שנות ה-60 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית
| ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית |
 במאה ה-20 במאה ה-21 |
ערך זה מכיל סקירה של האירועים והמגמות העיקריות במוזיקה הפופולרית במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.
במהלך העשור הז'אנרים הדומיננטיים בעולם המערבי היו רוק אנד רול, מוזיקת נשמה, מוזיקת פולק, הפלישה הבריטית/מוזיקת ביט, רוק פסיכדלי, רית'ם אנד בלוז, מוזיקת פופ, מוזיקת קאנטרי.
בממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקת ביט והפלישה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מוזיקת ביט, הפלישה הבריטית
בסוף שנות ה-50 נוסדו להקות רבות בערים מרכזיות בממלכה המאוחדת כמו ליברפול, מנצ'סטר, ברמינגהאם ולונדון. אחת מהערים הבריטיות עם הסצנה הפורייה ביותר באותה התקופה הייתה ליברפול, שם לפי ההערכות פעלו במהלך שנות ה-60 בסביבות כ-350 להקות שונות, אשר ניגנו בעיקר באולמות נשפים, באולמות קונצרטים ובמועדונים. להקות הביט הושפעו במיוחד להקות אמריקאיות שהיו פופולריות במיוחד באותה התקופה כמו באדי הולי והצרצרים(אנ') (שממנה להקת הביטלס קיבלה את ההשראה לשם הלהקה שלהם), וכמו גם להקות בריטיות כמו הצלליות.[1] בעקבות ההצלחה הניכרת לה זכתה בתחילת העשור להקת הביטלס בבריטניה, היו אמנים נוספים מליברפול שהצליחו בעקבות כן גם להגיע לצמרת המצעדים ובהם סילה בלאק(אנ'), ג'רי והפייסמייקרס ולהקת המחפשים. להקות הביט שזכו להצלחה הניכרת ביותר בברמינגהאם כללו את להקת ספנסר דייוויס(אנ') ולהקת המודי בלוז. להקות הביט שזכו להצלחה הניכרת ביותר בלונדון במהלך העשור כללו את להקת דייב קלארק פייב, להקת הרולינג סטונז, להקת היארדבירדס ולהקת הקינקס. הלהקה הבריטית הראשונה שזכתה להצלחה עצומה במהלך העשור אשר לא הייתה מליברפול, הייתה להקת פרדי והדרימרס ממנצ'סטר. להקות הביט הבריטיות היו אלו שהובילו את תקופת הפלישה הבריטית בתולדות המוזיקה אשר במסגרתה הצליחו להקות בריטיות רבות להגיע לצמרת מצעדי הפופ בארצות הברית בתקופה שאחרי 1964, והיוו את המודל להתפתחויות חשובות רבות במוזיקת הפופ והרוק.
סצנת הרוק הבריטית, אשר צמחה בתחילת העשור עם להקות ביט כמו הביטלס, התבססה על מגוון רחב של השפעות אמריקאיות כולל מוזיקת נשמה, רית'ם אנד בלוז ורוק גלישה.[2] בתחילה, להקות הביט הבריטיות הפיקו בפועל אינטרפרטציה מחודשת למוזיקה האמריקאית, אותה הם ניגנו עבור אנשים שרקדו את ריקוד הטוויסט האמריקני. בסופו של דבר הלהקות הללו שילבו בשירי הרוק המקוריים שלהם רעיונות מוזיקליים מורכבים יותר ויותר וכמו גם סאונד ייחודי. בתחילת העשור להקות רוק בריטיות כמו הרולינג סטונז, האנימלס, והיארדבירדס היו חלק ממגון להקות בריטיות שהחלו להתבסס יותר ויותר על ההשפעות של מוזיקת הבלוז האמריקנית. במהלך 1963 החלה להקת הביטלס וכמו גם להקות ביט נוספות, כמו המחפשים וההוליס, לזכות לפופולריות רבה ולהצלחה מסחרית ניכרת קודם כל בממלכה המאוחדת עצמה.
