תרבות החירשים
תרבות החרשים היא התרבות - הווי החיים, הערכים והזכרונות הקולקטיביים, שהתגבשו בקרב קהילת לקויי השמיעה. בניגוד למרבית הקבוצות של אנשים עם לקויות, מרבית הסוציולוגים סוברים כי בקרב החירשים התפתחו תת-תרבויות ותרבויות עשירות ועצמאיות. אחד הגורמים העיקריים להתפתחות תרבויות אלה הוא שפות הסימנים. בקרב החירשים ישנם אנשים רבים המחשיבים חרשות כחוויה אנושית שונה ולא כמחלה, לקות או נכות. ישנם גם אנשים שלא רואים סתירה בין היות החירשות לקות לבין היותם של החירשים בני תרבות עצמאית. חירשים אחרים ואנשים המקורבים להם (כגון אלכסנדר גרהם בל) רואים בקהילה החירשת קהילה דומה לקהילות מיעוט אתני בעלת שפה משלה.
באנגלית, מקובל להבדיל בין התופעה הפיזיולוגית לתופעה התרבותית, בעזרת אות תחילית גדולה (The Big D Deaf).
תוכן עניינים |
מאפיינים תרבותיים של קהילות החירשים [עריכה]
מעבר לחוויות ייחודיות לאנשים עם לקות מסוימת ומעבר לשוני שגורמת לקות מסוימת לתפיסתו של האדם, לחירשים יש שפות משלהם, מוסדות חינוך משלהם, שהם הרבה פעמים פנימיתיים והכוללים מכללות ואוניברסיטה של חירשים, מועדונים חברתיים ואירועי תרבות ובידור משלהם, אמצעי תקשורת משלהם (טלטייפ) וכיוצא בזה. הבדלים אלה בינם לבין החברה הכללית מחייבים גם שוני בחוויות קולקטיביות ובערכים. קבוצת האנשים בעלי הלקויות האחרת היחידה שמתקרבת למצב כזה היא קבוצת האוטיסטים בתפקוד גבוה. גם בקהילת האוטיסטים בתפקוד גבוה יש אנשים הטוענים שלא רק שהאוטיזם יוצר תרבות, הוא גם אינו ראוי להגדרה כלקות.
קהילות אחרות של אנשים עם חוויות ייחודיות קשר תוך קהילתי וקהילה ברמת ארגון גבוהה, כגון נכי מלחמות ועיוורים, אינם מנותקים מהחוויות של הציבור הכללי ואינם יוצרים תודעה חברתית נפרדת.
קהילות של תרבות חרשים אינן מקבלות באופן אוטומטי כל חרש קליני או פוסלות מלכתחילה כל אדם שומע. תרבות החרשים מגדירה חרש כמי שמזהה את עצמו כחבר בקהילת החרשים וששאר חברי הקהילה מקבלים אותו ככזה. קהילה כזו יכולה לכלול אף אנשים שלמדו בבתי ספר של חרשים, ילדים להורים חרשים ומתורגמנים.
הקידמה כאיום תרבותי [עריכה]
השאלה לגבי הגדרת החרשות כתרבות ו/או כלקות, עלתה לתודעה הציבורית עם ההתקדמות הטכנולוגית שנעשתה ביכולת השתלת שתל שבלולי (קוכלארי) אצל ילדים המאובחנים כחרשים מלידה. קבוצות מסוימות בתרבות החרשים מתנגדות להשתלת השתל אצל ילדים וטוענות כי אין מדובר בנכות שיש צורך לתקנה (למשל, לא יעלה על הדעת לבצע ניתוח לשינוי צבע עור לילד בעל צבע עור כהה). לעומתן, התומכים בשתל חוששים כי ילדים שיגדלו להיות חרשים עלולים לתבוע את הוריהם על אובדן האפשרות לשמיעה (ההצלחה רבה ככל שההשתלה נעשית בגיל צעיר יותר) וטוענים כי יש חובה אתית לתת לילדים חרשים את האפשרות לשמוע.
פרשה נוספת שעוררה דיון ציבורי בנושא הייתה על זוג נשים לסביות חרשות בארצות הברית, שרצו לגדל ילד באמצעות הפריה חוץ-גופית. הם פנו לבנק הזרע בבקשה לקבל דגימת זרע של אדם חרש כדי שהילד יצא גם הוא חרש. בנק הזרע התנגד, בטענה שחרשות היא מחלה ואסור לו לקבל זרע מתורמים חולים. לבסוף, הנשים נאלצו להשיג תרומת זרע פרטית מחרש, באופן עצמאי.
מעבר לאיומו של השתל שבלולי על קיומה של שפת הסימנים, גם החלפתו של הטלטייפ בSMS שמאפשר לחירש לטלפן אל כל אדם ולא רק אל חירשים מסכן את קיומה של תרבות החירשים. אמצעים נוספים שמסכנים את קיום תרבות זו הם הדואר האלקטרוני שמוריד מחשיבותו של הטלפון ומבידודם של החירשים, כתוביות הטלטקסט שהופכות את הטלוויזיה הכללית לנגישה לחירשים.
למעשה, כשם שהשתמרות שפות ותרבויות של בני מיעוטים אחרים תלויה בהמשך בידודם מהחברה הכללית, כך קורה גם עם שפות הסימנים ועם תרבות החירשים.
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
- אתר על תרבות חרשים והשתל הקוכלארי (באנגלית)
- הסרט התיעודי Through Deaf Eyes מ-2007
