פוק חזי מאי עמא דבר
פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָבַר (ארמית, בתרגום מילולי לעברית: צא וראה מה העם נוהג[1]) הוא ביטוי תלמודי, ומשמעו שבשאלות שאין לגביהן פסק הלכה ברור - אפשר ללמוד כיצד לנהוג מתוך מנהג העם, וזאת תוך הנחה שלמנהג העם מסורת מבוססת שלא נודעה לנו, או שסיבה מטאפיזית כלשהי תגרום לציבור הרחב לעשות את המעשה הנכון[2] (מעין "חוכמת ההמונים").
תוקפו של המנהג בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההלכה מושתתת ברובה על מקורות מוסמכים כמו פסיקה של תלמידי חכמים סמוכים, מסורות חד-משמעיות ומקורות תנ"כיים; תוקפם של מנהגים ומקומם במבנה נוקשה זה אינם מובנים מאליהם.
- רב שרירא גאון - ”מנא לן דמנהגא מילתא היא? (מנין לנו שמנהג, דבר חשוב הוא?) דכתיב: "אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים".” (מצוטט בפירוש תורה תמימה לספר דברים פרק י"ט, פסוק 14.)
- ילקוט שמעוני - ”אל תסג גבול עולם, אמר רשב"י: אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו.” (ילקוט שמעוני, ספר משלי רמ"ז, תתק"ס.)
ההיגיון שמאחורי הכבוד הרב שרוחשים למנהגים חסרי מקור מיוחס לרוב לאמונה בהנהגתם של חכמים שלא יתנו להמון העם לטעות, ואם מנהג כלשהו התפשט בקרב ההמון - כנראה ידעו עליו חכמים, ורצו בו. דבר זה מופיע בכמה הקשרים:
- הרשב"א - התייחס למנהג להזכיר לציבור את אמירת יעלה ויבוא, בתפילת ערבית, בין קדיש לעמידה. ועל כך כתב "ופוק חזי מאי עמא דבר, וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר". כלומר כיוון שאף אחד מתלמידי החכמים בעבר לא מחה על כך, הרי שזו ודאי הייתה דעתם, וזוהי סמכות הלכתית.[3]
- הרא"ש - גם כן תלה את הדברים בנוהגם של הגדולים מהעבר, וכתב: "הַלֶךְ אחר המנהג, דיש לתלות, שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג, שהלכה כן". כלומר יש ללכת אחר המנהג שכן הגדולים שתיקנו אותו סברו שזאת ההלכה.[4]
- הבית יוסף - גם הוא נוקט באותו סגנון ובסוגיה בה הוא נוטה להתיר הוא מנמק כך: "וכן המנהג פשוט היום, ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר".[5]
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגמרא במסכת ברכות ועירובין מבררת את ההלכה לגבי הברכה שמברך השותה מים לרוות את צמאונו: "השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת, א"ל רב חנן לאביי הלכתא מאי? א"ל פוק חזי מאי עמא דבר".[6] ביטוי זה נזכר במקומות נוספים בתלמוד הבבלי[7]
סיפור נוסף בתלמוד הבבלי מתאר מציאות של התבוננות בדרכי הציבור כדי ללמוד הלכה:
הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת (הכוונה לקרבן תמיד) ... אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
אמירה שזהה במשמעותה נמצאת גם בתלמוד הירושלמי, שם זה אף מובא כהדרכה מעשית: ”אם הלכה רופפת בידך - ראה היאך ציבור נוהג ונהוג כן” (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ז', הלכה ה')
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב ברוך אפרתי, תוקפם של המנהגים בישראל, דעת - אתר לימודי רוח ויהדות.
- הרב שמעון ביטון, שפיכת מים בחג השבועות מנהג והעלמו, מכללת הרצוג - ליד ישיבת הר עציון.
- ד"ר מאיר בר-אילן, רחיצת רגלים לפני התפילה: השפעה אסלאמית או מנהג יהודי, אוניברסיטה בר-אילן - דף הבית של מאיר בר-אילן
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מנהיגי העם-דברנא דאומתא
- ^ על חכמת הציבור וקביעת ההלכה / אברהם טננבוים, באתר www.daat.ac.il
- ^ שו"ת הרשב"א, סימן רצ"ג.
- ^ שו"ת הרא"ש, כלל נ"ה.
- ^ ארבעה טורים - חלק אורח חיים, סימן תק"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ה, עמוד א' ומסכת עירובין, דף י"ד, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ד, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"ה, עמוד ב'