AMD

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
AMD
הלוגו של AMD
סוג: חברה ציבורית, נסחרת ב-NYSE
שנת הקמה: 1969
משרד ראשי: סאניווייל, קליפורניה, ארצות הברית

37°23′12.016″N 121°59′55.550″W / 37.38667111°N 121.99876389°W / 37.38667111; -121.99876389

מייסדים: ג'רי סנדרס
אנשי מפתח: דירק מאייר, הקטור רואיז
מוצרים עיקריים: מעבדים, מעבדים גרפיים, ערכות שבבים ללוחות אם
שווי שוק: 4.954 מיליארד דולר (2011)
הכנסות: 6.568 מיליארד דולר (2011)
רווח: 495 מיליון דולר (2011)
עובדים: 11,705 (2012)
www.amd.com

Advanced Micro Devices, בע"מ (AMD) היא יצרנית של מעגלים משולבים שבסיסה בסאניווייל (Sunnyvale), קליפורניה. היא היצרן השני בגודלו של יחידות עיבוד מרכזי תואמי x86, וספק מוביל של זיכרון מסוג Flash. היא נוסדה ב-1969 על ידי קבוצה של פורשים מחברת המוליכים למחצה "Fairchild", כולל ג'רי סנדרס.

AMD ידועה במיוחד בקווי הייצור של מעבדי x86 הבאים: Athlon, Phenom, Opteron ו-Duron. רכיבים יותר כלליים שלהם ניתן למצוא במחשבי האפל הישנים ובהתקנים אלקטרוניים אחרים.

בשנת 2006 רכשה AMD את ATI והוזילה את המעבדים שלה, בגלל תחרות גוברת מצד אינטל שגרמה ל-AMD הפסדים גדולים (בין היתר בשל ביצועיו המצוינים של ה-Core 2 Duo של אינטל).

מידע כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMD נסחרת באופן פומבי בבורסת ניו יורק תחת הסימן AMD. שוויה בשוק נאמד ב־8 מיליארד דולר בסוף שנת 2004. ב-24 ביולי 2006 הודיעה החברה על רכישת חברת ATI, המייצרת שבבים וכרטיסים גרפיים תמורת 5.4 מיליארד דולר.‏[1] באוקטובר 2008 החליטה AMD להתפצל בעזרת חברת השקעות מאבו דאבי. AMD תמשיך להתרכז בתכנון השבבים השונים וחברה חדשה הקרויה לעת עתה The Foundry Co תתמקד בייצורם.‏[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד והתפתחות: 1969 - 1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה החלה כיצרן של שבבים לוגיים ב-1969 ונכנסה לעסקי שבבי ה-RAM ב-1975. באותה שנה, היא הציגה שיבוט מהונדס אחורנית למיקרו-מעבד אינטל 8080.

מטה החברה הראשי בצפון קליפורניה, ארצות הברית

בפברואר 1982, חתמה AMD חוזה עם אינטל, ובכך הפכה ליצרן מקור-שני של מעבדי 8086 ו-8088. IBM רצתה להשתמש ב-8088 של אינטל ב-IBM PC שלה, אך המדיניות של IBM באותו הזמן הייתה לדרוש שיהיו לפחות שני מקורות עבור השבבים שלה.

מאוחר יותר יצרה AMD את ה-80286, או בקיצור 286, תחת אותו הסכם, עד שאינטל ביטלה את ההסכם ב-1986. הפופולריות הגוברת של שוק תואמי ה-IBM PC איפשר לאינטל לייצר מעבדים בתנאים שלהם, במקום בתנאים של IBM.

