סמיכה לרבנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. סיבה: חסר מידע על הסמיכה במובנה העתיק. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ביהדות, סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה או סמיכת זקנים), היא נתינת סמכויות למוסמך לפסוק הלכה על פי ראות עיניו, ולהקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמיכה המקורית המוזכרת בחז"ל הייתה רשות מיוחדת להיחשב כדיין ולדון דיני נפשות ודיני קנסות ולקדש חודשים ועוד שצריך בהם דיין. אבל בכל דיני איסור והיתר וטומאה וטהרה לא היה צורך בסמיכה וכל מי שידע את ההלכה יכל לפסוק. בזמנו של רבי גזרו שתלמיד בחיי רבו אל יורה בכל דבר לאחרים אלא אם כן נטל רשות מרבו.[1] בסוף תקופת הראשונים התחילו לכנות נטילת רשות הזאת סמיכה, והיו אף שחידשו אז שמי שאינו סמוך אינו רשאי להתעסק עם גיטין וחליצה.

סמיכה בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה (דברים ל"ד, במדבר כ"ז) מסופר שמשה סמך את יהושע ממשיכו. "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". יש הרואים בהאצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים, המתוארת בספר במדבר פרק י"א, סמיכה של הזקנים. משה עצמו לא היה זקוק לסמיכה כי כוחו בא מאת הקב"ה, אך כאשר קרבו ימיו של משה למות, והוא ביקש מהקב"ה כי "יפקוד איש על העדה", הוא לימד אותו את דרך הסמיכה.

שלשלת הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נמשכה, לפי המסורת, שלשלת של סמיכה ממשה רבנו, כאמור במשנה הראשונה של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". בסוף תקופת האמוראים לאחר אביי ורבא התבטלה סמיכה זו בעקבות גזירות הרומאים נגד הסמיכה.[2] מאחר שניתן לסמוך רק בארץ ישראל, לא היה אפשר לסמוך בבבל. אומנם מתשובת רב צמח בן פלטוי, גאון פומבדיתא בסוף המאה התשיעית, משתמע שבזמנו עוד דנו דיני קנסות וחבלות בארץ ישראל.‏[3]

רבי יהודה בן בבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הכירו הרומאים בחשיבות הסמיכה ושעל ידי זה נגרמת ההמשכיות לעם ישראל, ואסרו את הסמיכה. רבי יהודה בן בבא, שידע את חשיבות הסמיכה להמשכיותו של עם ישראל, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס (מסכת סנהדרין י"ד):

"גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהם יעקרו..."

בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב ולא היו מחריבים ערים גדולות אלו:

"ישב בין שני הרים גדולים ובין שתי ערים גדולות ובין שני תחומי שבת וסמך שם חמישה זקנים"

בין הזקנים שסמך היו רבי מאיר, ר' שמעון בן יוחאי, ר' יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אלעאי.

בשעת הסמיכה הבחינו בחיילי רומי הרודפים אחריהם, רבי יהודה בן בבא נדחק למעבר בין ההרים וחסם בגופו את הרומאים ואמר לתלמידיו לברוח, ובכך ניצלו תלמידיו המוסמכים. הרומאים דקרו אותו בשלוש מאות חניתות. קברו מצוי בפאתי שפרעם.

על שם האירוע קרוי הצומת הסמוך לשפרעם בשם "צומת סומך".

בתקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאים אשר נתגלו על ידי חוקרים מסוימים מעידים שעוד בשנת ד'תתנ"ד המשיכה הסמיכה במקומות מסוימים[דרוש מקור].

הפסקת הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור מתי בדיוק נפסקה שלשלת הסמיכה, איש מפי איש עד למשה רבינו.

חידוש הסמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חידוש הסמיכה

הרמב"ם כתב שמסתבר לו שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה.

ב-1538 ניסו רבני העיר צפת ובראשם רבי יעקב בֵּירָב לחדש את הסמיכה. רבי יעקב בירב סמך ארבעה חכמים: את רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי יוסף סאגיס ורבי משה קורדובירו (הרמ"ק). גם שרשרת סמיכה זו לא נמשכה יותר משני דורות, עקב התנגדותו של רבי יעקב בן חביב (הרלב"ח) שהיה רבה של ירושלים. הוא נימק זאת בכך שאין תוקף הלכתי לסמיכה כזאת. את טענותיו ערך הרלב"ח בספר הנקרא קונטרס הסמיכה.

