תרבות החירשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תרבות החרשים היא התרבות - הווי החיים, הערכים והזכרונות הקולקטיביים, שהתגבשו בקרב קהילת לקויי השמיעה. בניגוד למרבית הקבוצות של אנשים עם לקויות, מרבית הסוציולוגים סוברים כי בקרב החירשים התפתחו תת-תרבויות ותרבויות עשירות ועצמאיות. אחד הגורמים העיקריים להתפתחות תרבויות אלה הוא שפות הסימנים. בקרב החירשים ישנם אנשים רבים המחשיבים חרשות כחוויה אנושית שונה ולא כמחלה, לקות או נכות. ישנם גם אנשים שלא רואים סתירה בין היות החירשות לקות לבין היותם של החירשים בני תרבות עצמאית. חירשים אחרים ואנשים המקורבים להם (כגון אלכסנדר גרהם בל) רואים בקהילה החירשת קהילה דומה לקהילות מיעוט אתני בעלת שפה משלה.

באנגלית, מקובל להבדיל בין התופעה הפיזיולוגית לתופעה התרבותית בעזרת השימוש באות תחילית גדולה - או שימוש בביטוי "big D Deaf", הן בדיבור והן בכתיבה.

ההיסטוריה של קהילת החרשים בארץ -התהוות הקהילה והתפתחותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1]המידע המוקדם ביותר שיש על קהילת החרשים בארץ הוא מסוף המאה התשע עשרה. בתקופה זו היו בירושלים ובצפת קבוצות קטנות ומעורבות של חרשים יהודים וערבים והם ככל הנראה תיקשרו ביניהם בסימנים, אך לא נמצא מידע על צורות הסימון שהתפתחו שם.

בשנות השלושים עלו ארצה כמה צעירים חרשים מגרמניה, ובהם מי שעתידים להיות דמויות מפתח בקהילת החרשים שבדרך. הראשון שבהם משה במברגר, עלה ארצה ב-1934. באופן טבעי הוא חיפש להיות בחברת חרשים, וב-1935 כאשר העתיקה משפחתו את מקום מגוריה לירושלים הוא פנה לבית הספר לחרשים. שם אמנם לא היו צעירים חרשים בני גילו, אך המנהל, שהכירו מגרמניה, הפנה אותו לאריה צוקרמן, אדם חרש שהתגורר בירושלים. צוקרמן היה מאותם ילדים חרשים שנשלחו ללמוד בברלין, מקום שם למד בשעתו גם משה במברגר. הודות לרקע המשותף של שינהם מיד נקשרו ביניהם קשרי ידידות. בביתו של צוקרמן פגש במברגר את יחזקאל סלע, אף הוא חרש, שכנראה השתייך לקבוצת חרשים ירושלמית שהתפתחה בעיר בראשית המאה העשרים. כך נוצר גרעין ראשוני של קבוצת חירשים. אך חברי הקבוצה לא נשארו זמן רב בירושלים. הם עקרו לתל אביב משום ששם היה קל יותר למצוא עבודה.

לכל קהילה יש אירועים מספר הנתפסים כציוני דרך מיוחדים ובעלי חשיבות בתולדותיה. בעבור קהילת החירשים בארץ, אירוע כזה הוא תהלוכת העדליידע בתל אביב בשנת 1936. בשעת האירוע פגשו חברי הקבוצה הקטנה מירושלים בחירשים נוספים מתל אביב ומחיפה. הידיים המסמנות הן ש"הסגירו" את זהותם כחירשים, ובאמצעותן הם יכלו להתחבר זה לזה. בעקבות הקשר הראשוני שנוצר בעדליידע החלו חברי הקבוצה להיפגש בקביעות. כך נוצר הגרעין הראשוני של קהילת החירשים בתל אביב. קבוצה זו, שמנתה בתחילת דרכה כ10-15 איש, נהגה להיפגש בים, בבתי קפה או ברחוב דיזנגוף.

דמות מרכזית בקהילה המתהווה היה מצחצח נעליים חירש, יוסף מושאיוף מבוכרה, שקבע את מקום מושבו בכיכר המושבות, הכיכר המרכזית בתל אביב באותה תקופה. בכיכר זו חלפו עוברי אורח רבים מידי יום ביומו, ומצחצח הנעליים היה במרכז העניינים של תל אביב דאז. בשל עיסוקו ובשל מיקומו המרכזי הוא נעשה מרכז המידע של החירשים באותה עת. מי מחברי קהילת החירשים שביקש להתעדכן בנעשה בארץ בכלל ובקבוצת החירשים בפרט, היה מגיע למצחצח הנעליים ולומד ממנו על התרחש, החדשות, ההודעות וקטעי הרכילות-הכל עבר דרכו. גרעין הקבוצה המשיך להיפגש בקביעות. אל הקבוצה הצטרף תייר חירש מפולין, אוסקר וסרמן שמו, שהביא עמו רוח רעננה ורעיונות חדשים. הוא העלה את הרעיון של ייסוד אגודת חירשים, בדומה לאגודות שפעלו באירופה באותה עת. רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה, שכן חברי הקבוצה בארץ הרגישו צורך למסד את הקשר החברתי ביניהם וליצור אגודה שתהיה בית לחירשים. ב-1934 הוקם ועד זמני לאגודה, ואף נכתב תקנון ראשוני (בעזרתו של עורך דין שומע שהתנדב לעזור בכך). מקום המפגש הקבוע באותם ימים היה מסדרון ארוך בבית קפה ברחוב בן יהודה בתל אביב, ושם לראשונה חגגו חברי הקבוצה יחד את חג החנוכה.

