רב-לשוניות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רב־לשוניות היא מונח בבלשנות המתאר שתי תופעות:
- אדם הדובר ברמה סבירה לפחות שתי שפות;
- קהילה שבה נעשה שימוש במספר שפות.
בעולם ישנם יותר אנשים רב־לשוניים מאשר אנשים הדוברים שפה אחת בלבד[1].
תוכן עניינים |
[עריכה] אדם רב־לשוני
אדם רב־לשוני הוא אדם המסוגל לתקשר בעזרת יותר משפה אחת, בין אם בצורה פעילה (על ידי דיבור וכתיבה) ובין אם בצורה סבילה (על ידי האזנה וקריאה). ניתן לציין את מספר השפות שבהן מסוגל אדם לתקשר על ידי שימוש במונחים דו־לשוני לאדם המסוגל לתקשר בעזרת שתי שפות, תלת־לשוני לאדם המסוגל לתקשר באמצעות שלוש שפות וכך הלאה.
בהתאם למידת הגמישות של המשתמש במונח, ניתן להחשיב את "היכולת לתקשר" באמצעות שפה מסוימת ליכולת לתקשר באמצעותה ברמת שפת אם (לדוגמה, אדם הדובר רוסית ועברית ברמת שפת אם ייחשב כדו־לשוני); או להחשיב ידע בסיסי יותר (למשל, אדם הדובר עברית שוטפת ומבין אנגלית ברמה בסיסית ייחשב בהגדרה זו כאדם דו־לשוני). ההגדרה הראשונה היא הנפוצה יותר כאשר משתמשים במונח זה.
אנשים רב־לשוניים הם אנשים אשר רכשו שפה מסוימת בשנות ינקותם ושפה זו נקראת "שפת אם" (L1). שפת אם נרכשת בצורה לא־פורמלית, על ידי מנגנונים אנושיים טבעיים. אופן רכישתה של שפת אם נחקר באופן אינטנסיבי במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, ועל אף ההתקדמות הרבה בהבנת התהליך, התמונה עדיין אינה שלמה. עדיין שוררת מחלוקת לגבי השאלה עד כמה נעשה תהליך הרכישה באופן אינטואיטיבי ועד כמה מעורבות בו התניות אופרנטיות (מידע נוסף בערכים: בלשנות גנרטיבית וביהביוריזם). בכל מקרה מוסכם כי רכישתה של שפת אם אפשרי עד תחילת ההתבגרות בערך. שפה שנייה (L2) נרכשת באמצעות חינוך פורמלי (בדרך כלל בבתי ספר בהם נלמדת שפה נוספת כשפה בינלאומית) או לאחר מעבר למגורים בקרב קהילה אחרת אשר דוברת שפה שונה (הגירה).
ילדים הרוכשים שתי שפות בו־זמנית מכונים "דו־לשוניים סימולטניים". אף במקרה שלהם, שפה אחת היא בדרך-כלל השפה הדומיננטית יותר והיא זאת הנמצאת בשימוש רב יותר בשנות ילדותם. סוג זה של דו־לשוניות נוצר בדרך כלל כאשר את הילד מגדלים הורים דוברי שפות שונות, או כשהשפה שמדברים ההורים וקרובי המשפחה שונה מהשפה המדוברת בקהילה הרחבה יותר. לא ידוע על מגבלה על מספר השפות שיכול ילד לרכוש. ילד שגדל בסביבה שבה מדברים שלוש או ארבע שפות עשוי לרכוש את כולן כשפות אם, אם כי סביר שלא ישלוט בכולן באותה מידה. כמו כן, ברוב המקרים רכישת שתי שפות או יותר במקביל מאטה את תהליך הרכישה, כך שילדים רב-לשוניים סימולטניים מתחילים לדבר בגיל מאוחר יותר, ומגיעים לשליטה מלאה בשפות האם שלהם באיחור מסוים לעומת ילדים חד-לשוניים.
[עריכה] קהילה רב־לשונית
בעבר, בקהילות אשר היו מצויות באזורי השקה של שתי שפות או יותר, חל צורך של הקהילה לתקשר עם בני קהילות שונות הדוברות שפות שונות, בדרך כלל על מנת לקיים מסחר. הדבר הצריך את בני אותה קהילה לשלוט ברמה בסיסית לפחות ביותר משפה אחת. בימים שבהם כמעט לכל קהילה קטנה־יחסית הייתה שפה משלה, תופעת הרב־לשוניות הייתה הרבה יותר נרחבת מאשר בימינו. הדבר נכון גם בימינו במקומות כדוגמת הודו ואפריקה, בהם ישנן שפות רבות בשימוש. הבלשן אקהארד וולף (Ekkehard Wolff) מעריך כי כ־50% מאוכלוסיית אפריקה היא רב־לשונית[2].
בחברות רב־לשוניות, לא כל הדוברים הם בהכרח רב־לשוניים (יש לשים לב להבחנה בין שתי המשמעויות של המושג אשר נעשתה בתחילת ערך זה). כאשר כמעט כל הדוברים הם רב־לשוניים, ניתן לסווג את הקהילה בהתאם לחלוקה הפונקציונלית של השפות:
- דיגלוסיה – מצב שבו בקהילה מסוימת שפה אחת נחשבת כשפה ה"עליונה", והיא השפה המדוברת במשלבים רשמיים והשפה האחרת (או מספר שפות אחרות) נחשבות כשפות ה"תחתונות", ומשתמשים בהן בהקשרים פאמיליאריים, בלתי־רשמיים. ההחלטה באשר לשימוש בשפה מסוימת על פני רעותה היא החלטה פונקציונלית.
- אמבילינגואליזם – במקרה זה ההחלטה באשר לשימוש בשפה מסוימת על פני שפה אחרת אינה החלטה פונקציונלית, וכמעט שלא ניתן לדעת באילו מצבים ייעשה שימוש בשפה אחת ובאילו מצבים בשפה אחרת. מצב של אמבילינגואליזם טהור נדיר מאוד. במידה מסוימת, קהילת הדוברים בלוקסמבורג היא אמבילינגואלית, וכן קהילות רבות באזורי השקה של מספר שפות (למשל גבול גרמניה–הולנד).
- רב־לשוניות חלקית – קהילה אשר בה דוברים מספר שפות, אך רוב הדוברים באוכלוסייה הם חד־לשוניים, מכיוון שאין אינטראקציה רבה בין החלקים השונים באוכלוסייה. בין הדוגמאות הקלאסיות לרב־לשוניות חלקית ניתן למצוא את אזור הבלקן, אוכלוסיית שווייץ ובמובן רחב יותר את תושבי האיחוד האירופי. ניתן אף לראות את אוכלוסיית ישראל כקהילה דו־לשונית חלקית, שבה ישנם דוברי עברית ודוברי ערבית, ורק מיעוטם שולטים בשתי השפות ברמה סבירה.