1991 - 1995[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991, AMD שחררה את ה-Am386, השיבוט שלה של מה שהיה מאוחר יותר המעבד 80386. לקח ל-AMD פחות משנה למכור מיליון יחידות. AMD המשיכה ב-1993 עם ה-Am486. שניהם נמכרו במחירים נמוכים באופן משמעותי מגרסאות האינטל של אותם מעבדים. אינטל פנתה לבית המשפט כדי לשלול מAMD את הזכות ליצור מעבדים אלו, אבל בסופו של דבר הפסידה במשפט. לשתי המתחרות היו הסכמי רישיון חוצים עבור פטנטים וכמה זכויות יוצרים ממש מההתחלה: כל אחד מהצדדים יכל להשתמש בהמצאות הטכנולוגיות של השני ללא תשלום. ה-386DX-40 היה מאוד פופולרי עם מספר רב של יצרני שיבוטים, והAm486 היה בשימוש נרחב על ידי יצרניות ציוד OEM, כולל קומפאק.

במהלך זמן זה, AMD ניסתה לנצל את המעבד לכיוון RISC עם מעבד משלהם שנקרא AMD 29K, וכמו כך לעבור להתקני גרפיקה, קול ו-Flash, שבהן לא כל כך הצליחה. AMD החליטה "להעביר הילוך" ולהתרכז במיקרו-מעבדים תואמי Intel ובזכרונות Flash. דבר זה העמיד אותה בתחרות ישירה עם אינטל שייצרה עבור אותו השוק בדיוק.

המעבד הראשון שהיה לחלוטין "מבית" היה ה-K5, שהופץ לקראת סוף 1995. ה-"K" בשם המעבד היה קיצור ל-"Kryptonite". הוא נועד להתחרות באופן ישיר במעבד הפנטיום של אינטל, ששוחרר ב-1993, אך מבחינת ארכיטקטורת חומרה היה לו יותר במשותף עם הפנטיום פרו שבדיוק שוחרר מאשר עם הפנטיום או ה-6x86 של Cyrix. אך היו מספר בעיות: שיטת השמות הייתה מבלבלת, כשחלק מהשבבים יוצגו על פי מהירות הליבה האמיתית שלהם, ואחרים על פי מספר PR. יתרה מזאת, ה-K5 לא יכל להשתוות לביצועי המספרים השלמים של ה-6x86, וגם לא לביצועי ה-FPU של הפנטיום. כל אלו, בנוסף לגודלו והעובדה שהתכנון לא איפשר סקאליזציה, חרצו את גורלו של ה-K5 לכמעט-כישלון-מוחלט בשוק. לזכותו, יאמר בכל זאת, ה-K5 לא סבל מבעיות התאימות שהיו ל-6x86, וגם לא הגיע לטמפרטורות של השבב של Cyrix.

1996 - 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1996, AMD רכשה את חברת NexGen, ואת הזכויות לרכושם האינטלקטואלי מאחורי סדרת ה-Nx של המעבדים תואמי ה-x86 שלהם. תוך שנה, הם עבדו מחדש על המיקרו-ארכיטקטורה של ה-Nx686, ושיווקו את המוצר החדש כ-K6. התכנון המקורי של NexGen מעולם לא הגיע אל השוק. העיצוב מחדש כלל מנגנון הקלטה של משוב הוראות דינמיות, והוראות MMX. אחד הדברים החשובים במעבד, היו, ש AMD הפכה אותו לתואם-פינים עם הפנטיום של אינטל, ובכך אפשרה לאנשים להשתמש במעבד זה בלוחות האם מסוג "Socket 7" שהיו נפוצים מאוד. כמו ה-Nx686 וה-Nx586 שקדם לו, ה-K6 תרגם את סט הוראות ה-x86 תואם הפנטיום למיקרו הוראות כמו-RISC. בשנה שלאחר מכן, AMD שחררה את ה-K6-2, שהוסיף סט של הוראות נקודה-צפה עבור מולטימדיה שנקרא !3DNow, כמו גם סטנדרט שקע חדש שנקרא "Super Socket 7", ששניהם ביחד נתנו ביצועים מוגברים.