בפברואר 1944 נבחר הוועד הראשון לאגודה שבדרך, וב-3 ביוני 1944 הוקמה באופן רשמי אגודת החירשים, בהשתתפות 44 חברים. יושב ראש האגודה הראשון היה משה במברגר. האגודה הצליחה להשיג את אישור ממשלת המנדט וקראה לעצמה 'אגודת החירשים-אילמים בתל אביב'. הפעילויות שנעשו במועדון בשנים הראשונות שלאחר היווסדו כללו הרצאות במגוון נושאים (תנ"ך, היסטוריה וחדשות מהמתרחש בארץ ובעולם), טיולים בארץ, ביקורים בתערוכות ונשפי חנוכה ופורים מדי שנה בשנה. כפי שמעידים חברי האגודה' הנשפים האלה הם לנטולי השמיעה הזדמנות יחידה כמעט לטעום חיי חברה תקינים פחות או יותר'. האגודה עסקה גם בקליטתם של עולים חדשים חירשים, סייעה להם במציאת עבודה ודאגה שלא ינוצלו ביי מעבידיהם.

משאישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה של א"י ואת הקמתה של מדינה יהודית. פרצו אירועים אלימים בין ערביי ישראל והיישוב היהודי. אירועים אלו לא פסחו על יפו, מקום מושבו של מועדון האגודה. יהודים רבים עזבו את יפו ופליטים יהודים התמקמו במועדון. לחברי האגודה שוב לא היה בית קבוע, והם חזרו למתכונת של פגישות אקראיות בבתי קפה שונים בתל אביב. המפגשים נפסקו כמעט לחלוטין בזמן מלחמת העצמאות וחודשו רק במארס 1949.

משנסתיימה מלחמת העצמאות הפנו האנשים בארץ את מאמציהם לפיתוח המדינה הצעירה. קהילת החירשים תרמה גם היא את חלקה למאמץ. הנושא המרכזי שעמד במוקד עניינם של חברי הקהילה בשנים הראשונות לקום המדינה היה הקמת בית לאגודה. הקושי היה כפול: היו נחוצים מקום בשביל המועדון ומימון לשם בניית הבניין. חיים אפשטר, מזכיר האגודה באותם ימים, בעזרת פעילים אחרים מקרב הקהילה, פעל בלא לאות להשיג את הסכמתה של עיריית תל אביב להקצות מקום להקמת המועדון.

נראה שכל הקהילה התגייסה למבצע איסוף הכספים באמצעים שונים ומגוונים. מזיכרונותיהם של חברי הקהילה עולה כי גיוס הכספים היה מבצע שאיחד את חברי הקהילה ולכולם היה חלק בו.

שני אירועים מוזכרים בהקשר של הקמת הבניין. הראשון הוא הקרנתו של הסרט 'ג'וני בלינדה', המספר על סבלותיה של בחורה חירשת בארצות הברית בראשית המאה. סרט זה נחל הצלחה בקרב הציבור כולו, ונתן חשיפה רחבה ראשונה לנושא החירשות ולבעיותיהם של אנשים חירשים בחברה השומעת. עותק אחד של הסרט ניתן במתנה לאגודת החירשים, והיא ערכה הקרנה חגיגית לציבור הרחב, שכל הכנסותיה הוקדשו להקמת הבניין. האירוע השני היה ביקורה של הלן קלר בארץ בשנת 1952. הלן קלר נתנה כמה הרצאות בארץ, ואף נענתה בחיוב להזמנתה של אגודת החירשים ובאה להרצות לפני חברי הקהילה. התקשורת בהרצאה זו הייתה מעניינת ביותר. הלן קלר דיברה באנגלית. אך משום שדיבורה לא היה כה ברור, הייתה לה מתורגמנית שחזרה על דבריה באנגלית. אדם שומע, שידע אנגלית היטב, תירגם את דברי המתוגרמנית לעברית כתובה, ומשה במברגר תירגם מן העברית הכתובה לשפת הסימנים בשביל קהל החירשים שנכח באירוע. להרצאה הייתה השפעה עמוקה על חברי הקהילה. העובדה שאדם חירש-עיוור הגיע להישגם כה מרשימים והפך לדמות חשובה בקהילה הבינלאומית, סיפקה השראה לחברי הקהילה במאמציהם להשיג הכרה ועזרה לבניית בית משלהם. חברי האגודה שיתפו את הלן קלר בתוכניותיהם לבניית בית, והיא נעתרה לבקשתם לקרוא את הבניין על שמה.

