תלמיד חכם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות תלמיד חכם הוא כינוי ליהודי שלמד מחכמים רבניים, והינו בעל ידע ובקיאות בספרות התורנית. כינוי זה מותנה ביראת השמים של האדם. כיום, נוהגים לכנות כך אדם שבקיא היטב בש"ס ובשולחן ערוך.

השתלשלות הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורו שימש הביטוי לכינוי אדם שעבר את שלב לימודו הראשוני ("צורבא מרבנן") אך עדיין לא הגיע לדרגת 'חכם', והוא עדיין רק "תלמידם של חכמים". לאחר מכן התרחב הביטוי, והוא שימש לתיאור כל אדם שנחשב לבן-תורה מובהק (כאשר על הגדרתו המדויקת נחלקו חכמים. ראו להלן).

בכתבי היד העתיקים של הספרות התורנית מופיע הביטוי "תלמיד חכם" בצורה "תלמיד חכמים" (ברבים). כפי שהדגיש לרוב הרב יוסף קאפח, גם בכתבי היד של הרמב"ם מופיע מינוח זה בצורה תלמיד חכמים. הצורה הרווחת 'תלמיד חכם' היא שיבוש שנוצר במעבר מצורת הרבים 'תלמידי חכמים' לצורת היחיד 'תלמיד חכם'. סופרים ולומדים טעו בגזירה לאחור של הסומך (חכמים) ולא רק של הנסמך (תלמידי) כנדרש. משמעותו של המושג הנה שהאדם למד מכמה חכמים, כפי שמופיע בתלמוד (מסכת ערובין) שאדם צריך ללמוד מכמה רבנים.

הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה ניתן להצביע על כמה הגדרות למהותו של תלמיד חכם, ועל אופנים שונים לזכויותיו וחובותיו.

הגדרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר להגדרתו מופיע בתלמוד (שבת קיד א):

"ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים...
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. למאי נפקא מינה? למנוייה פרנס על הציבור: אי בחדא מסכתא, באתריה (במקומו), אי בכוליה תנויה: בריש מתיבתא"

דברים אלו מהווים הגדרות שונות למהותו של תלמיד חכם, ולמעשה מנפקות רמות שונות בתוך הביטוי הכללי "תלמיד חכם".

חובותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתלמוד (שבת קיד ע"א) נאמר:
"ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: 'כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה..."

בפשט דבר זה מזכיר כדוגמה את חובתו על תצוגה חיצונית נאותה, שלא תגרום חילול השם.

בעומק דבר זה[דרושה הבהרה] נאמר על הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", כלומר ללא חטא, אסור שלתלמיד חכם יהיה חטא (רבב) על בגדו[דרוש מקור]. ישנה גם פרשנות ברוח החסידות למאמר ר' יוחנן: שאם נמצא על בגדו רק רבב אחד (מכיוון שהוא מנותק מפשוטי העם ומונע עצמו מלעזור פיזית לאדם פשוט בעת שהלה צריך (כגון בסחיבה, פריקה וטעינה)) הרי הוא חייב מיתה, מכיוון שתורתו לא מביאה לידי מעשה שדורש לפעמים לעזוב את הלימוד[דרוש מקור].

דוגמה לכך אמרו חז"ל במסכת שבת בדף קלב במשל הבא:
תנו רבנן: (קהלת יב,ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה - תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה - אף אתה בטהרה; משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו; פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסה, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה; לימים ביקש המלך את כליו; פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין; שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין; על פקחין אמר "ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום", ועל טפשין אמר "כלי יינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים".

  • בחובתו של תלמיד חכם להישמר שבעתיים בכל דרכיו הנהגותיו ומעשיו שלא יתפרשו כחילול שם שמיים.
  • חייב לחזור כל הזמן על לימודו ש'דברי תורה קשה לקנותם ככלי כסף וכלי זהב וקל לאבדם כזכוכית'. וישנו איסור חמור לשכוח התורה שנאמר (דברים ו. יב): "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח".

דרכיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד (בבא בתרא נז ב) מתאר רבי בנאה מאפיינים אחדים לדרכיו של תלמיד חכם:

  • חלוקו צריך להסתיר את כל בשרו, ושטליתו צריכה להסתיר את חלוקו, עד שלא נראה אלא טפח בלבד.
  • 2/3 משולחנו צריך להיות מכוסה במפה, ועל השליש הנותר חשוף מגישים קערות וירק.
  • מתחת למיטתו נמצא אך ורק סנדלים בקיץ, ואך ורק נעלים בחורף.

תלמיד חכם באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג תלמיד חכם הגיע אף לאמנות. כך לדוגמה, צייר הצייר יוסף ישראלס ציור שכונה בשם "תלמיד חכם".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]