מנהג (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במונח ההלכה, מנהג (או מנהג ישראל) הוא שם כולל להנהגות נפוצות בכל העם היהודי או בחלקים ממנו. המנהג יכול להיות בעל ערך פוסיטיבי -כתוספת לחיוב מצווה מסוימת, או כזה שניצור כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה על המצוות.

ישנם מנהגים שנתקבלו והינם נהוגים בכל תפוצות ישראל‏[1], ויש מנהגים שנתקבלו רק על חוג או קהילה פרטית. נהוג לכנות מנהג גם הנהגות שאין להם משמעות הלכתית, כמו אכילת סופגניות בחנוכה, ותחפושת בפורים.

מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה מנהג שורשו במילה נהג, שלפי בעלי דקדוק העברי מסמנת במקורו נהיגת צאן ובקר. משם הושאל לכל דבר שהמנהיג נוהגו בלי דווקא להתחשב עם דעתו הספציפי של המונהג‏[2].

בתלמוד בבלי הובאר שישנם שני ביטויים לתאר את המנהג, האחד נקרא "מנהג" והאחר נקרא "נהוג". הראשון מסמן מנהג שהמורים מצווים לפרסמו, ואילו השני מציין משמעות של נהיגה עממי בלתי מוסמכת ואין למורים להורותו‏[3].

החובה לשמור על מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חילוק בין שני סוגי מנהגים:‏[4] מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.

לעתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל - הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה - תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו - המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.

בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:‏[5]

"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".

מנהג מקום האדם לעומת מנהג אבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג אבות מוזכר בתלמוד בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך " (משלי יא)‏‏‏[6]. מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים.‏[7].

הרב קוק בספרו אדר היקר כותב שאנחנו מקיימים מנהגים למרות שלא צווינו על כך ואפילו לא תקנו חכמים לעשותם אלא בגלל אהבתנו לאומה.‏[8]

מנגד החת"ם סופר סובר כי כל מנהג הוא דאורייתא מדין נדר.‏[9] הרב קוק בשו"ת דעת כהן (יח) מביא את דברי החתם סופר שכל מנהג יש בו איסור תורה ולא מקבל דבריו להלכה כיון שהמהרש"ל (בים של שלמה חולין) כתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם, וכתב שם שעוד הרבה אחרונים חולקים על דברי החתם סופר בזה.

מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעתים המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת, ולעתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.

פרשנות זו נשמרה בימי הביניים, כאשר למקומות שונים היה מנהג שונה, ופוסקים רבים אסרו לשנות ממנהג המקום הקדמון. עם זאת, היחס למנהג היה נתון במחלוקת, בעיקר כאשר הוא סתר לכאורה פסיקה מפורשת של התלמוד. רבני צרפת ואשכנז נטו לשמר את המנהג וליישב בדוחק את דברי התלמוד, ואילו רבני ספרד נטו הרבה יותר לבטל "מנהג הטעות".

עם העת החדשה, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. בתשובה מפורסמת גרס הרב יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה ספורדית, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש‏‏.‏[10]

פסיקה זו של הרב יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.

הגם שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.

מנהג עוקר תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג נוסף של מנהג הוא "מנהג המדינה", בענייני ממונות. משמעות המונח הוא ההסדר המקובל בין אנשי מקום מסוים, לגבי עניינים ממוניים מסוימים. על מנהג כזה נאמר המשפט "מנהג עוקר תורה", והיינו שכאשר קיים מנהג מעין זה, אין מתחשבים בנאמר להלכה במקורות (משום שהוא נאמר רק במקרים שאין בהם הסכמה אחרת), והולכים אחר מנהג המקום[דרוש מקור].