בינואר 1964 מוזיקת הרוק הבריטית הצליחה לזכות לראשונה לפופולריות עצומה בארצות הברית כאשר שיריהם של להקת הביטלס החלו לראשונה להגיע לצמרת מצעדי המוזיקה בארצות הברית. השיר "I Want to Hold Your Hand" היה הלהיט הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד הוט 100, אשר החלה את "הפלישה הבריטית" במצעד המוזיקה האמריקאי.[3] השיר הופיע לראשונה במצעד האמריקאי ב-18 בינואר 1964 כאשר בתחילה הוא היה במקום ה-45 בעוד שבהמשך הוא הפך לסינגל המושמע ביותר במשך 15 שבועות בסך הכל.[4] ההופעה הראשונה של להקת הביטלס בתוכנית האירוח האמריקנית המופע של אד סאליבן ב-9 בפברואר 1964 נחשבת לאבן דרך בתרבות הפופ האמריקאית. כ-73 מיליון צופים צפו בשידור חי בפרק ההוא של תוכנית האירוח, והדבר נחשב באותה העת לשיא עבור תוכנית טלוויזיה אמריקאית. הביטלס הפכו בשנים הבאות ללהקת הרוק המצליחה ביותר בעולם והשפיעה רבות על ההצלחה של מספר רב של להקות בריטיות אחרות בעשורים הבאים.[5]
במהלך השנתיים הבאות פיטר וגורדון, האנימלס, מנפרד מן, פטולה קלארק, פרדי והדרימרס, מתבודדי הרמן, הרולינג סטונז, הטרוגס ודונובן הצליחו להביא לפחות סינגל אחר או יותר למקום הראשון במצעד האמריקני. אמנים נוספים שנכללים ב"פלישה הבריטית" כוללים את הקינקס ודייב קלארק פייב.[6] להקות "הפלישה הבריטית" זכו במקביל גם להצלחה רבה במצעדי המוזיקה הבריטים לאורך שנות ה-60.[7]
הביטלס הפכו בשנים הבאות ללהקת הרוק המצליחה ביותר בעולם, וההצלחה של הפלישה הבריטית תרמה רבות לכך שמוזיקת הרוק אנד רול הפכה במהלך העשור למוזיקה שלא מוזהה רק עם ארצות הברית, ופתחה את הדלת לאמני רוק בריטים רבים שזכו להצלחה בינלאומית בעשורים הבאים.[8] ניתן לטעון שההצלחה של הפלישה הבריטית למצעדים האמריקנים גרמה בארצות הברית לדעיכת ההצלחה של רוק הגלישה האינסטרומנטלי, של הרכבי הנשים, ושל אלילי הנוער שכיכבו בצמרת של מצעד השירים האמריקאי בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60.[9] ההצלחה של הפלישה הבריטית פגעה גם בקריירות של אמני/להקות רית'ם אנד בלוז מבוססים כמו פאטס דומינו וצ'אבי צ'קר ואפילו השפיעה באופן זמני על ההצלחה במצעדים של אמני רוק אנד רול פופולריים באותה העת כמו אלביס פרסלי.[10]
-
הגעת הביטלס לארצות הברית במהלך 1964 וההופעה בתוכנית האירוח של אד סאליבן סימנה את תחילת תקופת "הפלישה הבריטית" בתולדות המוזיקה -
הרולינג סטונז, 1966
בלוז בריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל להתפתחות של מוזיקת הביט בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 התפתחה בממלכה המאוחדת סצנת בלוז בריטית אשר הפיקה אינרפרטציה מחודשת לצלילי מוזיקת רית'ם אנד בלוז האמריקאית ובפרט לסאונד של אמני הבלוז רוברט ג'ונסון, האולין וולף ומאדי ווטרס. סצנת מוזיקת הבלוז הבריטית הגיעה לשיא לשיא הפופולריות שלה במהלך שנות ה-60 כאשר הסצנה פיתחה סגנון ייחודי בו הגיטרה החשמלית הייתה דומיננטית אשר תרם להפיכתם של אמנים בריטים רבים בז'אנר לכוכבים בינלאומיים כולל הרולינג סטונז, אריק קלפטון, היארדבירדס, פליטווד מק ולד זפלין.
