אבא יעקב הכהן בורוכוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אבא יעקב הכהן בורוכוב

הרב אַבָּא יַעֲקֹב הַכֹּהֵן בּוֹרוֹכוֹב (נכתב גם: באָרוכוו; טבת תר"ח, 1848-ה' באייר תרצ"ו, 1936) היה רבה של וולקוביסק[1], ולפני כן בקהילות אחרות. מחבר שו"ת "חבל יעקב". תמך בציונות והיה מהרבנים הראשונים שהצטרפו לתנועת המזרחי.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא יעקב הכהן בורוכוב נולד בטבת תר"ח (1848) בעיירה דורשונישוק (פלך וילנה-ליטא). אביו, ר' יחיאל מיכל, מת עליו בצעירותו. בנערותו למד בכמה ישיבות, ביניהן ישיבת שקלוב, בה למד שלוש שנים, ורכש שם את רבו המובהק, ר' יהושע לייב דיסקין. בשנת תרל"ג (1873), בהיותו בן 21, נסמך להוראה על ידי ר' יצחק אלחנן ספקטור בקובנה. באותה שנה נתקבל כרב בעיירה מיישגולה (מיישעגאָלע) שליד וילנה שבליטא (האימפריה הרוסית), ובה שימש 11 שנה. בתרמ"ד (1884) עבר לכהן כרב בעיירה קופישקי (מחוז פוניבז') והחזיק שם ישיבה גדולה. בשנת תר"ן (1890) עבר לוויקשנה, ובשנת תרס"א (1901) נתמנה רב בפולוצק. בתרס"ג (1903) קיבל את רבנות וולקוביסק, במקום ר' יהונתן אליאשברג, וכיהן בה במשך כ-20 שנה[2]. בוולקוביסק זכה להוקרה והערצה מכל האוכלוסייה היהודית. אפילו אנשי ה"בונד" היו באים לשמוע את דרשותיו בבית הכנסת. הודות לפעילותו והשפעתו, התפתחה הישיבה המקומית, ומספר התלמידים הגיע עד לשלוש מאות[3]. כשהיה במישאגולי פרסם את החלק הראשון של ספרו, "חבל יעקב", שכולל ביאור עניינים בהלכות שליחות, חצר, קניינים ועוד. הוא הקדיש מזמנו לפעילויות ציבוריות שונות, ועזר ליתומים, לחולים ולעניים. היה מקובל גם על האוכלוסייה הלא-יהודית ולעיתים ביקשו גם נוצרים שהרב יפסוק בסכסוכים שהיו ביניהם לבין יהודים ופסק-דינו היה מקובל עליהם[3].

פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנים הראשונות של המאה העשרים תמך בציונות. במאמר שפרסם ב-1903 כתב כי "אין דרך אחרת להצלת עם ישראל מלבד הציונות ויישוב ארץ ישראל"[2]. הוא עצמו היה בין התורמים הראשונים למען הקרנות הציוניות, והיה מתרים רבים מבני הקהילה למען הקרנות האלה. מהרבנים הראשונים שהצטרפו לתנועת המזרחי. סבר שהציונות היא שתמנע את סכנת ההתבוללות, כנגד טענות הרבנים החרדים, דבק בעמדה שהמגרעות בתנועה הציונית הן "צדדיות ובלתי עיקריות", ואם יצטרפו אליה רבנים ויראי ה', יוכלו להשפיע עליה מטובם, ולהיטיבה.

עליה וחיים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ג (1923) עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. שם גרו כבר באותו זמן שני בניו, אהרן מיכל ברכיהו ומרדכי (מארק) ברכיהו, שעלו ב-1912. בירושלים עסק בענייני ציבור, פרסם חוות דעת וחתם יחד עם רבנים אחרים על כרוזים בנושאים שונים, כגון בעד השתתפות נשים בבחירות למוסדות היישוב, בעד אחדות הסדרי השחיטה והכשרות וכיוצא בזה. בשנת תרפ"ז השתתף עם הרב קוק, שהיה באותה עת ראב"ד האשכנזים בעיר, והרב מאיר בר-אילן (ברלין) בסיור במושבות ובקיבוצים מטעם המזרחי. בירושלים הדפיס מהדורה מתוקנת של שני הכרכים הראשונים של הספר "חבל יעקב", ובשנת תרצ"ג הכין לדפוס את החלק השלישי מספרו, שיצא לאור אחרי מותו. שלושת החלקים של הספר נדפסו מחדש בירושלים בשנת 1966.

נפטר בירושלים בה' באייר תרצ"ו ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבורוכוב היו ארבעה בנים ושתי בנות:

  1. אהרן מיכל ברכיהו (נולד בווילנה, 1869), פובליציסט ציוני, מזכיר הוועד האודיסאי ולימים מזכיר בצלאל.
  2. הרב דב בער בורוכוב שהיה רב בקהילת מאלדן Malden, פרבר של העיר בוסטון. מחבר "ראשית בכורים", חיבור בן שני חלקים, שיצא לאור בירושלים תרצ"ב[4].
  3. ד"ר מרדכי (מארק) ברכיהו (נולד במישאגולה, 1882), רופא, מחלוצי המודעות להיגיינה והרפואה המונעת בארץ ישראל.
  4. ד"ר אלכסנדר בורוכוב, שהיה רופא שיניים בעיר נרבה.
  5. שרה פרידמן לבית בורוכוב.
  6. רבקה בורוכוב, היחידה מן המשפחה שנשארה ברוסיה.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאלות ותשובות חבל יעקב - כולל שלשה חלקים. הראשון יצא לאור בווילנה תרמ"א, החלק השני יצא יחד עם הראשון בווילנה תרפ"ג, והחלק השלישי יצא לאור בארץ ישראל לאחר מותו. החיבור יצא לראשונה בירושלים תרצ"ו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אז ועד מלחמת העולם השנייה הייתה העיר במחוז ביאליסטוק בפולין, כיום במחוז גרודנו ברוסיה הלבנה.
  2. ^ 2.0 2.1 דוד תדהר (עורך), "אבא יעקב הכהן בורוכוב", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 111
  3. ^ 3.0 3.1 כתריאל לשוביץ (מלבה"ד), וולקוביסק סיפורה של קהילה יהודית ציונית, דפוס מל"ן, 1988, עמ' 67-68
  4. ^ חלקו הראשון כולל חידושים וביאורים לש"ס והדרנים על סיומי מסכתות התלמוד בהלכה ואגדה, וחלקו השני כולל דרשות ומאמרים על דברי חז"ל.