מאמציהם של חברי האגודה נשאו פרי. הם הצליחו להשיג מגרש בשכונת יד אליהו בתל אביב, ולגייס סכום ראשוני לבניין הבית. ב-2 בדצמבר 1953 נערך טקס הנחת אבן הפינה לבית הלן קלר. בטקס נשאו דברים רבה הראשי של תל אביב-יפו, הרב טולידאנו, אשת נשיא המדינה, הגב' רחל בן צבי, ראש העיר של תל אביב דאז, מר חיים לבנון, ומזכיר אגודת החירשים, מר חיים אפטר.

מטקס הנחת אבן הפינה ועד להשלמת בנייתו של הבית עברו שנים מספר. לאחר השלמתו, בשנת 1958, שימש הבית מקום מפגש חברתי לקהילת החירשים, ניתנו בו חוגים שונים, שיעורי עזר וקורסי הכרה מקצועית, ובשעות הבוקר שוכנו בו למשך פרק זמן מסוים כיתות בית הספר לחירשים-ניב. שנות החמישים והשישים היו שנים של גלי עלייה רבים מאירופה, מצפון אפריקה ומארצות ערב. בקרב העולים החדשים היו גם חירשים, שהביאו עמם את שפות הסימנים שלהם או צורות סימון משפחתיות או מקומיות. חלק מהעולים לא זכו ללמוד במסגרת חינוכית כלשהי משום שלא היו בתי ספר לחירשים בארצות מוצאם. כדי לעזור להם למצוא תעסוקה הרחיבה אגודת החירשים את הקורסים להכשרה מקצועית שניתנו בבית הלן קלר. הקורסים ניתנו בתנאי פנימייה וכללו קורסי תפירה לבנות ועם הזמן גם נגרות, צילום וסנדלרות. התלמידים גרו במקום, ונוסף על ההכשרה המקצועית התגבשו מבחינה חברתית. הגיבוש החברתי היה רצוף קשיים, והיעדר שפה משותפת הקשה בתחילה על התקשורת. אך בזכות מאמציהם של המדריכים להשרות על הסביבה תחושה טובה למדו החניכים לאחר זמן מה להכיר זה את זה, ורכשו את שפת הסימנים הישראלית. אין ספק שהשהות הממושכת והאינטנסיבית של הצעירים במחיצה אחת ומפגשם עם חברי הקהילה בארץ תרמו תרומה נכבדה להתפתחות השפה.

גלי העלייה הביאו להתרחבותה של הקהילה. אגודת החירשים שהייתה בתחילת דרכה אגודה תל אביבית, נעשה ב-1951 אגודה ארצית שנקראה בשם 'אגודת החירשים-אילמים בישראל'-אח"א. האגודה הרחיבה את פעיליותיה. נוספו לה חברים חדשים, נוצרו קשרים עם חירשים מחו"ל ונוסדו סניפים שלה בערים אחרות. ב-1950 נוסד הסניף בחיפה וב-1958 הונחה אבן הפינה לסניף בבאר שבע. כיום האגודה מונה 9 סניפים ומועדונים ברחבי הארץ, ובהם שניים במגזר הערבי (קלנסואה וכפר קרע) וחברים בה כ6000 איש. בשנות התשעים, עם העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, הגיעו גם עולים חירשים, וחלקם הצטרפו לאגודה. בסניפים אחדים בארץ מוצעות פעילויות מיוחדות לעולים חדשים, ויש גם אולפנים להוראת העברית ושפת הסימנים הישראלית. המועדונים של האגודה משמשים לחירשים מקום מפגש חברתי ומציעים מערך מגוון של חוגים ופעילויות. אח"א מספקת גם שירותים חברתיים ושירותי רווחה וכן שירותי תמיכה לחירשים. כמו כן, מקדמת הצעות חוק, קידום זכויות וסנגור מול מוסדות הממשלה ורשויות ציבוריות אחרות.