חלק מהאמנים שהתמקדו בתחילה בבלוז רוק בחרו בהמשך ליצור מוזיקה בתתי-סוגות אחרות של מוזיקת רוק, וכתוצאה מכך סצנת הבלוז הבריטית סייעה גם ביצירה של תת-ז'אנרים רבים של מוזיקת רוק, כולל רוק פסיכדלי ומוזיקת הבי מטאל.
רוק פסיכדלי בריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקת הרוק הפסיכדלי הבריטית התפתחה במהלך אמצע שנות ה-60 והיא הושפעה בעיקר מתת-התרבות הפסיכדלית של שנות ה-60 אשר קיבלה השראה מההשפעה של צריכת בסמים פסיכדליים. השירים של המוזיקה הפסיכדלית השתמשה לעיתים רבות בכלי נגינה לא מערביים כמו הראגות והסיטארים אשר נפוצים במוזיקה הודית, וכמו גם שילבו אפקטים מיוחדים שנוצרו באולפן ההקלטות, קטעים אינסטרומנטליים ארוכים, ומילים סוריאליסטיות. אמנים בריטים בולטים כמו אריק ברדון, להקת The Who, להקת Cream, פינק פלויד והביטלס הפיקו במהלך שנות ה-60 מספר שירים בז'אנר. היו גם לא מעט להקות פסיכדליה בריטיות שרק התמקדו בביצוע הופעות חיות במהלך שנות ה-60 ומעולם לא פרסמו את המוזיקה שלהן.
רוק מתקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע העשור התפתח בבריטניה הז'אנר הניסיוני רוק מתקדם אשר שילב מאפיינים ממוזיקה קלאסית ולעיתים גם מג'אז וממוזיקה עממית/פולק ליצירת מוזיקה עשירה ומורכבת יותר. להקות רוק מתקדם בולטות במהלך העשור כללו בין היתר את פינק פלויד, המודי בלוז וקינג קרימזון.
אחד משירי הרוק המתקדם הפופולריים ביותר במהלך העשור היה שירם של להקת הרוק המתקדם הבריטית פרוקול הארום "A Whiter Shade of Pale" שהכיל מנגינת הליווי שנכתבה בהשראת שתי יצירות של יוהאן סבסטיאן באך – "אריה על מיתר סול", ו"קנטטה מס' 140: התעוררנה!, קורא הקול". השירים של להקת המודי בלוז באלבומה פורץ הדרך Days of Future Passed בוצעו בשילוב עם תזמורת ועם סינתיסייזרים.
שירים אינסטרומנטליים היו נפוצים במיוחד בקרב אמני הרוק המתקדם במהלך העשור, בעוד ששירים עם מילים לעיתים רבות היו מופשטים או עסקו בתחומי פנטזיה ומדע בדיוני.[11] האלבום "Tommy" של להקת The Who היה אלבום אופרת הרוק הראשון והאלבום הראשון שהוביל לפופולריות של אלבומי הקונספט אשר בו בדרך כלל השירים מוקדשים לנושא מסוים או תמה מסוימת ולעיתים אף מספרים סיפור עלילה באמצעות מילות השירים. אלבום הבכורה של הלהקה הבריטית קינג קרימזון משנת 1969 "In the Court of the Crimson King", אשר נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הז'אנר, השפיע רבות על העלייה בפופולריות של הז'אנר בעשור הבא.
מוזיקת פופ[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמריקה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיקת פולק[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמני מוזיקת הפולק האמריקנים הבולטים ביותר בתחילת שנות ה-60 כללו בין היתר את פיט סיגר והוויברז אשר התמקדו בעיקר בנגינת מנגינות עממיות עתיקות. בהמשך העשור החלו אמני מוזיקת פולק צעירים לצבור פופולריות. אותם האמנים, אשר ניגנו לרוב בגיטרות חשמליות והיו פעילים בתנועה לזכויות האזרח, כללו בין היתר את המוזיקאים בוב דילן, ג'ואן באאז ולהקת פיטר, פול ומרי אשר השתמשו במוזיקה ככלי רב עוצמה לקידום אקטיביזם חברתי. אמני מוזיקת פולק בולטים נוספים שזכו להצלחה רבה בהמשך העשור כללו בין היתר את הבירדס, שלישיית קינגסטון(אנ'), וודי גאת'רי, אודטה, לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, פיל אוקס, באפי סיינט-מארי, The Mamas & the Papas, סיימון וגרפונקל, פרד ניל, גורדון לייטפוט, וארלו גאת'רי.
