Talk Talk

**Talk Talk**
מקום הקמה	לונדון
מוקד פעילות	לונדון, הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות	1981–1991 (כ־10 שנים)
סוגה	סינת'-פופ • גל חדש (תקופה מוקדמת) ; פוסט רוק • ארט רוק (תקופה מאוחרת)
חברת תקליטים	EMI • Polydor
חברים
	מארק הוליס
חברים לשעבר
	מארק הוליס; לי האריס; פול ווב; סיימון ברנר

טוֹק טוֹק (באנגלית: Talk Talk) הייתה להקה בריטית שנוסדה בלונדון בשנת 1981. בתחילתה, הייתה חלק מתנועת הגל החדש ורבים השוו אותה לדוראן דוראן. לאחר שרשרת של להיטים, החלה הלהקה להתקרב יותר למוזיקה נסיונית באמצע שנות השמונים ולשלב כלים אקוסטיים יותר ויותר. אלבומיהם המאוחרים השפיעו רבות על להקות אלטרנטיביות רבות שבאו בעשור שלאחריהם, במיוחד מתחום הפוסט-רוק, והם נחשבים (ביחד עם סלינט (אנ')) לממציאי הז'אנר^[^{דרוש מקור]}. להקות רבות הושפעו מטוק טוק, ביניהן בארק פסיכוזיס (אנ') (שאלבומם Hex (אנ') הוא הראשון שתואר כאלבום פוסט רוק אי פעם), מוגוואי (אנ'), רדיוהד ועוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה והימים הראשונים (1981–1983)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוק טוק החלו את ימיהם כרביעייה - מארק הוליס (אנ') (שירה וכתיבה), לי האריס (אנ') (תיפוף), פול ווב (אנ') (גיטרת בס) וסימון ברנר (קלידים). הם היו מקושרים בתחילת דרכם לתנועה הניו-רומנטית שקשרה עקרונות מעולם הגלאם רוק בתחום החזותי ומוזיקת סינת'-פופ בתחום המוזיקלי. להקות אחרות מהתנועה – קאלצ'ר קלאב, אולטראווקס, ויסאג' ודוראן דוראן שטוק טוק הושוותה אליה פעמים רבות. השוואה זו נעשתה משום הדמיון לכאורה בין הלהקות - הן חלקו תבנית דומה של השם, מפיק (קולין ת'רסטון), לייבל (EMI) והשפעה מרוקסי מיוזיק. באחד מסיבובי ההופעות של דוראן דוראן שמשה טוק טוק כלהקת החימום.

בשנת 1982 שוחרר אלבום הבכורה של הלהקה - "The Party's Over", שהכיל את הסינגלים "Mirror Man", "Talk Talk" ו-"Today". האלבום לא נחל הצלחה גדולה מדי, למרות זאת "Today" נכנס למצעד ה-Top 40 באנגליה, וכך גם ההוצאה המחודשת של הסינגל "Talk Talk". לאחר שחיממו את ג'נסיס באותה שנה, הם זכו לחשיפה גדולה הרבה יותר.

לאחר הקלטת השיר "My Foolish Friend" עזב סיימון ברנר את הלהקה, ולמעשה טוק טוק הפכו לשלישייה. אף שברנר מעולם לא הוחלף באופן רשמי, המפיק טים פריס-גרין שהצטרף ללהקה נחשב בפועל לחברה הרביעי. הוא ניגן על הקלידים במקום ברנר והיה לעיתים קרובות שותף לכתיבה יחד עם מארק הוליס, ולמעשה נשאר בלהקה במעמד זה עד פירוקה. למרות זאת, הוא לא ניגן עם הלהקה בהופעות חיות אלא רק באולפן.

ההצלחה המסחרית (1984-1986)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 יצא אלבומה השני של הלהקה, It's My Life, שהכיל בתוכו את שיר הנושא שהיה להיט והשיר Such a Shame (שמבוסס על הספר איש הקובייה) שהיה להיט גדול אף יותר. האלבום זיכה את הלהקה בהצלחה מסחרית באירופה, אוסטרליה וניו זילנד. למרות זאת, במולדתם בריטניה הם לא זכו לתשומת לב גדולה. למרות ההצלחה, חברי הלהקה הביעו רצון שלא להיות חלק מהזרם המרכזי וניתן לראות זאת בכמה דרכים - מארק הוליס הצהיר ב-1985 שהשפעותיו כוללות את בלה בארטוק, קלוד דביסי, מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, והקליפ לשיר הנושא של האלבום It's My Life שמהווה פארודיה על ליפ סינקינג.

