שתל שבלולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של שתל

שתל שבּלוּל (שתל קוֹכְליארִי בלעז) הוא התקן אלקטרוני המושתל בניתוח, ומאפשר לכבדי שמיעה וחרשים לשמוע. שתל השבלול קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים חשמליים של סיבי עצב השמיעה. השתל משמש כתחליף לאברי האוזן הפגועה, ומספק למוח מידע שמיעתי. בעזרת השתל יכול המושתל לזהות קולות סביבתיים, להבין דיבור בקלות רבה יותר, ואפילו ליהנות ממוזיקה. המועמדים לשתל הם לרוב פעוטות שנולדו חרשים ומבוגרים שהתחרשו זה מכבר. אזרחי ישראל זכאים לשתל בסל הבריאות, ומאז שהובא ב-1990 ועד 2011 הושתלו כ-2000 שתלי שבלול בישראל.‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושתלת עם מעבד מאחורי האוזן ומגנט על השיער

התגלית הבסיסית שאפשרה פיתוח מכשיר שמיעה קשורה בשמו של אלסנדרו וולטה, ממציא הסוללה החשמלית. בערך ב- 1790 הוא גילה כי גירוי חשמלי של עצב השמיעה יש בכוחו ליצור תחושה של קול. כאשר הכניס לתוך אוזניו מטילי מתכת קטנים וחיבר אותם למעגל חשמלי של 50 וולט, שמע רעש דומה לזה של "מרק סמיך רותח".

במשך הזמן נעשו ניסויים דומים אחרים שהובילו לפיתוחו של שתל שבלולי במחצית השנייה של המאה העשרים. ב-1957 שארל אירייה, רופא אוזניים, ואנדרה ז'ורנו, פרופסור לפיזיקה רפואית, ביצעו ניתוח שבו הניחו חוט מתכת על עצב השמיעה באוזנו הפנימית של אדם חירש לחלוטין, מה שגרם לו לשמוע קולות בדומה ל"זמזום צרצרים". אך אב טיפוס זה של שתל השבלול לא החזיק מעמד זמן רב באוזנו של המושתל.

ב-1961 ויליאם האוס, רופא אוזניים אמריקאי, המשיך בדרכם. הוא יצר אבזרים שהושתלו בשלושה חולים. ב-1969 הוא המציא את מעבד הדיבור הראשון שניתן לחובשו על המותניים. אך הטכנולוגיה שבה השתמש כללה אלקטרודה אחת בלבד, והייתה מיועדת לעזור בקריאת שפתיים.

במשך שנות השבעים של המאה העשרים, החוקר גרהם קלארק מאוניברסיטת מלבורן שבאוסטרליה פיתח שתל שבלולי שהיה בכוחו לגרות את עצב השמיעה במספר נקודות של האוזן הפנימית. ב-1 באוגוסט 1978 רוד סואנדר, תושב מלבורן הפך למושתל הראשון של שתל השבלול. ב-1984 שתל השבלול האוסטרלי אושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקני.

בשנות התשעים של המאה העשרים מעבד הדיבור הגדול נעשה קטן יותר בזכות פיתוחה של אלקטרוניקה ממוזערת. החל ב-2006 רוב המושתלים החדשים משתמשים במעבד דיבור קטן המורכב מאחרי האוזן.

בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] מתרחבת מגמה לביצוע השתלה דו צידית, שמקנה, בנוסף על הנ"ל, יכולת שמיעה תלת ממדית, זיהוי מיקום הקול במרחב, ושמיעה טובה יותר ברעש. הדבר תלוי בגיל שעושים את ההשתלה השנייה, וככל שההשתלה השנייה סמוכה יותר לראשונה- כך התועלת גבוהה יותר, והשיקום קצר יותר. נכון ל- 2006 היו ברחבי העולם כ- 3,000 מושתלים בעלי השתלה דו צידית.

בסוף 2007 היו ברחבי העולם כ- 120,000 מושתלים.

ניתוחי שתל שבלול בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוחי שתל שבלול בארץ החלו ביוני 1989 במרכז הרפואי שיבא תל השומר. הניתוחים הראשונים בוצעו על ידי פרופ' יונה קרוננברג בהנחייתו של פרופ' בלקני שהגיע למטרה זו מארצות הברית. המנותחים הראשונים היו מבוגרים וילדים גדולים. ילדים קטנים נותחו לראשונה ב 1993. בשנת 2012 בוצעו כ-250 ניתוחי שתל שבלול בשבעה מרכזים בארץ.

ב 1999 פותחה במרכז הרפואי שיבא שיטה ניתוחית ייחודית לניתוחי שתל שבלול SMA - Suprameatal approach שיטה זו קצרה יותר בזמן ניתוח מהשיטה ה"רגילה" וכך מתקצר זמן החשיפה לנזקי ההרדמה, הזיהום הניתוחי והניתוח עצמו. חלל המסטואיד בשיטה זו לא נפתח וכך נמנעת הפגיעה האפשרית בתפקוד המסטואיד ונמנעת פגיעה אפשרית בעצב הפנים. שיטת SMA התקבלה בהתלהבות במרכזים אחדים בעולם ועד עכשיו נכון ל 2009 נותחו כ 3500 לוקים בשמיעתם בשיטה זו.