-
הלהקה הווקלית The Mamas & the Papas היו אחד מאמני הפולק רוק האמריקאיים הבולטים של העשור -
-
סיימון וגרפונקל, 1968
מוזיקת רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת העשור אמני מוזיקת הרוק הדומיננטיים ביותר היו רוי אורביסון ואלביס פרסלי. אורביסון היה ממוקד בעיקר ביצירת בלדות, בעוד שפרסלי כיכב בצמרת המצעד האמריקנים עם להיטים רבים. עם זאת מוזיקת הרוק האמריקנית הושפעה רבות בהמשך העשור מההצלחה לה זכה תת-ז'אנר הפולק רוק, אשר שילב אלמנטים מסורתיים של מוזיקת פולק עם אלמנטים ממוזיקת הרוק וסלל את הדרך לתרבות הזמרים-יוצרים המתפתחת בהם בלטו בוב דילן והבירדס.
רוק פסיכדלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רוק פסיכדלי
לאורך שנות ה-60 התפתח ז'אנר הרוק הפסיכדלי אשר הושפע רבות מהמלחמה בווייטנאם וכתוצאה מכך הטקסטים של שירי הרוק הפסיכדלי עסקו בעיקר בהטפת שלום ואהבה.
אמנים אמריקנים בולטים בז'אנר כללו בין היתר את הלהקות ג'פרסון איירפליין, גרייטפול דד, הדלתות, ג'ימי הנדריקס, הביץ' בויז והבירדס. המוזיקאים הללו שילבו בשיריהם אלמנטים ייחודיים כמו נגינה של גיטרות עם דיסטורשן, מבני שירים לא שגרתיים וטכניקות הפקה אוונגרדיות.
-
הדלתות, 1966 -
ג'ימי הנדריקס, 1967
רוק גלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – רוק גלישה
תת הז'אנר של רוק הגלישה היה בשיא הפופולריות שלו בתחילת שנות ה-60, כאשר באותה התקופה הוא היה אחד מהסוגות המוזיקליות הפופולריות ביותר בארצות הברית. הז'אנר, אשר שאב השראה ניכרת מתרבות הגלישה חסרת הדאגות של דרום קליפורניה. להקת הביץ' בויז, אשר שילבה הרמוניות ווקליות עם מוזיקת גלישה, מילאה תפקיד מרכזי בהפיכת הז'אנר לפופולרי בקרב הציבור הרחב.[12]
דיק דייל מילא תפקיד מכריע בפיתוח הסאונד הייחודי של רוק הגלישה ושיריו היוו השראה לחלק גדול מהלהקות המובילות בז'אנר.
אמנים אמריקנים בולטים נוספים בז'אנר, שזכו להצלחה במהלך העשור, כללו בין היתר את הלהקות הצלליות, הוונטצ'רס(אנ'), The Chantays(אנ'), The Surfaris(אנ'), ו-The Tornadoes(אנ').
הפופולריות של הז'אנר דעכה באופן מהותי לקראת אמצע העשור, במקביל ההצלחה העצומה לה זכו להקות "הפלישה הבריטית" מתחילת שנת 1964 ואילך.
גראז' רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – גראז' רוק
ההצלחה העצומה לה זכו מוזיקת הגלישה, ומאוחר יותר להקת הביטלס יחד עם יתר להקות הפלישה הבריטית גרמו לכך שאלפי צעירים באמריקה הצפונית בחרו להקים להקות משלהם. חלק מאותם הלהקות, אשר הקליטו את השירים שלהם באולפנים מאולתרים בבתיהם או במוסכים המשפחתיים,[13][14] הצליחו להפיק שירים שזכו ללא מעט הצלחה וחלקם אף הפכו ללהיטים שהגיעו לצמרת מצעדי הפזמונים. בעוד שבמהלך שנות ה-60 מוזיקה זו לא הוכרה כז'אנר מובהק עם שם ספציפי, הדבר קרה בפועל רק במהלך שנות ה-70. הסוגה הייתה מאופיינת בצליל רוק אנד רול פשוט וגולמי שהושפע באופן ניכר מלהקות הפלישה הבריטית.