מוסדות חינוך והתפתחות שפת הסימנים הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם מרכזי נוסף בהתפתחות קהילת החירשים בארץ הוא מערכת החינוך. הקמת מוסדות חינוך לחירשים היוותה זרז להתפתחות הקהילה, שכן מקום המפגש של מספר רב של ילדים לאורך זמן ומידי יום ביומו יכול להיות גרעין לייסוד קהילה לשונית-חברתית, שכן השפה שישתמשו בה החירשים בינם לבין עצמם תהיה שפת הסימנים. ואכן, בכמה מקומות מקומות בעולם, כגון צרפת וארצות הברית, הביא ייסוד בתי הספר לחירשים להיווצרותן ולהתבססותן של קהילות חירשים.

בארץ לא היו מסגרות חינוכיות לחרשים עד שנת 1932, לכן משפחות מבוססות שלחו את ילדיהן החרשים לבתי ספר באירופהפריז, בווינה ובברלין. המידע המקיף ביותר שיש הוא על בית הספר בברלין-המוסד לחירשים-אילמים יהודים בברלין-ויסנזה(Der Israelitischen Taubstummenanstalt in Berlin)-שנוסד בשנת 1873 בידי מרכוס רייך, מורה יהודי שהתמחה בחינוך ילדים חרשים. התלהבותו ומסירותו הרבה לבית הספר, השיטה החינוכית שפיתח וצוות המורים שטיפח- כל אלו עשו את בית הספר למוסד בעל שם, שקלט תלמידים לא רק מקרב יהודי גרמניה, אלא גם מקהילות יהודיות במדינות אחרות. כמה מהדמויות המרכזיות בראשיתה של קהילת החרשים בארץ למדו במוסד זה, המורים הראשונים לחרשים בארץ באו מקרב צוות בית הספר.

הגישה האוראלית בבתי הספר (1932-אמצע שנות השבעים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1932 נוסד בירושלים בית הספר העברי הראשון לחרשים-אילמים. את הכסף להקמת בית הספר תרם יהודי עשיר משנחאי, ליאון לוי, שהתחרש בזקנתו. הוא העביר את התרומה לחברת כי"ח, והיא פנתה לאגודת העזרה של יהודי גרמניה בבקשה להמליץ על אדם שיוכל לייסד מוסד זה. האגודה המליצה על ריכרד בצלאל הקסטר, שהיה מורה בבית הספר לחרשים בברלין. הקסטר נבחר לתפקיד בשל כישוריו בהוראה לילדים חרשים ומשום שהיה דובר עברית.

משנת 1941 פעל בית הספר בתנאי פנימייה (עד אז שוכנו הילדים בבתי משפחות מארחות), ושהו בו ילדים החל מגיל ארבע. לבוגריו הוא זכור כמוסד נוקשה שהונהגה בו משמעת ברזל. הגישה החינוכית בבית ספר זה הייתה אוראלית. תלמידים שנתפסו מסמנים, הוכו. אך כאשר הם היו בטוחים שאיש אינו רואה אותם, נשלפו הידיים מאחורי הגב, ושיחות ערות התנהלו בסימנים. למרות הדגש החזק על חינוך אוראלי למורים עצמם היה ידע בסימנים, שכן בבית הספר בברלין, שבו למדו, השתמשו בשפת הסימנים הגרמנית דאז, בעיקר בפעילויות בשעות הפנאי. כשנוסדו בתי ספר נוספים לחירשים (בתל אבי ב-1941, בהנהלתה של גב' בטי מילר-לטה, וב-1949 בחיפה, בהנהלתו של ד"ר אברהם צליוק), נקטו אף הם את גישת החינוך האוראלי שהייתה נהוגה בבית הספר בירושלים. גישה זו שלטה במערכת החינוך בארץ עד אמצע שנות השבעים, כפי שמלמד הכתוב בערך 'חרשות-אלמות' באנציקלופדיה העברית, שנכתב ב-1966 בידי ד"ר צליוק" '‏[2]היום אין חולק על כך שהשיטה האוראלית היא היחידה שבכוחה, בסופו של דבר, לפתח לשון דיבור טבעית ככל האפשר למען שיקומו החברתי של החירש-אילם'.

