ف

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פא
תחילית: فـ
אמצעית: ـفـ
סופית מחוברת: ـف
סופית לא מחוברת: ف
אלפבית ערבי
ا ب ت ث ج ح
خ د ذ ر ز س
ش ص ض ط ظ ع
غ ف ق ك ل م
ن ه و ي
ء
ژ

האות פאערבית: فاء; ב-פ רפה) היא האות העשרים באלפבית הערבי. לפניה באה האות ע'ין ואחריה האות קאף.

פא מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, אטום (/f/ ‏:IPA - כמו פ"א רפה). בסגנון הכתיבה המגרבי פא נכתבת עם נקודה מתחתיה ולא מעליה, כך: ڢ. אמנם כיום צורה זו אינה רווחת כלל, אך בארצות המגרב, למעט לוב, משתמשים בה עד היום בכתיבת הקוראן.

מעניין שבמילים שאולות קדומות מופיעה ف מול העיצור הזר P. כך, למשל, מול Palestine יש فلسطين, מול Platon יש افلاطون, מול Pars (שמה הקדום של איראן) יש فارس, מול Singapore יש سنغافورة ועוד. גם השם התנ"כי פּוטיפר נכתב בערבית فوطيفار. ייתכן שיש כאן רמז להגייה כפולה של עיצור זה בערבית: סותם וחוכך, כפי שבעברית ובארמית.

פא המנוקדת בפתחה משמשת כתחילית שמשמעותה "הרי ש...", כך למשל نكتب (נַ‏כְּתֻּבּ‏) תרגומו "אנחנו כותבים", ו-فنكتب (פַ‏נַ‏כְּתֻּבּ‏) פירושו "הרי שאנחנו כותבים".

על בסיס האות פא נוצרה האות וא (ﭪ, בעלת שלוש נקודות דיאקריטיות) לייצוג עיצור שפתי-שיני חוכך קולי (/v/ ‏:IPA - כמו בי"ת רפה) במילים שאולות. בג'אווי, כתב המהווה ואריאנט של האלפבית הערבי, ڤ מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, אטום (/p/ ‏:IPA - כמו פ"א).

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט אותיות "דוד'ארז".

מקור האות פא הוא ב"פה" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים, אם כי ברובם היא מייצגת /p/, מאחר שזה היה ביטויה המקורי בפיניקית. בערבית, לעומת זאת, התרחש חיכוך של האות, וכך היא הפכה למייצגת /f/.