הפופולרית של מוזיקת הגראז' רוק דעכה במיוחד לקראת סוף העשור כאשר ז'אנרים מתוחכמים יותר של מוזיקת רוק הפכו דומיננטיים.
אמנים אמריקנים בולטים בז'אנר, שזכו להצלחה במהלך העשור, כללו בין היתר את הלהקות The Sonics(אנ'), The Seeds(אנ'), The Kingsmen(אנ'), ומעליות הקומה ה-13.
בלוז רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בלוז רוק
בתחילת העשור הגיטריסט לוני מאק היה מהאמנים הדומיננטיים ביותר שתרמו לפיתוח של מוזיקת הבלוז-רוק האמריקנית, והז'אנר זכה לפופולריות עצומה במהלך אמצע העשור. אמנים מוזיקת בלוז-רוק בולטים בארצות הברית במהלך העשור כללו את פול באטרפילד, קנד היט, ג'פרסון איירפליין, ג'ניס ג'ופלין, ג'וני ווינטר, להקת ג'יי גיילס וכמו גם ג'ימי הנדריקס ולהקתו. להקות בלוז-רוק בולטות נוספות מדרום ארצות הברית כמו להקת האחים אולמן, לנרד סקינרד וזי זי טופ היו ייחודיים בכך שהם שילבו במוזיקה שלהם אלמנטים של מוזיקת קאנטרי.[15]
מוזיקת פופ[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזמר צ'אבי צ'קר עמד מאוחרי סגנון הריקוד הטוויסט שזכה להצלחה עצומה במהלך העשור.
בניין הבריל במנהטן שבניו יורק נודע במהלך העשור כמרכז הכתיבה וההפקה של סינגלים לחברות התקליטים ולאמנים מבצעים רבים ובו הופקו באותה העת חלק גדול מלהיטי הפופ הגדולים ביותר של העשור. ג'רי גופין וקרול קינג הפכו לצמד משפיע במיוחד במוזיקת הפופ של שנות ה-60, ועמדו מאוחרי להיטים רבים, כולל השיר הראשון של להקת בנות שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקני - השיר "Will You Love Me Tomorrow" של הלהקה שירלס והלהיט "The Loco-Motion" שבוצע על ידי הזמרת אווה הקטנה ופורסם לראשונה ב-1962. להיטים בולטים נוספים שלהם כללו את " Take Good Care of My Baby " (שבוצע על ידי בובי וי), " Up on the Roof " (שבוצע על ידי הלהקה The Drifters ), " I'm Into Something Good " (שבוצע על ידי מתבודדי הרמן), ו-"One Fine Day" (שבוצע על ידי להקת השיפונס) . כותבי שירי פופ בולטים נוספים בשנות ה-60 כוללים את אלי גריניץ' וג'ף בארי שיצרו במהלך העשור את הלהיטים "Da Doo Ron Ron", "Be My Baby", "Then He Kissed Me", ו"Leader of the Pack", וכמו גם בארי מאן וסינתיה וייל שיצרו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר במהלך העשור כולל השיר "You've Lost That Lovin' Feelin'" - הגרסה של השיר אשר בוצעה על ידי הרייצ'ס ברדרס תהיה השיר המושמע ביותר ברדיו במהלך המאה ה-20.
