אלפבית פיניקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האלפבית הפיניקי, הוא האלפבית העברי-כנעני העתיק, התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני, ונוצר סביב שנת 1050 לפנה"ס. הוא היה בשימוש הפיניקים לכתיבת שפתם, הפיניקית, שפה שמית צפונית. רוב האלפביתים המודרניים נשענים עליו, כולל האלפבית היווני, הלטיני, הערבי, הקירילי, העברי ועוד. כמו האלפבית הפרוטו-כנעני, גם האלפבית הפיניקי הינו אבג'ד ובעל 22 סימנים המסמנים עיצורים בלבד, וצורת ההגייה מובנת מההקשר (האלפבית היווני היה הראשון שכלל תנועות). שמות האותיות הפיניקיות דומים לאלו שבעברית. ובכלל עברית ופיניקית דומות מאוד ומוגדרות כ"שפות אחיות".

הטקסטים הפיניקים הקדומים ביותר הם כתובות מלכי גבל שזמנם המאה העשירית לפנה"ס. הטקסטים נמצאו במושבות פיניקיות על חופי הים התיכון, בעיקר בלבנון ובקרתגו, אשר בצפון אפריקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלפבית הראשון שהומצא היה ככל הנראה האלפבית הפרוטו-סִינַ‏אִי שהתפתח מההירוגליפים המצריים, הוא היה בשימוש באזור בחצי האי סיני ובלבנט, כשממצאים שהתגלו מתוארכים החל מהמאה ה-18 לפנה"ס, במרוצת הזמן לקראת המאה ה-15 לפנה"ס, התפתח ממנו בכנען האלפבית הפרוטו-כנעני.

באלפבית הפרוטו-כנעני היו בין 27 ל-30 אותיות, כשישנה למשל הבחנה בין אַ, אִ, ו-אֻ. בנוסף לכך כיוון הכתיבה לא היה חד-גוני, ניתן היה לכתוב במאונך או במאוזן, ורווח השימוש בסגנון הבוסטרופידון, (כתיבה שורה אחת מימין לשמאל והשורה שמתחתיה משמאל לימין). בהדרגה הלכו והצטמצמו מספר האותיות, ולקראת המאה ה-13 לפנה"ס עמד מספר האותיות על 22. כמו כן עם הזמן קיבלו האותיות צורה זווייתית יותר, והחל מהמאה ה-11 לפנה"ס נקבע כיוון הכתב בצורה אופקית מימין לשמאל. את צורת הכתב הזאת לאחר שהתגבשה בצורתה האמורה (החל מהמאה ה-11 לפנה"ס) מכנים בשם הכתב הפיניקי.

חלק משמות האותיות השתנו, ככל הנראה, בהתפתחות זו: "גְמַ‏ל" כלומר "מקל זריקה" ל"גימל" - "גמל"; "דִיג" כלומר "דג" ל"דָ‏לֵת" - "דלת"; "הְל" כלומר "שמחה" ל"הא" - "חלון"; "זִיק" כלומר "אזיק" ל"זין" - "כלי נשק"; "נַ‏חְש" כלומר "נחש" ל"נון" - "דג"; "פִיט" כלומר "פינה" ל"פה" - "פה"; "שִימְש" כלומר "שמש" ל"שין" - "שן". משמעות שמותם של האותיות היא בפיניקית. שמות האותיות שוחזרו על ידי תאודור נולדקה (Theodor Nöldeke).
לעומתו, יגאל ידין בספרו תולדות המלחמה בארצות המקרא, הקדיש פרק שלם להוכיח שאכן היו כלי נשק (כלי זין) בצורת האות הפיניקית. ובהתחשב בכך שדג בפיניקית היה נוּן, שדלת יוצגה באהלי מלחמה על ידי משולש, שנמצאו סולמות צבאיים בארכיאולוגיה שאכן נבנו עם קו מרכזי אחד, והקשר ההמשכי בין אותיות שונות, כמו יד וכף, מים ודג (נון), עין ופה, ראש (ריש) ושן (שין), ועוד, הגיע למסקנה שהשמות הם מקוריים. למסקנה דומה הגיע פרופסור אהרן דמסקי מאוניברסיטת בר-אילן, בהניחו שרצף האותיות מחולק לקטעים בעלי משמעות ועניין דומים.

ישנה גם השערה שמשמעות האותיות הינה למעשה שתי רשימות: הראשונה, קשורה כולה לעבודות הקרקע ובעלי חיים יבשתיים, והשנייה, החל מהאות 'מ', עוסקת במים וים‏[1].