ניצני שינוי בגישה לשפת הסימנים (אמצע שנות השבעים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות השבעים אנו עדים לתחילתו של שינוי בגישה לשפת הסימנים, הן בקהילה והן במערכת החינוך. שינוי זה הושפע כנראה משילוב של כמה גורמים. ראשית, במארס 1973 התקיים בארץ כנס בינלאומי ' הכינוס הבינלאומי ה-4 לבעיות חירשות'. כנס זה הפגיש את אנשי קהילת החירשים ואנשי מקצוע ישראלים עם מספר רב של חירשים ושל אנשי מקצוע מחו"ל, וההרצאות בו תורגמו לארבע שפות סימנים. המפגש עם אנשים מחו"ל והבאת שפות הסימנים לקדמת הבימה גרמו להעלאת המודעות לחשיבותה של שפת הסימנים כאמצעי תקשורת עיקרי בין חירשים. היו לכך השפעות מעשיות כמעט מידיות כפי שמלמד העיון העיון בביטאון אגודת החירשים דממה שלנו: '‏[3]בעקבות הסיכומים של הכינוס הבינלאומי הרביעי לבעיות חירשות שהתקיים בבת ים בין ה19-23 במרץ 1973, חלה התעוררות לידיעת שפת תנועות הידיים בבתי הספר, במוסדות לחרשים ואחרים. האגודה העמידה 5 מדריכים להוראת שפת הידיים בערים שונות כדי להדריך מורים בבתי הספר . שנית, ב-1976 החל פרופ' יצחק שליזנגר מהאוניברסיטה העברית בירושלים לחקור עם קבוצת המחקר שלו את שפת הסימנים בארץ. נקודת המוצא במחקר זה הייתה ששפת הסימנים היא שפה ככל השפות, ולא זו בלבד אלא שהיא אף נעשתה למוקד עניין אקדמי. הפרויקט עורר עניין בקרב קהילת החירשים, ופרופ' שלזינגר הוזמן להרצות על מחקרו בבית הלן קלר. בהרצאתו זו הדגיש‏[4]ששפת הסימנים אינה מערכת תקשורת פרימיטיבית אלא שפת בני אדם במלוא מובן המילה והיא עומדת בכל הקריטריונים של השפה . התוצאה המעשית הבולטת ביותר של מחקר זה היא פרסומם של שני מילונים לשפת הסימנים: האחד הוא מילון מדעי ובו כ1500 ערכים. הסימנים במילון זה תועדו באמצעות כתב התנועה, המאפשר תיאור מדויק של כל תנועה שמבצעים חלקי הגוף השונים, כתב תנועה זה מאפשר פיתוח שיטת רישום של תנועה לכל מיני צרכים, כגון בלט ומחול, רישום תנועות בעלי חיים ועוד.

שלישית, באותם ימים התרבו הקשרים והמגעים הן של חברי האגודה והן של אנשי חינוך שומעים עם אנשים ממדינות אחרות, בייחוד ארצות הברית, שבהן הגישה לשפת הסימנים כבר הייתה שונה. במערכת החינוך בארצות הברית הוחלפה השיטה האוראלית בשיטות שאימצו בצורה זו או אחרת את השימוש בסימנים והמפגש עם סטודנטים חירשים ועם מורים חירשים שלימדו לימודים אקדמיים בשפת הסימנים חיזקו את התחושה שיש להתחיל להשתמש בשפת הסימנים במערכת החינוך. נוסף על כך, הסתמנה בקרב המורים אכזבה מהישגיהם הלימודיים של החירשים, והייתה תחושה שלפחות חלק מהבעייתיות נובעת מהיעדר תקשורת טובה בין המורים לתלמידים.

[5]המוסד החלוצי בתחום השימוש בסימנים היה מיח"א חיפה. רות פיילר, הייתה סוכנת השינוי שם. בתחילה נתקל הרעיון המהפכני בהתנגדות. אך אט אט, בעזרת כמה אנשי צוות והורים שהבינו את חשיבותה של תקשורת זורמת עם ילדיהם, קרם הרעיון עור וגידים. שפת הסימנים נעשתה לשפת לימוד במוסד זה ב-1977. מחקר של מכון סאלד שנעשה במרכזי מיח"א בשנות השמונים מצא כי הילדים במיח"א חיפה, שנחשפו לשימוש בסימנים, השיגו תוצאות טובות יותר במבדקי שפה, ואף במבדקי שפה אוראלית, מהילדים במיח"א תל אבי, ששם לא השתמשו בסימנים. מחקר זה ודאי קידם גם הוא את מתן הלגיטימציה לשפת הסימנים במערכת החינוך. לאחר פריצת הדרך בגישה ובמחקר החלו מוסדות נוספים להשתמש בסימנים.

השימוש בסימנים במערכת החינוך עורר בעיה הנוגעת לטרמינולוגיה המיוחדת של חומר הלימוד. בדר"כ אוצר המילים של שפה מתרחב בהדרגה לפי הצרכים התקשורתיים של הקהילה. תהליך טבעי זה חל בלא ספק גם בשפת הסימנים הישראלית. אך כאשר שפת הסימנים החלה לשמש במערכת החינוך, הורגש צורך דחוף להרחיב את אוצר המילים של תחומי ידע הקשורים למקצועות הנלמדים בבתי הספר. נוסף על המחסור באוצר המילים, השוני במבנה הלשוני של שפת הסימנים הישראלית לעומת העברית הקשה אף הוא על המורים. בתקופה זו תוצאות המחקר המדעי על שפת הסימנים עדיין לא חדרו לתודעתו של הקהל הרחב (הן החירשים והן השומעים), ולכן שפת הסימנים נבחנה והוערכה על פי מידת הדמיון שלה לעברית, ולא על פי אמות מידה מתוך השפה עצמה. כדי להתגבר על קשיים אלו הוקמה ועדה ארצית של מורים לשפת הסימנים, שתפקידה היה להעשיר את שפת הסימנים ולהרחיבה. חברי הוועדה היו משה במברגר, חוה סביר, שושנה וינשטוק, רות אלוף-לוין וישראל סלע. כל חברי הוועדה היו חירשים, למעט ישראל סלע שהיה בן להורים חירשים. הוועדה המציאה סימנים חדשים אך בתחילה הייתה התנגדות קשה של אנשי קהילת החירשים למילים חדשות, משום שהם הרגישו שמילים אלו נכפות עליה והיווצרותן מאולצת ולא טבעית. אך אט אט חדרו כמה מסימנים אלו לשפת הסימנים.