להקת מוזיקת פופ בולטת נוספת במהלך העשור הייתה להקת המאנקיז שתהפוך לאחת מלהקות הפופ המצליחות ביותר. על אף שהלהקה נוסדה בתחילה כלהקה פיקטיבית על ידי מפיקי טלוויזיה עבור סיטקום של NBC, ועל אף שבתחילה השירים של הלהקה בוצעו בפועל על ידי מוזיקאים אחרים, בהמשך חברי הלהקה תבעו את המפיק המוזיקלי שלהם ובעקבות כך הושג הסכם שאפשר להם ליצור את כל השירים באלבום הבא של הלהקה ולבצע הופעות חיות בעצמם. הלהקה מכרה עשרות מיליוני תקליטים והצליחה להביא שלושה שירים לצמרת המצעד האמריקני - "Last Train to Clarksville", "I'm a Believer", ו-"Daydream Believer". בשלב מסוים במהלך העשור מכרה הלהקה בארצות הברית יותר תקליטים מהביטלס והרולינג סטונז ביחד.
מוזיקת נשמה ומוזיקת רית'ם אנד בלוז[עריכת קוד מקור | עריכה]
- במהלך העשור חברת התקליטים החדשה מוטאון, שנוסדה בסוף העשור הקודם, תזכה להצלחה רבה בהעלאת הפופולריות של מוזיקה שנוצרה על ידי אמנים אפרו אמריקנים בקרב הציבור האמריקני הכללי וכמו גם בשווקים הבינלאומיים. בין השנים 1960 עד 1969 מוטאון הצליחה להפיק 79 להיטים שהגיעו למצעד ה-Top10 האמריקני. ההצלחה של חברת התקליטים נבעה בעיקר מכך שעבדו בה כותבי שירים מוכשרים במיוחד שסייעו להגדיר את הצליל הייחודי של מוטאון, בהם נורמן ויטפילד, סמוקי רובינסון והולנד-דוזייר-הולנד שעמדו מאוחרי חלק גדול מהלהיטים של אמנים צעירים, בהם ההרכב פור טופס והסופרימס. אמנים בולטים נוספים שהיו חתומים עם חברת התקליטים במהלך העשור כללו את להקת The Temptations, מרווין גיי וחמישיית הג'קסונים.
- מוזיקת הנשמה הפכה פופולרית במיוחד במהלך העשור. בן אי. קינג היה מזמרי מוזיקת הנשמה הבולטים ביותר במהלך העשור ואחד מהלהיטים הגדולים ביותר שלו במהלך העשור היה השיר "Stand By Me" שפורסם לראשונה בשנת 1961. לאמני מוזיקת נשמה נוספים שזכו להצלחה עצומה בהמשך העשור כללו את סם קוק, ג'יימס בראון ואוטיס רדינג.
- זמרת הנשמה המשפיעה ביותר שהפכה פופולרית במהלך העשור הייתה אריתה פרנקלין, אשר הייתה במקור זמרת גוספל שהחלה לשיר מוזיקת נשמה לא דתית בשנת 1960, ואשר זכתה לפופולריות רבה במיוחד כאשר החלה לעבוד עבור חברת התקליטים אטלנטיק רקורדס. ההקלטות שלה משנת 1967, כמו "I Never Loved a Man (The Way I Love You)", " Respect " (אותו שר במקור אוטיס רדינג), ו-"Do Right Woman-Do Right Man", נחשבות לכמה מהשירים החשובים והמשפיעים ביותר בז'אנר, והיו מבין שירי מוזיקת הנשמה המצליחים ביותר מבחינה מסחרית במהלך העשור.
- לקראת סוף העשור, במהלך שיא הפופולריות של מוזיקת הנשמה, התפתחו מספר תת-ז'אנרים למוזיקת נשמה. אמנים בולטים כמו ג'יימס בראון וסליי אנד דה פמילי סטון היו בין האמנים הבולטים ביותר שהובילו להתפתחות של ז'אנר הפאנק, בעוד שזמרים אחרים כמו מרווין גיי, סטיבי וונדר, קרטיס מייפילד ואל גרין החלו לפתח שירי נשמה מתוחכמים יותר אשר במקרים רבים היו גם בעלי מסר פוליטי.
- בבריטניה הזמרת דאסטי ספרינגפילד הייתה מהאמנים הבריטים המשפיעים ביותר במדינה באותה העת שתרמו לפופולריות של מוזיקת הנשמה משני צדי האוקיינוס האטלנטי. אחד משירי מוזיקת הנשמה הפופולריים ביותר שלה מאותה העת היה השיר "Son of a Preacher Man" משנת 1968.