קריטריונים למועמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתל השבלול מיועד לאלו הסובלים מליקוי שמיעה עמוק (חרשים). רוב המושתלים הם פעוטות שנולדו חרשים, שאינם מקבלים מספיק תועלת ממכשירי השמיעה שלהם. כמו כן, מבוגרים שהתחרשו גם הם מועמדים לשתל. לעומת זאת, מי שלא שמע שנים רבות עלול להרוויח פחות מהשתל בגלל התנוונות מנגנוני השמיעה העצביים. כיום, למועמדים להשתלה יש בדרך-כלל ירידת שמיעה של 70dB ומעלה באוזן הטובה, ושל 90dB ומעלה באוזן המועמדת להשתלה. קבוצת המועמדים להשתלה הולכת ומתרחבת עם השנים עקב מחקרים חדשים המראים תועלת: גיל ההשתלה הולך ויורד (נכון ל-2013 יש הממליצים בישראל כבר בגיל חצי שנה), סף השמיעה הולך ויורד (מ-90dB בעבר ל-70dB בכמה ממרכזי ההשתלה בעולם).

חלקי השתל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלקים הפנימיים של השתל (משמאל לימין): מגנט, סביבו סליל השראה (שקוף), שבב אלקטרוני וחוטים עם אלקטרודות (אחד לשבלול ואחד להארקה).

השתל מורכב מחלקים המושתלים בניתוח בעצם הגולגולת ובאוזן הפנימית, ומחלקים חיצוניים אותם מרכיב המושתל. החלקים הפנימיים כוללים חוט שעליו מערך אלקטרודות, המוחדר לתוך שבלול האוזן הפנימית, ובנוסף מקלט המושתל על פני הגולגולת. החלקים החיצוניים כוללים מיקרופון ומעבד הממירים קולות לאותות חשמליים, ומשדר המעביר את האותות למקלט המושתל. המעבד מתרגם את קולות הסביבה לגירוי חשמלי, בהתאם למפה (תוכנה) שמותאמת לכל מושתל אישית. האות החשמלי עובר למשדר, הבנוי מסליל השראה, ומעביר את האות אל המקלט המושתל. המקלט ממיר את האות לפולסים חשמליים שמגרים את עצב השמיעה שבשבלול. המשדר והמקלט נצמדים זה לזה מעל ומתחת לעור מאחורי האוזן באמצעות מגנט.

חלקים פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקלט בקוטר כמה סנטימטרים ובעובי כמה מילימטרים, המושתל מתחת לעור מאחורי האוזן. כולל: מגנט, סביבו סליל השראה, שבב אלקטרוני. מהמקלט יוצא החוט עם מערך האלקטרודות.
  • מערך אלקטרודות על חוט דק הנכנס לתוך השבלול שבאוזן הפנימית דרך קידוח בעצם הגולגולת.

חלקים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעבד קול (sound processor), המסנן ובוחר אילו קולות להמיר לאות חשמלי. המעבד מחובר בכבל למשדר.
  • משדר. סליל השראה המשדר את האות החשמלי לחלק המושתל מתחת לעור, ונצמד באמצעות מגנט.
  • מיקרופון, הקולט צליל מהסביבה. לפעמים נמצא על המעבד ולפעמים על המשדר. בחלק מהדגמים יש מיקרופונים כיווניים.

הניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשתלה מתבצעת בניתוח תחת הרדמה מלאה. משך הניתוח שעה וחצי עד חמש שעות. תחילה מגלחים אזור קטן על הקרקפת. אחר כך עושים חתך מאחורי האוזן וקודחים שקע בעצם המסטואיד (בגולגולת) להנחת המקלט. אחר כך קודחים בעצם המסטואיד עד השבלול ומחדירים את האלקטרודות. האשפוז אורך 3-5 ימים עד להסרת התחבושות להחלמה חלקית של הפצע. סיכונים של הניתוח (על-פי ה-FDA‏[2]) כוללים סיבוכים מהרדמה כללית (נמוך מאוד), פגיעה בעצב הפנים, דלקת קרום המוח (נדיר), נזק למערכת שיווי המשקל, טנטון ועוד. סיכון נוסף הוא כשל אלקטרוני של השתל. בהרבה מקרים נפגעים שרידי השמיעה של המושתל.

שיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המנותחים שעברו השתלה עוברים תהליך שיקום שבו עליהם ללמוד מיומנויות שמיעתיות ושפתיות. מעטים המושתלים המבינים דיבור מיד עם השימוש הראשון בשתל, ורוב המושתלים צריכים חודשי אימון רבים עד להפקת מלוא התועלת. התוצאה טובה יותר ככל שהמנותח צעיר יותר. קשה לצפות אם ההשתלה תצליח או לא, מפני שהדבר משתנה מאדם לאדם ביולוגית, אך אחוזי ההצלחה כיום גבוהים ביותר. השתל משפר את היכולת התקשורתית של לקוי השמיעה, ומאפשר לו להשתלב בחברה בקלות רבה יותר.