התפתחויות מאוחרות של שפת הסימנים (שנות ה-70 ועד ימינו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השבעים נזרעו זרעים של שינוי: שפת הסימנים החלה לשמש במערכת החינוך, כמה מורות חירשות שולבו במוסדות החינוך, וקורסים ללימוד שפת הסימנים נעשו נחוצים יותר. זרעים אלו נבטו והחלו לצמוח. תהליכים ושינויים שהחלו לפני כשלושים שנה צברו תאוצה בשנים האחרונות, ואנו עדים לכיווני התפתחות בתחומים אחדים: השימוש בסימנים במערכת החינוך, שילוב של מורים ואנשי צוות חירשים במערכת, הכשרת מורים לילדים לקויי שמיעה ומודעות לשפת הסימנים. אולם עדיין קיימת תחושת דיכוי ושלילת שפת הסימנים כשפה טבעית ויחס אליה מתקיים כשפת קביים לעברית.

[6]כיום, בחינוך ילדים חירשים שלוש אפשרויות: א. בית ספר מיוחד לחירשים- לומדים בו רק חירשים, לעתים ילדים חירשים עם בעיות נוספות. ב. שילוב כיתתי- זוהי מסגרת של בית ספר רגיל בו לומדות כיתות של ילדים שומעים, ובמקביל להן כיתות של ילדים חירשים, שיעורים של מלאכה התעמלות וציור משותפים לשומעים ולחירשים ביחד. ג. שילוב אינדיווידואלי- ילדים חירשים בודדים נמצאים בכיתה רגילה של שומעים בבית ספר רגיל, השוכן בדרך כלל בשכונת המגורים של הילדים. גם בגני הילדים יש שלוש קטגוריות: גן רגיל, גן משולב וגן מיוחד. למרות ההתפתחות בהכרה בשפת הסימנים קיימת ביקורת כי (**חגית גור) ילדי קבוצת המיעוט של החירשים מתחנכים בידי מורים השייכים אל קבוצת הרב, השומעים. המדיניות של חינוך החירשים נקבעת בידי שומעים, וגם ההשמה שלהם במסגרות החינוך השונות נעשית בידי שומעים. אלו מנוכרים למשמעויות התרבותיות של הקבוצה, וגישתם הבסיסית שיקומית. גישה זו גורסת, שצריך להטמיע ולהתאים את החריג לחברה ולצמצם את חריגותו במידת האפשר. מידת ההצלחה של השיקום נמדדת בקריטריונים של עד כמה הצליח החריג למחוק את שונותו, להידמות לרב ולהיות ככל האנשים. לכן מסרבים המטפלים בחירשים להכיר בשפת הסימנים כשפת אם הטבעית של הילדים החירשים, השימוש בשפת הסימנים מסמל עבורם את הכישלון בהטמעת החירש בחברה השומעת. יש ביניהם המאמינים ששפת הסימנים תפגע ביכולות הילדים ללמוד את השפה האוראלית המדוברת בפי שומעים.

המבקרים טוענים כי בעבר, קשרו את ידיהם של הילדים החירשים מאחורי גבם, כדי שימנעו מלהשתמש בשפת הסימנים. היום דיכוי שפת הסימנים אינו נעשה באמצעים כה בוטים וברוטליים כבעבר. הוא נעשה על ידי העברת מסר סמוי וגלוי לילדים חירשים ולהוריהם, כי מי שמשתמש בשפת הסימנים הוא כישלון חינוכי. מורים נעזרים בשפת הסימנים בחינוך חירשים רק עם מי שמתקשים ואינם מצליחים בלימודים במסגרות הנמוכות של החינוך המיוחד לחירשים. ילדים חירשים משולבים במסגרות עיונויות גבוהות בשילוב אינדיווידואלי רק אם הם אוראליים. אף על פי שהילדים החירשים גדלים בסביבה דו לשונית בבתי הספר שבה הם מתחנכים נלמדת רק העברית. היעדר הכרה בשפת הסימנים כשפה, מתבטא גם בכך שבחינות הבגרות בישראל לילדים חירשים אינן כוללות מבחן בשפת האם שלהם, שפת הסימנים. המורים וקובעי מדיניות חינוך החירשים אינם מוכנים לעשות את השינוי הנדרש ולהכיר בשפת הסימנים כשפה לגיטימית וכשפה טבעית של הילדים. אי הכרה בשפת הסימנים כשפת החירשים ובזכותם של החירשים להיעזר בה מתבטאת במיעוט שירותי תרגום לחירשים בחינוך.