רבי יוסף קארו שנסמך על ידי רבי יעקב בֵּירָב כנ"ל, כן המשיך את הסמיכה הזאת, בסומכו את רבי משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל, אך יש הסוברים לומר שחזר בזה, ורואים זאת מתוך שלא כתב זאת בשלחן ערוך שלו.

הסמיכה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולה של סמיכת רב את תלמידו קיימת גם היום. אבל אין לה שום תוקף הלכתי משמעותי, והוא מהווה רק כהמלצה למחזיק התעודה, שהוא יכול לשמש כרב. מלבד סמיכה שסומכים רבנים את תלמידיהם באופן פרטי, הרבנות הראשית לישראל עורכת מבחני הסמכה ומסמיכה רבנים.

הסמכה ברבנות הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים שלושה סוגי הסמכות הניתנות על ידי הרבנות הראשית לאנשים שעברו את מסלול המבחנים הנדרש לכל הסמכה:

סמיכת נשים לרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סמיכת נשים לרבנות

למרות כי ברוב פלגי היהדות האורתודוקסית מקובל לעודד נשים ללמוד תורה, באופן מסורתי רק גברים מוסמכים לרבנות. בתנועות היהדות הפרוגרסיביות שכיחה סמיכת נשים לרבנות באופן שוויני לגברים. נשים שהוסמכו לרבנות מעדיפות לרוב את התואר "רב" או "רבה" (ברבים, רבות), משום שהתואר "רבנית" ניתן מסורתית לאשתו של רב. אם כי, במקרים בודדים הוסמכו נשים לרבנות גם בתוך הזרם האורתודוקסי של היהדות, בהם אוולין גודמן-טאו, אחותו של הרב צבי טאו, אשר הוסמכה על ידי הרב הירושלמי יהונתן צ'יפמן.

הרבה הראשונה הייתה רגינה יונאס שהוסמכה בגרמניה בשנת 1935. מאז 1972, כאשר סאלי פריסנד הוסמכה מטעם התנועה הרפורמית, היברו יוניון קולג' הסמיך 520 רבות (נכון ל-2007). איימי איילברג הייתה לרבה הקונסרבטיבית הראשונה בשנת 1985 (מתוך 177 נכון ל-2006). באירופה, מכון ליאו בק הסמיך לראשונה את ג'קי טאביק ב-1975 ומאז עוד 30 רבות.

למרות כי כמעט ולא מתקיים דיון לגבי סמיכת נשים כרבנים רשמיים ביהדות האורתודוקסית, בשנים האחרונות מוקמות מסגרות שונות להכשרת נשים לתפקידים הלכתיים מקצועיים שונים:

  • בארצות הברית, הרבנים אבי וייס ושאול ברמן הקימו מכון חינוכי לנשים בשם 'תורת מרים'. הם אינם טוענים כי בוגרות המכון הן רבניות, אך מצפים כי ישתלבו בתפקידים מקצועיים בהנהגת הקהילה ותפקוד בית הכנסת.
  • הרב אריה סטריקובסקי עבד בשנות ה-90 עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (אז הרב הראשי לישראל) להקמת תוכנית להכשרת טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים. מאז הוכשרו למעלה מ-70 נשים כטוענות. סטריקובסקי טוען כי "הידע הנדרש להפוך לטוענת רבנית גדול מזה של סמיכה רגילה". הטוענות עובדות בישראל עם כל מגזרי היהדות השונים, כולל חרדים.
  • בישראל, קיימות מספר תוכניות להכשרת נשים כיועצות הלכה, בפרט בענייני נשים וטהרת המשפחהאוניברסיטת בר-אילן, מדרשת נשמת ועוד).

עם זאת כל הרבנים החרדים וכן רוב הרבנים האורתודוקסים, אינם מתירים סמיכת נשים לרבנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ סנהדרין ה:
  • ^ רמב"ם קידוש החודש פ"ה ה"ד. רמב"ן ספר הזכות גיטין לו.
  • ^ "ואם טען אותו נחבל ואומר שלחוהו עמי, לזה שחבל בי, לארץ ישראל שדנין דיני קנסות וחבלות, משלחין אותו לארץ ישראל;" - מתוך "חמדה גנוזה" קכ', הובאה כאן.