הלל הזקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הלל הזקן
תקופתו	תקופת שלטון הורדוס
דור	דור חמישי ואחרון של הזוגות
בית מדרש	בית הלל
רבותיו	שמעיה, אבטליון
חבריו	שמאי הזקן, מנחם
תלמידיו	יונתן בן עוזיאל, רבן גמליאל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי

הלל הזקן (המאה ה-1 לפנה"ס) היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. בן זוגו העיקרי היה שמאי הזקן, שהיה אב בית הדין באותה התקופה, והוא היה בר-הפלוגתא הקבוע שלו, לאחר שמנחם עזב את התפקיד.

[עריכה] מוצאו ותפקידיו

הלל הזקן נחשב במסורת לצאצא של בית דוד מצד האם ומשבט בנימין מצד האב. הוא נולד בבבל למשפחה נכבדה, ועלה לארץ ישראל בגיל 40. כשהגיע ארצה היה מאוד עני, והשתכר טרפעיק (מטבע בעל ערך מועט) אחד ביום, והיה מחלק את הכנסותיו לשניים. חצי נתן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמוד תורה מפי רבותיו, ובחצי השני השתמש לפרנסת בני ביתו. מסופר כי יום אחד לא הצליח להשתכר כלל ושומר בית המדרש סירב לאפשר לו להיכנס. הוא עלה על גג בית המדרש והקשיב לדברי רבותיו מפתח הארובה. הלומדים, שלא הבינו מדוע התמעט האור שנכנס לבית המדרש, עלו לגג ומצאו את הלל מכוסה בשלוש אמות של שלג. מיד הורידו אותו מהגג, ולמרות שהיה ערב שבת רחצו והושיבו אותו כנגד המדורה. "אמרו: ראוי זה לחלל עליו את-השבת" (יומא לה).

הלל היה מייסדה של שושלת נשיאי הסנהדרין, אשר התקיימה במשך 15 דורות ו - 450 שנה עד לביטול מוסד הנשיאות במאה ה-5, גם לאחר חורבן ירושלים.

כנשיא הסנהדרין היה הלל מנהיג תקנות בעם. הידועה שבהן היא תקנת הפרוזבול שנועדה לעקוף את שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה. במשנה מסופר שהלל תקן תקנה זו כיוון ששמיטת החובות הביאה את בעלי ההון להפסיק להלוות כספים, מחשש שכספם לא יוחזר כלל (מסכת שביעית פרק י, משנה ג).

כיום אין בידינו מהלכותיו של הלל אלא כמה פסיקות קצרות, בכמה עניינים שונים בהלכה. עם זאת, חותמו של הדור שלאחריו נטבע בהלכות רבות במשנה. תלמידיו כונו בית הלל, והם מצוטטים פעמים רבות כמי שחלקו בהלכה על בית שמאי. לאורך הדורות, מרבית חכמי ההלכה הלכו בשיטת בית הלל כיוון שהיו נוחים לבריות ונתנו לחכמי בית שמאי להביע את דעתם ראשונים, והתקבלה הקביעה הגורפת ש"הלכה כבית הלל".

מקובל לייחס לבית הלל את הגוון המקל והרך של ההלכה, ולבית שמאי את הפן הקפדני והמחמיר, וכך עולה גם מעיון בהלכות שבהם חלקו הבתים. גם המסורות על דמויותיהם של הלל ושמאי מתאימות לאבחנה זו, והסיפורים האישיים עליהם ממחישים את אופיים. עם זאת, מסכת עדויות מונה כ-30 הלכות, שבהן בית הלל החמיר ובית שמאי הקל.

הנשיאים מזרע הלל הזקן

הלל הזקן
שמעון בן הלל
רבן גמליאל הזקן
רבן שמעון בן גמליאל הזקן
(רבן יוחנן בן זכאי)
רבן גמליאל דיבנה
(רבי אלעזר בן עזריה)
רבן שמעון בן גמליאל
רבי יהודה הנשיא
רבן גמליאל ברבי
רבי יהודה נשיאה
רבן גמליאל הרביעי
רבי יהודה נשיאה השני
הלל נשיאה
רבן גמליאל החמישי
רבי יהודה נשיאה השלישי
רבן גמליאל השישי

[עריכה] מידותיו והנהגותיו

בתלמוד ובמדרשים מצויים סיפורים רבים לגבי אישיותו ואופיו של הלל, ורובם, מובאים בהשוואה לבן זוגו שמאי. כאמור, הלל נודע באופיו כענוותן, וכסבלן בהלכותיו ובהנהגותיו, ואילו שמאי היה קפדן יותר, וחמור סבר.

באחד המקומות, מורה התלמוד באופן מפורש ללכת בדרכו של הלל ולא בדרכו של שמאי: "תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי." (תלמוד בבלי שבת, ל/ב)

דוגמה מובהקת נוספת היא מסורת הסיפורים על הגויים שבאו לפני הלל ושמאי להתגייר, כל אחד מסיבותיו. כל אחד מהם קיבל משמאי תשובות זועפות ומרחיקות, ואילו הלל היה זה שקירב אותם אל היהדות, ולימד אותם לפי דרכם. לאחר זמן מה, נפגשו שלושת הגרים הללו ואמרו זה לזה: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם. ענוותנותו של הלל קירבנו תחת כנפי השכינה". (תלמוד בבלי שבת לא/א)

אחד הגרים הללו ביקש להתגייר תוך כדי לימוד כל התורה בעומדו על רגל אחת. לאחר שנדחה על ידי שמאי, בא לפני הלל. הלל גייר אותו ואמר לו: "דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". כלומר: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו (תלמוד בבלי שבת לא/א). המהרש"א מפרש שם, שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

בתלמוד הבבלי עוד מסופר על כך שאדם חצוף התערב עם חברו על ארבע מאות זוז (הרבה כסף) שיוכל להרגיז את הלל, ובערב שבת כאשר הלל התרחץ, הטריד אותו בשאלות שוא, כאשר בכל פעם הלל מפסיק את הרחצה, מתעטף במגבת, ויוצא לענות על שאלותיו, כאשר ראה הלה שהלל איננו מתעצבן למרות שעלול הוא להפסיד את המקלחת הקבועה שלו של לפני שבת, התעצבן בעצמו ואמר לו, כיוון שראה כי הוא מפסיד בהתערבות: "אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל... שלא ירבו כמותך בישראל", שאל אותו הלל מדוע? וענה לו האיש "שבעבורך הפסדתי ארבע מאות זוז", אמר לו הלל: "מוטב שתאבד ארבע מאות ועוד ארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד [יכעס]" - משמע שלאיש ציבור אסור להתרגז. (מסכת שבת דף לא/א).