האלבום The Colour of Spring, שיצא בשנת 1986, הראה על תפנית בכיוון המוזיקלי של הלהקה. אף על פי שעדיין שמרו על חלק מהסינת'-פופ והגל החדש שאפיין אותם מקודם, הם הציגו מגוון רחב הרבה יותר של תזמור ושירים בעלי מבנה מורכב יותר שנטו להיות ארוכים מהרגיל (אורך השירים הממוצע בתקליט היה כשש דקות). אף על פי שאיפתם של הלהקה להתרחק מהמיינסטרים, האלבום נחל הצלחה עצומה, במיוחד לאור הוצאת הסינגל Life's What You Make It מתוכו, ומלבד ההצלחה הבינלאומית הגדולה ראוי לציין את ההצלחה שלו בבריטניה - הוא נכנס למצעד ה-Top 10 ונהיה לאלבומם המצליח ביותר במולדתם. באותה תקופה, כל השירים נכתבו על ידי הוליס ופריס-גרין. ההופעות שלהם מאותה תקופה כללו הרכב נרחב של אמנים על הבמה, ואחת מהן, שנערכה בפסטיבל הג'אז של מונטריי תועדה בסרט ההופעה Live in Montreux 1986.

התקופה המאוחרת - מוזיקה נסיונית, בעיות משפטיות ושחרור מהחוזה עם (EMI (1987-1991[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההצלחה המאסיבית של האלבום הקודם, ניתנו לטוק טוק תקציב בלתי מוגבל ואי מגבלת זמן להפקת האלבום הבא. לאחר שנה של הקלטות והפקה, ללא אפשרות של נציג חברת התקליטים להיות נוכח בהן, יצא בשנת 1988 האלבום Spirit of Eden. האלבום הכיל כמות גדולה של נגני סשן מחוץ ללהקה ונערך מתוך שעות של אלתור מוקלט אל תוך שישה קטעים בודדים, באמצעות אמצעים דיגיטליים על ידי הוליס ופריס-גרין. התוצאה הסופית היוותה שילוב בין רוק, ג'אז, מוזיקה קלאסית ואמביינט, שילוב שהיה רחוק מאוד מסגנונה המקורי של הלהקה. האלבום זכה לביקורות נלהבות, ובעת יציאתו הווה גם הצלחה מסחרית. למרות זאת, הלהקה החליטה לנקוט עמדה שלפיה לא ישווקו סינגלים והלהקה לא תצא להופעות חיות במסגרת האלבום (הוליס אמר ש"אנשים ירצו לשמוע את השירים כפי שהם באלבום, ובשבילי זה לא מספק מספיק"). ללא הופעות חיות, סינגלים או קליפים, לחברת התקליטים היה מעט שנשאר לעשות. לאחר אילוצים, צולם קליפ לשיר I Believe In You מתוך האלבום, בגרסה קצרה יותר ממה שהוא מופיע שם. הוליס היה לא מרוצה בכלל עם הקליפ ואמר לריאיון עם המגזין Q: ”אני באמת מרגיש שזה [הסרטון] היה טעות גדולה... חשבתי רק על ידי שישבתי שם והקשבתי ובאמת חשבתי על מה מדובר, יכולתי לקבל את זה בעיניי. אבל אתה לא יכול לעשות את זה. זה פשוט מרגיש טיפשי. זה היה מדכא והלוואי שמעולם לא עשיתי את זה”.

לאחר הוצאת התקליט, ניסו חברי הלהקה להשתחרר מכבלי החוזה שלהם עם EMI, שלדבריהם הגביל את החופש האמנותי שלהם. לדברי המנהל שלהם באותו הזמן, קית' אספדן: "ידעתי באותו הזמן ש-EMI היא לא החברה שהלהקה הזו אמורה להיות איתה. חששתי שהכסף לא יהיה שם לאלבום הבא." למרות זאת, EMI הביעה רצון שהלהקה תישאר תחת חסותה. לאחר חודשים רבים של ניסיון, הלהקה הצליחה להשתחרר מהחוזה וכתוצאה מכך נתבעה על ידי EMI שהאלבום Spirit of Eden לא היה מסחרי מספיק, וגרם להם להפסדים. למרות זאת, הסכסוך נפתר בהסכם מחוץ לכותלי בית המשפט.