מוזיקת קאנטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך העשור הייתה חשיפה ניכרת בהרבה לז'אנר ברשתות הטלוויזיה בארצות הברית, בעיקר בזכות תוכניות וסדרות בפריימטיים שזכו לפופולריות רבה באותה העת. בעוד שהייתה עלייה ניכרת במכירות של תקליטי מוזיקת קאנטרי במהלך העשור ואמנים חדשים זכו להצלחה רבה, במהלך העשור גם נפטרו בתאונה טרגית(אנ') אמני הקאנטרי הבולטים פטסי קליין, לויד קופאס(אנ'), והוקשו הוקינס(אנ').
הסגנון המוזיקלי שהיה דומיננטי במוזיקת הקאנטרי במהלך העשור זכה לכינוי "הצליל של נאשוויל" (אנ'). סגנון מוזיקלי זה היה מאופיין בבשילוב מתוחכם של אלמנטים ממוזיקת הקאנטרי וממוזיקת הפופ. אמנים כמו ג'ים ריבס, אדי ארנולד ופטסי קליין היו מהאמנים הבולטים ביותר בעשור שהיו מזוהים עם הסגנון המוזיקלי הזה וכמה מהלהיטים הגדולים ביותר בסגנון זה כללו את "He'll Have to Go", "Make the World Go Away" ו-"I Fall to Pieces".
במהלך העשור התפתח גם סגנון מוזיקלי נוסף שזכה לכינוי "הצליל של בייקרספילד" (אנ'), ששילב אלמנטים ממוזיקת ההונקי-טונק עם גיטרות חשמליות ומוזיקת רוקנ'רול. באק אוונס, וין סטיוארט ומרל הגארד היו מהאמנים הבולטים ביותר בעשור שהיו מזוהים עם הסגנון המוזיקלי הזה.
ג'וני קאש היה גם מאמני מוזיקת מוזיקת הקאנטרי הפופולריים והמשפיעים ביותר במהלך העשור אשר שילבה אלמנטים שונים ממוזיקת רוקבילי, בלוז, פולק וגוספל. זמרות מוזיקת הקאנטרי הפופולריות לורטה לין, תמי ויינט ודולי פרטון היו מהזמרות הפופולריות ביותר בז'אנר במהלך העשור.
טרנדים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בסוף העשור פסטיבל מונטריי(אנ') ופסטיבל וודסטוק הפכו לאירועים איקונים המזוהים עם תרבות הנגד האמריקאית.
- לאירועים האקטואליים באותה העת הייתה השפעה עצומה על המוזיקה הפופולרית. שירים רבים היו שירי מחאה נגד מלחמת וייטנאם.
- מוזיקת עולם הפכה פופולרית במיוחד במהלך העשור בתקופה בה רבים החלו לגלות עניין רב בתרבויות אחרות. ראווי שנקר הופיעו בשנות השישים הן בפסטיבל מונטריי והן בפסטיבל וודסטוק. אמן הרוק הלטיני קרלוס סנטנה הפך פופולרי במהלך העשור. ג'ורג' האריסון החל לגלות עניין רב במהלך העשור בתרבות של התנועה הבין-לאומית למען תודעת קרישנה, והדבר תרם לכך שבמהלך העשור הייתה השפעה הודית מסוימת למוזיקה של להקת הביטלס כאשר בחלק מהשירים נעשה שימוש בסיטאר. בנוסף לכך גם ז'אנר הרגאיי החל לזכות בפופולריות במהלך העשור.
- בשנת 1969 להקת הרולינג סטונז ארגנו את פסטיבל אלטמונט. הפסטיבל הסתיים באירוע טראגי כאשר במהלך הופעתם של הרולינג סטונז, חברי כנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום, שנשכרו לאבטחת האירוע, רצחו בדקירות סכין מעריצה שחומת עור בשם מרדית' הנטר. בעקבות כך ירדה לפרק זמן מסוים הפופולריות של פסטיבלי הרוק בארצות הברית, ובעיני רבים פסטיבל אלטמונט נחשב באותה העת לאירוע ש"הרג" את התמימות של תנועת הנגד של שנות השישים.