מנהגים נפוצים בקהילות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החלאקה - כולל גילוח ראש הילד והשארת הפאות, מקובל לעשות הטקס בקבר הרשב"י, אך גם במקומות אחרים, ועושים אותו בשמחה ובמשתה.
  • המנהג לשחוט תרנגול לכפרות - עורר מחלוקת בין הראשונים. הבית יוסף פסק שיש למנוע את המנהג. ‏‏‏[11]בהגהות הרמ"א כתב שאין לשנותו כי הוא מנהג ותיקין.
  • המימונה - (מנהג יהדות מרוקו) - מתכנסים בבית הכנסת לקבל את ברכת הרב. תפילת ערבית, נושאת אופי חגיגי עם הרבה פיוטים. לאחר מכן נוהגים לבקר אצל מספר רבנים, קרובים, ידידים ושכנים, מבלי להמתין להזמנה. מברכים את המארח בברכת "תרבחו ותסעדו". השולחן מכוסה במפה לבנה, מקושט בירק ובשיבולים, נרות דולקים, קערה מלאה קמח ובה נרתיקי פול ירוק סימן ברכה לשנה ירוקה, מיני מתיקה, פירות יבשים, תמרים, צימוקים, שקדים, אגוזים ועוגיות.
  • שפיכת מים בחג השבועות - (נפוץ אצל יהודי צפון אפריקה) - מקור המנהג הוא המשלת התורה למים‏‏‏[12]. בימינו, בעקבות התנגדות חכמים (חשש לתערובת נשים וגברים, ונזק לריהוט בית הכנסת), הולך המנהג ומתבטל.
  • המנהג (בעדות מסוימות) לקרצף את כל הבית בצהרי תשעה באב, כדי להכינו לביאת המשיח, על מנהג זה כתבו הפוסקים שאין לבטלו שכן הוא מחזק את האמונה בביאת המשיח.

מנהגים מוטעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כל הכבוד שרחשו חכמים למנהגי הציבור, לא הססו לבטל מנהגים אשר התבססו לדעתם על טעות, ואף לקרוא תגר על מנהגים שמבטלים הלכה מסוימת‏[13].

  • המנהג לתלות על תינוק, תכשיט מתכת עליו חרותה האות ה"א המורה כביכול על שם הקב"ה, שישמור אותו מכל רעה, בטעות יסודו, הנובעת מהמנהג הנכון, לתלות תכשיט זה על תינוק בכור, להורות על ה"א סלעים שחייב בפדיונו.‏‏‏[14]


מנהג שטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרכים א'-ח', הוצאת מוסד הרב קוק.
  • יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג - פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, בהוצאת מרכז זלמן שזר.
  • ישראל מ' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס.
  • יהודה דב זינגר, זיו המנהגים, תשכ"ה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מה שנקרא בפי הרמב"ם "מנהג שנתפשט בכל תפוצות ישראל" כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, לעומת מנהגים הנוהגים בעדות מסוימות כגון מנהג איסור קטניות בפסח
  2. ^ וזאת בניגוד למילים נהל או נחה -מלבי"ם לספר ישעיהו, מט:י ב"באור המלות"
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו, עמוד ב'
  4. ^ קונטרסי שיעורים קידושין כד-טו ד"ה והנה)
  5. ^ יעקב משה טולידאנו, ‏קטע מפירוש התפלות לרבינו מיימון אבי הרמב"ם, בתוך: שריד ופליט, עמ' 8-7, באתר HebrewBooks; ראו גם: שרגא אברמסון, ‏רב נסים גאון, עמ' 328, באתר HebrewBooks.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב'
  7. ^ ‏למשל הרב עובדיה יוסף במקומות רבים מאוד בספריו עוסק במנהגים ומצטט את הפסוק הנ"ל. כמו כן האבני נזר באחת מתשובותיו כותב במפורש על מנהגים שהם דברי קבלה‏
  8. ^ ‏"תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה", אדר היקר ד, ראו גם תשובה של הרב דב ליאור באתר ישיבה המסייג את דברי הרב קוק.‏
  9. ^ ‏חתם סופר יורה דעה קז דיבור המתחיל ומה שכתבתי
  10. ^ יוסף קארו, שו"ת אבקת רוכל, סימן רי"ב.
  11. ^ ‏שו"ע או"ח סימן תר"ה‏
  12. ^ ‏הערך תורה נמשלה למים, באתר "ויקיטקסט"‏
  13. ^ מסכת סופרים, יד, יח; שולחן ערוך הרב, תריג, יט
  14. ^ ‏ספר מטעמים עמ' 47 טעם ט'‏