בינואר 1999, במחזור האחרון של סדרת ה-K6-x, מעבד ה-450 מה"צ K6-III היה בתחרות רצינית עם קו הייצור של שבבי אינטל החזק ביותר. שבב זה היה בעצם ה-K6-2 עם זיכרון מטמון ברמה 2 בגודל 256 קילו-בתים שהיה משולב בתוך ליבת המעבד, ועם יחידת צפי ענפים טובה יותר. למרות שהוא תאם (באופן כללי) לפנטיום II/III בפעולות על מספרים שלמים, ה-FPU היה מתוכן בעיצוב שלא יכל להתחרות עם ארכיטקטורת ה-FPU המתקדמת של אינטל. למרות שה !3DNow יכל, בתאוריה, לפצות על חולשה זו, מעט מפתחי משחקים השתמשו בו, כאשר היוצא מן הכלל הראוי ביותר לציון הוא המשחק Quake 2, של חברת id Software.

במהלך חייו, המעבד K6 הגיע קרוב, אך מעולם לא השתווה לעוצמתם המלאה של המעבדים מבית אינטל. יתרה מכך, לוחות האם שעבדו עם ה-K6 היו באיכות משתנה, ול-AMD היו בעיות בייצור שהשפיעו על כמה משלוחים. AMD הרוויחה מוניטין של חברה שמייצרת "תואם x86" שהוא איטי יותר ופחות אמין, למרות שהפרש הביצועים היה קטן מאוד, ולוחות האם תואמי ה-K6 הטובים ביותר היו אמינים מאוד. דבר זה גרם ל-AMD להגיע למצב שהם נאלצו למכור את מעבדי ה-K6 שלהם בהנחה משמעותית מול מעבדי האינטל המבוססים על ליבת ה-P6, הפנטיום II והפנטיום III. אינטל הגיבה למחירים הנמוכים של AMD עם גירסת ה-"Celeron" של מעבדי הפנטיום שלהם שהיו זולים יותר ואיטיים יותר בנסיון שהצליח חלקית ללכוד נתח שוק.

באוגוסט 1999, AMD שחררה את מעבד ה-K7, או בשם המסחרי Athlon. האתלון הכיל מיקרו-ארכיטקטורה מתקדמת שכוונה לעבר ביצועים כלליים טובים. תזמון השחרור של מעבד זה שם את AMD ביתרון כיוון שביצועיו היו חזקים יותר לעומת מעבדי אינטל ששווקו באותו זמן, המבוססים על ליבת ה-P6 (שהגיע לשיאו במעבד העיקרי של הפנטיום III). ליבת ה-P6 של אינטל הייתה לקראת סוף מחזור-החיים שלה, כשהאתלון היה רק בהתחלה שלו. באופן אובייקטיבי, לאתלון היה מבנה ביצועים טוב יותר עבור כל "פעימת שעון" מאשר המעבדים מבוססי ה-P6 של אינטל, וגם פעל בתדרים גבוהים יותר. AMD הכריזה על האתלון במהירות 1 גה"צ בתתחילת מרץ 2000, והתחילה לספק אותם באותו החודש. אינטל גם הכריזה על פנטיום במהירות 1 גה"צ מספר ימים לאחר מכן, אך לא החלה לספק אותם בכמות משמעותית עד לחודש יוני באותה השנה.

2001 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMD גם עבדה קשה כדי להגדיל את האמינות והביצועים של לוחות האם עבור האתלון. הם גם שיפרו את התוואי והצפי של תהליך הייצור שלהם. AMD שחררה גם את הקו השני של מעבדי ליבת האתלון שנקראו Duron והיו גרסה איטית יותר וזולה יותר של המעבד שנועדה להתחרות במעבדי Celeron שאינטל עדיין שיווקה, והוותה מעין "בידוד" עבור האתלון, נגד המוניטין הקודם של AMD שייצרו רק "תואמי אינטל" איטיים וזולים יותר. הצירוף של ההצלחות הטכניות והשיווקיות האלה תרם רבות לשיפור המוניטין של AMD, וחיזק את שמם כיצרני מעבדים עם ביצועים גבוהים שאספקתם אמינה ושפעולתם אמינה גם כן. AMD המשיכה למכור במחירים הנמוכים ממחיריה של אינטל, מה שעזר לה להגיע לנתח שוק של 20%.