קהילת החירשים מתקשה להיאבק על חינוך הילדים שלה. ההחלטות בדבר החינוך הופקע ממנה והיא מציעה את שירותיה רק למתבגרים היכולים לבחור בה. היא מתקשה להיאבק על זכותם של חירשים להיות מורים לילדים חירשים ולהוות מודל הזדהות רגשית מקור חיקוי לשפה ולתרבות. היא אינה נאבקת על הוראת שפת הסימנים הישראלית ועל הוראת ההיסטוריה שלה.

זהות האדם החירש[עריכת קוד מקור | עריכה]

[7]זהות 'חירשת' מייחדת את האנשים החירשים בחברות שונות כמיעוט עם תרבות ושפה משלו שהיא שפת הסימנים. על פי המודל הרפואי קיימת חברה אחת שהיא חברת השומעים, ויש לשאוף לשילוב מוצלח של אנשים חירשים וכבדי שמיעה בחברת הרוב ובתרבותה. זאת על ידי הדגשת התקשורת האוראלית-שימת דגש על שיפור הדיבור והשפה. השאיפה ל'נרמל' ולשקם את האדם מצביעה על כך שאנשים ללא מוגבלות רואים את החירשות כנכות טהורה ושאדם מוצלח עם לקות שמיעה הוא אדם שהצליח להשתלב בצורה מלאה בעולם השומע. על פי המודל החברתי, קיימות שתי חברות: חברת השומעים וחברת החירשים.. גישה זו רואה בחירשים קבוצת מיעוט עם תרבות ושפה משלה שהיא שפת הסימנים.

גישה שלישית, שמקורה בארצות הברית, מתייחסת לאנשים חירשים לא כחלק מקבוצה תרבותית נפרדת, אלא כקבוצת אזרחים המתחברים זה לזה בשל צרכים תקשורתיים משותפים, החווים חוויות משותפות ויש להם העדפות משותפות. כלומר, ההפרדה בין אנשים חירשים ואנשים שומעים היא בשל מכשולים תקשורתיים. בארצות הברית, נפוץ יותר לראות אנשים שומעים שולטים בשפת הסימנים ולראות מעורבות חברתית בכל תחומי החיים של אנשים חירשים ושומעים יחד, כיוון שהאנשים השומעים מכירים בחשיבותה של שפת הסימנים, ושולטים בה. התופעה של נישואים תערובת וחיים משותפים בין אנשים שומעים לחירשים בישראל היא פחות נפוצה, בשל העובדה שבתרבות החירשת בישראל שפת הסימנים היא תנאי חשוב אך לא מספיק כדי לראות את האדם שייך לקהילה החירשת.

מאפיינים תרבותיים של קהילות החירשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילה מספקת לאנשיה תחושת השתייכות ורציפות, יש לה תולדות משותפות, סולדיריות בינלאומית, מיתוסים. ההיסטוריה בונה תחוה של שייכות וזהות אישית. החיים בקהילה בעלת תרבות משותפת מספקים תחושות רגשיות המעצבות את הזהות הקולקטיבית על ידי המיתולוגיה והאתוס המשותפים. ואלו מחזקים כוחות פנימיים, כוחות יצירה והתפתחות קהילתית. מעבר לחוויות ייחודיות לאנשים עם לקות מסוימת ומעבר לשוני שגורמת לקות מסוימת לתפיסתו של האדם, לחירשים יש שפות משלהם, מוסדות חינוך משלהם, שהם הרבה פעמים פנימיתיים והכוללים מכללות ואוניברסיטה של חירשים, מועדונים חברתיים ואירועי תרבות ובידור משלהם, אמצעי תקשורת משלהם (טלטייפ) וכיוצא בזה. הבדלים אלה בינם לבין החברה הכללית מחייבים גם שוני בחוויות קולקטיביות ובערכים. קבוצת האנשים בעלי הלקויות האחרת היחידה שמתקרבת למצב כזה היא קבוצת האוטיסטים בתפקוד גבוה. גם בקהילת האוטיסטים בתפקוד גבוה יש אנשים הטוענים שלא רק שהאוטיזם יוצר תרבות, הוא גם אינו ראוי להגדרה כלקות. (**חגית גור, )בבגרותם, רב החירשים, גם מי שחונכו על פי האסכולה האוראלית, מוצאים את עצמם משתייכים לחברה החירשת. ביחד הם מרגישים בה נח יותר. יש להם שפה משותפת קולחת, מאגר של התנסויות אופייניות דומות, היסטוריה, הומור, דקויות משותפות שזר לא יבין. קבוצת החירשים היא קבוצת מיעוט בעלת איפיונים תרבותיים. קהילות אחרות של אנשים עם חוויות ייחודיות קשר תוך קהילתי וקהילה ברמת ארגון גבוהה, כגון נכי מלחמות ועיוורים, אינם מנותקים מהחוויות של הציבור הכללי ואינם יוצרים תודעה חברתית נפרדת.