לאחר שהפצע החלים, כ-3-4 שבועות לאחר הניתוח, מחברים את החלקים החיצוניים של השתל ומפעילים את המעבד. התוצאות שונות בצורה ניכרת ממטופל ומטופל. השיקום כולל פגישות לכיוון ("מיפוי") השתל, תחילה כל שבוע, אחר-כך כל חצי שנה, כאשר בשנה הראשונה יש כ-6-8 מיפויים. כמו כן, מושתלים מקבלים טיפולי דיבור. פעוטות מקבלים בדרך-כלל שיקום אינטנסיבי יותר לכמה שנים. שיתוף הפעולה של המשפחה הוא חשוב ביותר, כי הוא יכול לתרום לשמיעה ולמידה של דיבור לאורך שעות היום. ילדים רבים מדביקים את הפער השפתי תוך כמה שנים.

ההמלצה על ניתוח שתל שבלולי נעשית בתאום ושיתוף פעולה בין המשפחה וצוות בית החולים. כאשר מדובר בילד - הכרחי גם שיתוף פעולה עם הצוות במסגרת החינוכית בה הוא נמצא. צוות השיקום עשוי לכלול:

  • קלינאית תקשורת המתמחה בריפוי דיבור.
  • קלינאית תקשורת המתמחה במיפוי השתל.
  • רופא אף אוזן גרון מומחה בשתל שבלול.
  • גננת עם הכשרה לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים.
  • עובד סוציאלי.
  • משפחה.

ילדים, שהירידה בשמיעה אובחנה בגיל רך, החלו בשיקום שמיעה על ידי מכשירי שמיעה לפני גיל חצי שנה, ועברו ניתוח השתלה בגיל צעיר - הם בעלי סיכוי גבוה לפתח שפה ודיבור המתקרבת לזו של בני גילם השומעים. אחוז גבוה מהמבוגרים הסובלים מחרשות נרכשת ואשר עברו השתלה, מגיעים ליכולת קליטת דיבור המאפשרת להם לדבר ללא קריאת שפתיים, לשוחח בטלפון, ולהשתתף בדיונים וישיבות.

עלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתל על רכיביו כלולים בסל הבריאות בישראל, כמו גם עלות הניתוח וטיפולי ההמשך, ולכן אזרחי ישראל לא נדרשים לשלם על כך. השתל עולה כ-20,000$. המעבד החיצוני עולה כ-5000$-8000$. הניתוח עולה כ-15,000 ש"ח וכלול בסל הבריאות. באשר לשתל שני (באוזן השנייה), נבחנת האפשרות לכלול זאת בסל הבריאות, ויש קופות חולים המממנות זאת כבר היום. בעולם, השתל נמצא בסל הבריאות באנגליה, אוסטרליה וספרד, ובארצות הברית הוא כלול בביטוחי בריאות פרטיים. מימון השתל חוסך למדינה הוצאות חינוך מיוחד ומעלה את יכולת ההשתכרות של המושתל.

השתל השבלולי ותרבות החרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרבות החרשים

השתל הקוכליארי הוא נושא טעון ושנוי במחלוקת בקרב קהילות החרשים בישראל ובעולם. עם הופעתו הביעו אגודת החרשים בעולם, וביניהם אגודת החרשים בישראל, התנגדות רבה לשימוש בו.‏[3] לדעתם, האדם החירש הוא אדם שלם שאינו דורש תיקון. לפי טענה זו, לחרשים שפה ותרבות מפותחים, ומאחר שאינם פגומים, הם אינם זקוקים ל"תיקונים" על ידי החברה השומעת, אלא לקבלתם כשווים. ההנחה היא כי החרשות אינה "נכות" אלא תרבות, ועל כן זכותם לבחור עבור ילדיהם את ההשתייכות לתרבות ההורים. שיקול נוסף נעוץ בגיל המוקדם, יחסית, בו מתבצע הניתוח, גיל שאינו מאפשר למושתל לקבל ההחלטה בוגרת, מושכלת ונטולת לחצים בנוגע להשתלה. בנוסף טוענים המתנגדים כי המגבלות הרבות על המושתל (לדוגמה, האיסור להרטיב את השתל, או הטיפולים השיקומיים והתרגולים הרבים והממושכים הנדרשים), פוגעים באיכות חייו, וסביר שללא ההשתלה היו נחסכים ממנו.

במהלך השנים אמנם התקבל השתל השבלולי על ידי חרשים וכבדי שמיעה רבים, אך עדיין מדובר בנושא טעון ומעורר התנגדות בקרב חרשים וכבדי שמיעה.‏[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]