בשנת 2001, שיחררה אינטל את ארכיטקטורת הפנטיום 4 (ששם הקוד שלה היה "Willamette") שהייתה שונה באופן מהותי מבחינת המיקרו-ארכיטקטורה מליבות האתלון וה-P6. למרות שהליבה החדשה הגיעה לקצב שעון גבוה יותר, הביצועים עבור כל מחזור-שעון היו הרבה יותר איטיים משל האתלון, ואפילו משל ה-P6 של אינטל עצמה. דבר זה גרם לחלק מהאנשים להאמין שלפנטיום 4 יש ביצועים טובים יותר בגלל קצב השעון שלו, למרות הביצועים בבדיקות הבנצ'מרקים.

AMD הגיבה עם ליבת ה-K7 החדשה (ששם הקוד שלה היה "Palomino") והיו לה מנגנוני קדם-אחזור טובים יותר, SSE (סט הוראות נקודה-צפה שהופיעו לראשונה בפנטיום III), וזיכרון מטמון L2 על השבב. AMD מיתגה אותם מחדש בהתבססה על מספרי דגם שיחזו בערך את ביצועי קצב השעון של האתלונים החדשים האלה נגד הגרסאות הקודמות של האתלון. האפקט היה שמספרי המודל היו דומים יותר לקובצי השעון המעשיים של הפנטיום 4. עבור מעבדי AMD בהינתן מספר דגם מסוים, הפנטיום 4 שתואם במהירות שעון הראה בערך את אותם הביצועים ברוב הבנצ'מרקים.

אינטל הגיבה ל-AMD והאתלון שלהם על ידי הקפצת קצב השעון של הפנטיום 4 באופן אגרסיבי בתחילת מחזור החיים שלו, בדיוק שהאתלון התקרב לסוף מחזור החיים שלו, ולכן הגיעה לזמן קצר שבו הפנטיום 4 שלט בביצועים. AMD הגיבה עם האתלון XP (שנקרא "Thoroughbred"), שהיה גרסה של 130 ננו-מטר של ה-Palomino. מאוחר יותר AMD הציגה את ליבת ה-"Barton" שהגדילה את מטמון ה-L2 ל-512 קילו-בתים.

בשנת 2006 רכשה AMD את ATI והמשיכה להוציא כרטיסי מסך עצמאיים לצד שילוב יכולת העיבוד הגרפית במעבדים בתוצרתה במקביל למהלך דומה של חברת אינטל, בסדרת מעבדי ה-Core I. כך למשל בספטמבר 2009 היא הציגה כרטיס מסך ATI Radeon Eyefinity, התומך בעד ששה מסכים, ברזולוציה כוללת של 7680×3200. באותה שנה הציגה AMD את פלטפורמת ה-Fusion. בדצמבר 2010 הוצג נטבוק המבוסס על מעבד ה-AMD C-50 Ontario הכולל מעבד גרפי Radeon 6 250 התומך ב-DirectX 11. באוקטובר 2011 AMD השיקה את משפחת מעבדי ה-AMD FX, תחת שם הקוד "בולדוזר", בליטוגרפיה של 32 ננומטר. לראשונה בעולם הוצג מעבד עם 8 ליבות למחשבים ביתיים. הטכנולוגיה כוללת תכונה המכונה Turbo Core, המאפשרת להאיץ ליבה אחת על חשבון ליבות אחרות. בנובמבר 2011 החברה החלה למתג זיכרונות RAM תחת שמה.

AMD64[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – X86-64

את אסטרטגיית העתיד של AMD ניתן לראות במעבדים בארכיטקטורת 64 ביט - AMD64 "Hammer" (הידועה גם כ-K8), המבוססת על ה-AMD Opteron. בעודם שומרים על התמיכה בסט ההוראות המסורתי של ה-x86, תמיכת ה-64 ביט של ה-Hammer הינה טבעית, היא פיתוח ייחודי של AMD, ואינה תואמת את ארכיטקטורת ה-IA-64 שבה משתמשים מעבדי ה-Itanium של אינטל (מאז הכריזה אינטל על סט פקודות חדש במעבדיה שיהיה מבוסס על, ותואם ל-AMD64. טכנולוגיה זו נקראת EM64T). נראה שגישת השמרנות של AMD, של שימוש והרחבת הקיים (ארכיטקטורת ה-x86), תוביל, לפחות בהתחלה, ללחדירה מסיבית של מעבדי 64-bit לשוק.