במקור, האותיות נחקקו על לוחות אבן, לכן רוב האותיות מורכבות מקוים ישרים, אף על פי שגרסאות מעוקלות מופיעות בתעודות מתקופות מאוחרות יותר. שיא ה"עיקול" של האותיות מופיע באלפבית הנאו-פוני, שהופיע בעידן הרומי בצפון אפריקה. האלפביתי הפיניקי נכתב בדרך כלל מימין לשמאל כאמור, אולם ישנם מספר טקסטים שנכתבו בו בבוסטרופידון.

הסתגלות הפיניקים לאלפבית הייתה מוצלחת ביותר, גרסאות שונות של הכתב התקבלו לאורך הים התיכון החל מהמאה ה-9 לפנה"ס ותרמו ליוונית, לאיטלקית העתיקה, לאנטולית ולאיברית.

סדר האלפא ביתא הפיניקי אינו ידוע, אך מסתבר על פי גלגוליו בעמים שונים שהיה קרוב לסדר האלף בית העברי הנהוג כיום, והמצוי בפרקים רבים בתנ"ך (לעתים בחסרים ושינויים קלים). אבן תל זית כתוב פיניקית (ואם אכן אינו מזויף) מזוהה עם תקופת שלמה המלך, במאה ה-10 לפני הספירה‏[2].

האלפבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאותיות אחדות באלפבית היו מספר גרסאות שונות, לדוגמה: "תו" הייתה יכולה להיכתב גם כמעיין '+' ול"חת" היו יכולים להיות גם שני "שלבים".

  • האות הלטינית X שאובה מעיצובהּ‏ של האות היוונית Χ, על אף שהאות היוונית נהגית כ"כ" רפה והאות הלטינית כ"קס". ניתן לומר שהגיית האות הלטינית X ומקבילתה היוונית Ξ, שאובה מהגיית האות "סמך", אם כי זו לא אותה הגייה.
אות שם[3] מובן האות התואמת תעתיק IPA
אלפבית
עברי
אלפבית
ערבי
אלפבית
יווני
אלפבית
לטיני
אלפבית
קירילי
Aleph אַלְף שור ("אלוף" כבפסוק: שגר אלפיך ועשתרות צאנך) א Αα Aa Аа ʔ
Beth בֵּת בית[4] ב Ββ Bb Бб, Вв b
Gimel גַּמְל גמל[5] ג Γγ Cc, Gg Гг, Ґґ ɡ
Daleth דֵלְתּ דלת או הקריאה "דא!" לגמל‏[6] ד ﺩ, ذ Δδ Dd Дд d
He הֵה חלון או הקריאה לגמל לעצור "הי!" ה ه Εε Ee Ее, Єє, Ээ h
Waw וַאוּ וו או הקריאה לגמל להסתובב. ו Ϝϝ (1), Υυ Ff, Uu, Vv, Ww, Yy Ѵѵ (2), Уу, Ўў w
Zayin זַי כלי זין ז Ζζ Zz Зз z
Heth חֵת חיץ / סולם (או חתי הפיל והממותה, או מוטות העגלה) ח ﺡ, خ Ηη Hh Ии, Йй ħ
Teth טֵת גלגל או סמל הטוב הקדום ט ﻁ, ظ Θθ   (2) Ѳѳ
Yodh יוֹד יד או את חפירה י Ιι Ii, Jj Ӏі, Її, Јј j
Kaph כַּף כף יד או כף חפירה כ Κκ Kk Кк k
Lamedh לַמְד מקל (שוט - מלמד בקר) ל Λλ Ll Лл l
Mem מֵם מים מ Μμ Mm Мм m
Nun נוּן דג נ Νν Nn Нн n
Samekh סֵמְכְּ עמוד / סמוכה, סומכי: דג קטן, סולם צבאי ס س Ξξ, Χχ Xx Ѯѯ (2), Хх s
Ayin עַיְן עין או אמצע, וייתכן חלק בחכה לצורך דיג ע ﻉ, غ Οο, Ωω Oo (2) Оо, Ѡѡ ʕ
Pe פֵּה פה או פי הדג ואולי קרס דיג נקרא פי פ Ππ Pp Пп p
Sade צָדֵּה פפירוס (צמח) או ציד (דיג בערבית)‏[7] צ ﺹ, ض (1) Ϻϻ   Цц, Чч, Џџ
Qoph קוֹף קוף המחט או של קרס הדיג ק (1) Φφ, Ψψ, Ϙϙ Qq (2) Фф, Ѱѱ, Ҁҁ q
Res רוֹשׁ ראש ואולי ראש החכה ר Ρρ Rr Рр r
Sin שִׁין שן ואולי חלק מציוד הדיג ש ش Σσς Ss Сс, Шш, Щщ ʃ
Taw תַּאוּ ת"ו או תיו, סימן (X או צלב)‏[8]. ת ﺕ, ث Ττ Tt Тт t

(1) האותיות היווניות המקבילות לקוף, לצדה, ולוואו, קופא, סאן, ודיגאמא בהתאמה, הושמטו מן האלפבית היווני בתחילת דרכו כיוון שלהן ייצגו עיצורים שנהגו ביוונית בדיוק כמו קפא, סיגמא, ואופסילון, בהתאמה.