- חלק משיריו של בוב דילן אשר פורסמו במהלך העשור, כמו השיר "Blowin' in the Wind", עסקו בתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח.
באמריקה הלטינית, ספרד וברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוסה נובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסגנון המוזיקלי הברזילאי, שפירושו "טרנד חדש", התפתח במקור בשכונות האמידות של ריו דה ז'ניירו. שירי בוסה נובה היו פופולריים במיוחד בתחילת שנות ה-60. אנטוניו קרלוס ז'ובים, ז'ואאו ז'ילברטו, אסטרוד ז'ילברטו וויניסיוס דה מוראיס הפכו במהלך העשור לחלק מאמני הבוסה נובה המשפיעים והנודעים ביותר. השיר הנערה מאיפנמה מאת ויניסיוס דה מוראיס, אשר פורסם לראשונה בשנת 1964, הפך לשיר הבוסה נובה הראשון שזכה להצלחה בינלאומית ניכרת. בשנת 1965 השיר זכה בפרס גראמי בקטגוריית התקליט הטוב ביותר של השנה.
נואבה קנסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו כן, במהלך העשור הסגנון המוזיקלי המשפיע נואבה קנסיון פותח על ידי האמנים הצ'יליאנים ויולטה פארה וויקטור חרה. הסגנון המוזיקלי הזה הפך פופולרי במיוחד תוך זמן קצר בכל רחבי אמריקה הלטינית והיה באותה העת מזוהה עם תנועות השמאל החדש ותנועות תאולוגיית השחרור.
סלסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שמוזיקת הסלסה התפתחה במהלך העשור בניו יורק על ידי מוזיקאים קובנים ומוזיקאים מקהילות אחרות שהגיעו מאמריקה הלטינית, מוזיקת הסלסה הפכה פופולרית ברחבי אמריקה הלטינית רק במהלך סוף שנות ה-80.
טנגו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ W. Everett, The Beatles as musicians: the Quarry Men through Rubber Soul (Oxford: Oxford University Press, 2001), pp. 37–8.
- ^ R. Stakes, "Those boys: the rise of Mersey beat", in S. Wade, ed., Gladsongs and Gatherings: Poetry and its Social Context in Liverpool Since the 1960s (Liverpool: Liverpool University Press, 2001), ISBN 0-85323-727-1, pp. 157–66.
- ^ "British Invasion" Encyclopædia Britannica, retrieved 29 January 2010.
- ^ H. Bill, The Book of Beatle Lists, (Poole, Dorset: Javelin, 1985), ISBN 0-7137-1521-9, p. 66.
- ^ Bogdanov, Woodstra & Erlewine 2002, pp. 1316–7
- ^ T. Leopold, "When the Beatles hit America CNN February 10, 2004", CNN.com, retrieved 1 February 2010.
- ^ [ "British Invasion"], AllMusic, retrieved 29 January 2010.
- ^ [ "Britpop"], AllMusic, retrieved 11 October 2006.
- ^ K. Keightley, "Reconsidering rock" in, S. Frith, W. Straw and J. Street, eds, The Cambridge Companion to Pop and Rock (Cambridge: Cambridge University Press, 2001), ISBN 0-521-55660-0, p. 117.
- ^ F. W. Hoffmann and H. Ferstler, Encyclopedia of Recorded Sound, Volume 1 (New York, NY: CRC Press, 2nd edn., 2004), ISBN 0-415-93835-X, p. 132.
- ^ E. Macan, Rocking the Classics: English Progressive Rock and the Counterculture (Oxford: Oxford University Press, 1997), ISBN 0-19-509887-0, p. 64.
- ^ Gilliland 1969, show 20
- ^ R. Shuker, Popular Music: the Key Concepts (Abingdon: Routledge, 2nd edn., 2005), ISBN 0-415-34770-X, p. 140.
- ^ E. J. Abbey, Garage Rock and its Roots: Musical Rebels and the Drive for Individuality (Jefferson, NC: McFarland, 2006), ISBN 0-7864-2564-4, pp. 74–6.
- ^ Bogdanov, Woodstra & Erlewine 2002, p. 1333