לאחר טוק טוק שוחררה מהחוזה, בשנת 1990 EMI הוציאה לאור את אלבום האוסף Natural History: The Very Best of Talk Talk בניגוד לרצונם של חברי הלהקה ועוררה עניין מחודש ביצירתה המוקדמת של טוק טוק. האוסף זכה להצלחה מסחרית ובעקבותיו שוחררו מחדש הסינגלים It's My Life ו-Life's What You Make It וזכו להצלחה רבה בבריטניה. באותו הזמן, חתמה טוק טוק חוזה של שני אלבומים עם חברת 'פולידור' הבריטית. כתוצאה מכך, הם שחררו את אלבומם החמישי והאחרון - Laughing Stock, שהמשיך את הכיוון של האלבום הקודם, וזכו לביקורות נלהבות ביותר, בדומה לקודמו. לפני הקלטת האלבום, פרש פול ווב מהלהקה ובעצם בהקלטות של האלבום טוק טוק הייתה בעצם קבוצה של נגני אולפן בשירותם של הוליס ופריס-גרין, כאשר המתופף המקורי לי האריס נשאר בלהקה אבל לא הווה כוח יוצר מבחינה אמנותית. צמד האלבומים הללו הניח את היסודות למה שייקרא בעתיד פוסט-רוק, והשפעתם ניכרת על הרכבים רבים, במיוחד בתחום הפוסט רוק, הרוק האלטרנטיבי והאמביינט.

פירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השחרור של Laughing Stock, התפרקה הלהקה. הוליס פרש מעולם המוזיקה כי רצה להתמקד בחיי המשפחה שלו. ווב והאריס שיתפו פעולה בהרכב O.rang, ופריס-גרין החל להקליט תחת השם 'Heligoland'. בשנת 1998 הוציא לאור הוליס את אלבום הסולו היחיד שלו, שנושא את שמו, כחלק מהחוזה שחתם עליו עם פולידור. האלבום ממשיך את קו הפוסט רוק המינימליסטי של טוק טוק המאוחרים. לאחר גיחה קצרה זו לעולם המוזיקה, פרש באופן סופי. פול ווב גם שיתף פעולה תחת שם הבמה 'ראסטין מאן' ('Rustin Man') עם בת' גיבונס, הזמרת הראשית של ההרכב פורטיסהד, באלבום "Out of Season" משנת 2012 ובאלבום שלו, "Drift Code" משנת 2019, ולי האריס שיתף פעולה עם ההרכב האנגלי, בארק פסיכוזיס (שהושפעו רבות בעצמם מטוק טוק), באלבומם השני, "///Codename: Dustsucker" משנת 2004.

ב-25 בפברואר 2019 דווח על מותו של מארק הוליס, סולן ההרכב, בגיל 64.^[1]

השפעה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתם של טוק טוק על אמנים אחרים היא רחבה מאוד, שכן תרמו רבות ואף נחשבים ליוצרים (ביחד עם סלינט) של ז'אנר הפוסט רוק. נאמר שלהקת הפוסט רוק האיסלנדית סיגור רוס ניגנו שירים של Talk Talk לפני ההופעות שלהם.

להקות רבות טוענות שהושפעו מטוק טוק או שמזדהות כמעריצים שלהם, כגון פורטיסהד, קת'רין וויל, סלואודייב, די ג'יי שאדו, Elbow, Shearwater ועוד. הלהקות Weezer, The Divine Comedy ו The Gathering הקליטו גרסאות כיסוי לשיר Life's What You Make It ו־Lights לשיר Living In Another World. ג'ון טיילור מדוראן דוראן הביע חיבה ללהקה - הם שימשו כלהקת החימום לדוראן דוראן ב-1982. גאי גארוויי מלהקת Elbow אמר על הוליס: הוא התחיל מפאנק והודה שאין לו שום יכולת מוזיקלית. לעבור מהמצב שבו אין לך כלום מלבד הדחף למצב שבו אתה כותב מוזיקה שהיא אחת מהעל-זמניות, המורכבות והמקוריות ביותר זה מרשים כמו הנחיתה על הירח בעיניי. בשנת 2012 שוחרר פרויקט מחווה לטוק טוק בשם Spirit of Talk Talk שכלל אלבום של גרסאות כיסוי לשירי הלהקה וספר אנתולוגי.

מארק הוליס וטוק טוק מקבלים שבחים גם היום על הנון-קונפורמיזם שלהם וחוסר העניין בפן המסחרי במוזיקה. כפי שנאמר על ידי אלן מקגי: "אני מוצא את כל הסיפור הזה של אדם אחד נגד המערכת בניסיון לשמור על שליטה יצירתית מעודד מאוד."