(2) האותיות הקיריליות המקבילות לוואו, טת, סמך, קוף, ועין, Ѵѵ (אִיזִ'יטְסָא), Ѳѳ (פִיטַא), Ѯѯ (קְסִי), Ҁҁ (קוֹפַּא) ו Ѱѱ (פְּסִי), ו Ѡѡ (אומגה) בהתאמה, הושמטו מן האלפבית הקירילי כיוון שלהן ייצגו עיצורים שנהגו בקירילית בדיוק כמו Ии (אי) ו Ӏі (שלבסוף גם היא הושמטה מסיבה דומה), Фф (אֶף), צירוץ האותיות кс, ו Кк (קָא) (וצירוף האותיות пс), ו Оо (אוֹ) בהתאמה.

אלפביתים שהתפתחו ממנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלפבית העברי העתיק כמעט זהה לזה הפיניקי. האלפבית השומרוני, המשמש עד היום את השומרונים, הוא גרסה של אלפבית זה.

גם האלפבית הארמי הוא צאצא של האלפבית הפיניקי, שימושה של הארמית כלינגואה פרנקה במזרח התיכון גרמה לאימוצו באזורים רבים. מאוחר יותר התפצל אלפבית זה ליצירת אלפבית רבים, ביניהם האלפבית העברי המודרני, האלפבית הסורי והאלפבית הנבטי, אלפבית רהוט במיוחד שהיה המקור לאלפבית הערבי.

האלפבית היווני התפתח אף הוא מן האלפבית הפיניקי. היוונים שימרו את רוב הצלילים והצורות של האלפבית הפיניקי, חוץ ממעט אותיות שייצגו צלילים שלא קיימים ביוונית אותם הם הפכו לאותיות לייצוג תנועות. לשינוי זה חשיבות רבה שכן הוא מבדיל את היוונית, שפה הודו אירופאית, מהשפות השמיות, שבהן ייצוג לעיצורים בלבד.

האלפבית הקירילי התפתח מהאלפבית היווני; חלק מהאותיות הקיריליות התפתחו מאותיות גלגוליטיות, כשהאחרונות הושפעו מהעברית.

גם האלפבית האיטלקי העתיק התפתח מהאלפבית היווני, וממנו התפתח האלפבית הלטיני. נראה שגם האלפבית הרוני הגרמאני התפתח מגרסה מוקדמת של האלפבית האיטלקי העתיק דרך תעודות כלשהן מהאלפים.

היסטוריונים רבים מאמינים כי גם האלפבית הבַ‏רהְמי, וצאצאיו האלפביתים האינדים, התפתחו מהאלפבית הפיניקי, השערה שעושה אותו ל"אבי" רוב שיטות הכתיבה. האבג'ד, האבוג'ידה (כל אות מייצגת עיצור ותנועה), שיטת הכתיבה בה כל אות מייצגת הגה ויכול מאוד להיות שהוא גם אבי שיטת ההנגול, בה כותבים את השפה הקוריאנית, דרך האלפבית המונגולי, שהוא שאוב מהאלפבית הברהמי. זאת אומרת שהאלפבית הפיניקי הוא מקור כל האלפביתים המשמשים כיום, למעט הכתב הסיני והשאובים ממנו. (חשוב לשים לב שאלפבית עתיקים כגון זה של המאיה וזה ששימש בשומר התפתחו באופן עצמאי, וגם שהאלפבית הפיניקי עצמו שאוב מצורת הכתיבה המצרית, שרבים סבורים שהתפתחה באופן עצמאי).

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מם=מים, נון=דג, סמך=אידרת הדג, עין=מעיין, פה=פי באר, צדי=דיג, קוף=חור הקרס, ריש=חוד הקרס ושין=שיני הקרס, תיו=סימון הדג שנדוג. קרס הדיג המשוננת, היא פרה-היסטורית, כפי שמעידים ציורי מערות בשבדיה ובצרפת
  2. ^ זאת בניגוד לסדר האוגריתי שנשמר בכתב געז באתיופיה
  3. ^ תקן יוניקוד באתר Unicode Consortium
  4. ^ ייתכן שבהדגשה, אות זו נהגתה כאות פּה דגושה
  5. ^ לאות זו הגיה דגושה ורפה
  6. ^ על פי התלמוד: "נזהא דגמלא דא דא". לאות זו הגיה דגושה ורפה.
  7. ^ אולי סירת הדיג
  8. ^ ואולי בו סימנו את הציד או דיג