דבר זה גם נותן ל-AMD יתרון שיווקי בכך שהם יכולים להקטין את שוק תואמי ה-x86 שעובדים ב-32 ביט, ולשדרג באופן טבעי אל מעבדי ה-64 ביט מבלי להציג כל סיכון לתשתית תוכנה קיימת. הפוטנציאל עבור מעבד זה להתחרות עם ה-Itanium לפני השווקים המיועדים לו (שרתי 64 ביט חזקים) נשאר לא ברור.

AMD שחררה את מעבד ה-AMD64 הראשון שלה (K8), ה-Opteron, במרץ 2003. ה-Opteron מיועד עבור תחנות עבודה ושרתים, כולל אלו המכילים יותר ממעבד אחד. למרות זאת, חברת Cray הכריזה שהם הולכים להשתמש ב-Opteron כבסיס למחשב-על שיקרא "סופה אדומה", ובכך נראה שאין גבול לסוג האפליקציות שאפשר להשתמש ב-Opteron בהן. לאחר מכן שחררה AMD את ה-Athlon 64 וה-Athlon 64 FX בספטמבר 2003 בהתבססם על אותה ארכיטקטורת ליבה, שרוב הבנצ'מרקים הראו כשווה או טובה יותר מהפנטיום 4. בעבר הפנטיום 4 היה טוב מהאתלון 64, ושמר על יתרון הביצועים שלו באפליקציות עיבוד מדיה זורמת. החל מנובמבר 2004, נוספו ה-2800+, 3000+, 3200+, 3400+, 3700+, 3800+,4000+,5000+,5200+,5600+ וה6000+ לאתלון 64. לאתלון 64 ולאתלון FX (לכל הגרסאות) יצאה גירסאת הX2) X2 מסמל כפול ליבה) שנועדה להתמודד מול הפנטיום D (שהיה כפול ליבה) AMD תימחרה אותם בצורה אגרסיבית אחרי יציאת סדרת Core 2 Dual בשל חוסר ביצועים מול הסדרה הזאת אחרי ההפסדים העצומים שנגרמו לה משחרור סידרה זאת.

ה-AMD Athlon FX וה-Opteron משתמשים בשיטת מספור שונה. ה-Opteron כולל שלוש סדרות - 100, 200 ו-800, כשכל אחת מהן נועדה לסוגים שונים של שרתים ותחנות עבודה. סדרת ה-100 נועדה לתחנות עבודה ולקונפיגורציית מעבד-בודד. סדרת ה-200 נועדה לתחנות עבודה או שרתים, ולא עברה הסמכה לשימוש ביותר מ-2 מעבדים באותה מערכת. סדרת ה-800 של ה-Opteronים אפשרית לשימוש בשרתים עם 4 או 8 מעבדים, שהינם העוגן למחשבים החזקים ביותר שנבנו עם ה-Opteron. האתלון FX משתמש במספרים שעולים למעלה, החל מ-51. ליבת ה-Hammer מאוד דומה לליבות שבמעבדי ה-Athlon XP במיקרו-ארכיטקטורה שלה, אך כוללת ארבעה הבדלים עיקריים:

  • הכללת סט ההוראות AMD64;
  • בקר זיכרון DDR מוכלל;
  • ערוץ תקשורת הנקודה-לנקודה HyperTransport
  • תמיכה ב-NX, או ביט ה"אי-ביצוע", שנועד להוות חוצץ ברמת החומרה כנגד וירוסים וניצול של בגים אחרים בתוכנה.

כל אלו משפרים גם את הביצועים וגם את היכולות של ה-Hammer מול ה-Athlon K7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוכנויות הידיעות, AMD רוכשת את ATI תמורת 5.4 מיליארד דולר, באתר ynet‏, 24 ביולי 2006
  2. ^ Ashlee Vance,‏ A.M.D. to Split Into Two Operations, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 6 באוקטובר 2008