיבסון.

הגיטרה החשמלית המוכרת כיום (solid-body - ללא תיבת תהודה), היא גיטרה חשמלית הבנויה מעץ מלא, יוצרה לראשונה בצורה מסחרית על ידי ליאו פנדר בשנת 1949. הדגם נקרא "איסקוייר", שהייתה גיטרה בעלת פיקאפ יחיד. לאחר מספר שנים, נוסף עוד פיקאפ והשם שונה ל"ברודקאסטר" ולאחר מכן שמו שונה ל"טלקסטר" מפני ש"גרץ'" החלו לייצר קודם לכן דגם שנקרא "ברודקאסטר" ונוצר בלבול.

ב-1952 יצא לשוק דגם גיטרה נוסף, על ידי חברת גיבסון, הנקרא לס פול, אשר זכה להצלחה גדולה ביותר; וב-1954, חברת פנדר הוציאה לשוק את הדגם סטראטוקסטר (הנקרא בקיצור "סטראט"), אשר זוכה להצלחה מסחררת החל משנות ה-60 ועד ימינו. ה"סטראטוקסטר" וה"לס פול" הן אבות הטיפוס לרוב גיטרות ה-"solid body" שמיוצרות מאז. הדגמים הנ"ל מיוצרים עד היום אבל בגלל שינויים בתהליכי הייצור ובבעלות על החברות וכן בשל התיישנות העץ (שמשפרת את הצליל בגיטרות איכותיות), אין אחידות ברמתם של דגמים זהים מתקופות שונות.

לאחרונה נעשו חידושים בתכנונן של גיטרות חשמליות:

  • ב-2002, חברת גיבסון הכריזה על יצירתה של הגיטרה הדיגיטלית הראשונה. ההמרה לאות דיגיטלי מתבצעת בתוך הגיטרה, והאות המופק מועבר דרך כבל אתרנט. שיטה זו מבטלת את החסרון ברעש הנגרם משימוש בכבלים לא איכותיים ומאפשרת עיבוד אותות עצמאי לכל מיתר נפרד.
  • ב-2003, יצרנית המגברים "Line 6" שחררה לשוק את גיטרת הואריאקס (Variax). הייחוד בגיטרה זו, הוא השימוש בפיקאפים פיזואלקטריים במקום הפיקאפים האלקטרומגנטיים הסטנדרטיים. כמו כן, יש בתוכה מחשב המאפשר לשנות את הצליל המופק מהגיטרה לצליל של גיטרות פופולריות רבות.
  • בסוף 2007 גיבסון השיקה את הדגם "Gibson Robot" עם טכנולוגיית הכוונון העצמי. תכנולוגיה זו הוחלפה בשנת 2013 בתכנולוגיה דומה בשם Mini E-Tune

טכניקת הנגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיטרה חשמלית מתוצרת "Charvel"

טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית שונה מטכניקת הנגינה בגיטרה קלאסית. הגיטרה החשמלית מאפשרת שליטה מלאה בצליל הנגינה. השליטה מתחלקת לשתי קטגוריות. הראשונה, אפשרויות האפקטים המולבשים על הצליל הרגיל של הגיטרה והשנייה, טכניקות נגינה כמו שליטה במשוב (פידבק), גשר הטרמולו (ברוב הגיטרות הנפוצות היום), טכניקות פריטה שונות וכו'. בגיטרה חשמלית, בניגוד לגיטרה קלאסית, אין כמעט שימוש באצבעות יד ימין ובציפורניים (מלבד גיטריסטים כמו מארק נופלר מהדייר סטרייטס. ראו פינגר סטייל). כל התווים מנוגנים בדרך כלל בעזרת מפרט על מנת לשלוט בצליל היוצא בצורה מלאה. כמו כן, ישנן תוספות שונות לנגינה, מעין "מיני-טכניקות", אשר מעשירות את הצליל, כגון טפינג (tapping) שפותחה על ידי אדי ואן היילן, חסימה (muting) וכיוצא בזה (ראו פריטה בגיטרה).

טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית פותחה על ידי אומני הבלוז האינסטרומנטלי בשנות הארבעים והחמישים, והתפתחה לכיוונים שונים. הן במוזיקה הנאו-קלאסית והן במוזיקת הג'אז, כאשר גיטריסטים מושכלים כמו וס מונטגומרי פיתחו טכניקות אלתור שונות על גיטרה, כמו Chord melody, נגינה באוקטבות ועוד. עד להופעתם של גיטריסטים כמו מייקל אנג'לו באטיו ואינגווי מלמסטין שחיברו את המודוסים הקלאסיים למוזיקת המטאל ופיתחו יכולת נגינה במהירויות גבוהות במיוחד (מה שמכונה "גיטר שרדינג").

חברות המייצרות גיטרות חשמליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיטרת גיבסון פיירבירד

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]