קהילות אחרות של אנשים עם חוויות ייחודיות קשר תוך קהילתי וקהילה ברמת ארגון גבוהה, כגון נכי מלחמות ועיוורים, אינם מנותקים מהחוויות של הציבור הכללי ואינם יוצרים תודעה חברתית נפרדת.

קהילות של תרבות חרשים אינן מקבלות באופן אוטומטי כל חרש קליני או פוסלות מלכתחילה כל אדם שומע. תרבות החרשים מגדירה חרש כמי שמזהה את עצמו כחבר בקהילת החרשים וששאר חברי הקהילה מקבלים אותו ככזה. קהילה כזו יכולה לכלול אף אנשים שלמדו בבתי ספר של חרשים, ילדים להורים חרשים ומתורגמנים.

הקידמה כאיום תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה לגבי הגדרת החרשות כתרבות ו/או כלקות, עלתה לתודעה הציבורית עם ההתקדמות הטכנולוגית שנעשתה ביכולת השתלת שתל שבלולי (קוכלארי) אצל ילדים המאובחנים כחרשים מלידה. קבוצות מסוימות בתרבות החרשים מתנגדות להשתלת השתל אצל ילדים וטוענות כי אין מדובר בנכות שיש צורך לתקנה (למשל, לא יעלה על הדעת לבצע ניתוח לשינוי צבע עור לילד בעל צבע עור כהה). לעומתן, התומכים בשתל חוששים כי ילדים שיגדלו להיות חרשים עלולים לתבוע את הוריהם על אובדן האפשרות לשמיעה (ההצלחה רבה ככל שההשתלה נעשית בגיל צעיר יותר) וטוענים כי יש חובה אתית לתת לילדים חרשים את האפשרות לשמוע.

פרשה נוספת שעוררה דיון ציבורי בנושא הייתה על זוג נשים לסביות חרשות בארצות הברית, שרצו לגדל ילד באמצעות הפריה חוץ-גופית. הם פנו לבנק הזרע בבקשה לקבל דגימת זרע של אדם חרש כדי שהילד יצא גם הוא חרש. בנק הזרע התנגד, בטענה שחרשות היא מחלה ואסור לו לקבל זרע מתורמים חולים. לבסוף, הנשים נאלצו להשיג תרומת זרע פרטית מחרש, באופן עצמאי.

מעבר לאיומו של השתל שבלולי על קיומה של שפת הסימנים, גם החלפתו של הטלטייפ בSMS שמאפשר לחירש לטלפן אל כל אדם ולא רק אל חירשים מסכן את קיומה של תרבות החירשים. אמצעים נוספים שמסכנים את קיום תרבות זו הם הדואר האלקטרוני שמוריד מחשיבותו של הטלפון ומבידודם של החירשים, כתוביות הטלטקסט שהופכות את הטלוויזיה הכללית לנגישה לחירשים.

למעשה, כשם שהשתמרות שפות ותרבויות של בני מיעוטים אחרים תלויה בהמשך בידודם מהחברה הכללית, כך קורה גם עם שפות הסימנים ועם תרבות החירשים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שפה במרחב-אשנב לשפת הסמנים הישראלית. הוצאת אוניברסיטת חיפה. מאיר, ע. סנדלר, ו. (2002)
  2. ^ האנציקלופדיה העברית, יח [תשכ"ו], 114
  3. ^ ביטאון 'דממה שלנו', 104 [מאי-יולי 1973], 31
  4. ^ ביטאון 'דממה שלנו' 102 [ינואר-פברואר 1973], 21
  5. ^ וולקוב, ש. (1998)החירשים כקבוצת מיעוט: ראשית המאבק על שפת הסימנים, היסטוריה 1, 55-94
  6. ^ גור, ח. (1997)שוויון הזדמנויות ודיכוי: המקרה של החירשים. עיונים בחינוך 2\2, 219-205.
  7. ^ אליהו, מ., מזור, ל., רוקניאן, ג. (2003) הדרך שלנו-זהות ומעברים בחיי אדם חירש וכבד שמיעה. המכון לקידום החירש.