משה יהושע יהודה לייב דיסקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהושע לייב דיסקין)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין
MaharilDiskin.jpg

המהרי"ל דיסקין
תאריך לידה תקע"ז
תאריך פטירה כ"ט בטבת תרנ"ח (בגיל 81 בערך)
תאריך לידה לועזי 1817
תאריך פטירה לועזי 22 בינואר 1898
מקום פעילות רחבי רוסיה: מיינדזיז'ץ פודלסקי, קובנה, לומז'ה, מינסק, שקלוב ובריסק.

ארץ ישראל: ירושלים.

השתייכות פרושים
נושאים בהם עסק רב, אב"ד.
תלמידיו בנו הרב יצחק ירוחם דיסקין
חיבוריו שו"ת מהרי"ל דיסקין

הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (מכונה גם המהרי"ל דיסקין והרב מבריסק)[1] (תקע"ז, 1817 - מוצאי שבת ליל כ"ט בטבת ה'תרנ"ח, 22 בינואר 1898[2]) היה רב ופוסק מהבולטים בדורו, מרבני ירושלים בסוף המאה ה-19, מפורסם כגאון וצדיק, ונחשב לאחד ממנהיגי הזרם הקנאי בישוב הישן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1817 בגרודנו שבאימפריה הרוסית למשפחת מתנגדים, לרב בנימין דיסקין, רבה של וולקוביסק, ונצר למשפחת דיסקין, משפחת רבנים ידועה. סבו יהודה לייב חסיד וסבתו, עלו ארצה עם תלמידי הגר"א והתיישבו בצפת. דודתו רבקה הייתה לימים אמו של הרב אליעזר דן רלב"ג. לא ידועים פרטים על אימו, אך על פי מסורות משפחתיות הייתה אימו שרה בתו של גבריאל משקלוב שאף הוא עלה עם תלמידי הגר"א, והיה סבו השני של אליעזר דן רלב"ג מצד אביו.

בצעירותו הכיר את הרב יצחק אלחנן ספקטור, שלמד אצל אביו, ועל קשריהם הם שמרו במשך כל חייהם. בגיל 14[דרוש מקור] התחתן עם הינדה רחל, בת הרב ברוידה, רבה של וולקוביץ', ועבר לבית חותנו. קיבל סמיכה בגיל 18. משנת 1844 עד 1877 שימש כרב בקהילות מרכזיות ברחבי רוסיה: במיינדזיז'ץ פודלסקי, קובנה, לומז'ה (התמנה למשרה בהיותו בן 25, כיורש אביו), מינסק, שקלוב ובריסק. קיבל הזמנה לכהן כרב בניו יורק, אך סירב לה, וטען, שארצות הברית היא מדינת טרפה. במשך חייו שמר על קשרים טובים עם רבני קהילות יהודיות באירופה, בין היתר עם הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב עזריאל הילדסהיימר ורבנים נוספים.

לאורך כל שנות פעילותו אחז בקו פעולה תקיף ולא מתפשר, ועל כן גורש ונרדף ממקום למקום. בלומז'ה העליב בפומבי את אחד מעשירי הקהילה בגלל חשד של חילול שבת, וכתגובה נרדף על ידיהם ואולץ לעזוב את המקום. בקובנה סילק בגלל התנהגות בלתי-הוגנת את חוכר המס הממשלתי על הבשר הכשר, שהיה מקורב לשלטונות, ובתגובה גורש על ידי השלטונות מהעיר.

בעת היותו רב בבריסק אירע מקרה של סכסוך גירושין בין זוג צעיר בבריסק. האישה תבעה גט מבעלה, והבעל הסכים רק בתנאי שהיא תשלם לו סכום גדול, ותפקיד את הסכום אצל הרב. הגט ניתן לאחר שהאשה הפקידה את הסכום, אך הרבנית החזירה לאישה את הכסף שהופקד אצל הרב, מכיוון שראתה זאת כסחיטה. הבעל הגרוש תבע את הרב אצל השלטונות, והלה נאסר באשמת מעילה באמון. הרב היה צפוי להישפט ולהישלח לסיביר לעבודת פרך, ורק תמורת שוחד גדול הצליחו להוציאו מבית הסוהר ולהבריח אותו עם משפחתו מרוסיה לארץ ישראל, שם החליט להשתקע בירושלים.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1877, בכ"ט בתמוז ה'תרל"ז, עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים וקבע את ביתו ברחוב חברון (כיום בערבית: מעלה חלדיה) בעיר העתיקה. ישנה מסורת לפיה "הגרי"ל דיסקין היה מקפיד מאד כי בכל דירה שהיה גר בה, יהיו חלונותיה פונים להר הבית, כדי שלא יעברו 30 יום בלא שיראה את הר הבית"[3]

הרב דיסקין נחשב לאחד מחשובי רבני האשכנזים בירושלים והיה מכונה 'הרב מבריסק' על שם מקום רבנותו האחרון בגולה. על פי בקשת קבוצת אברכים, העביר בפניהם שיעור יומי בגמרא, שנודע בחריפותו.[4] הרב דיסקין גם היה מעביר שיעור על הפרשה במוצאי שבתות.

לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאישה את שרה סוניה דיסקין לבית רטנר אשר הייתה נשואה קודם לכן לאליהו זלמן הלפרין, איש עתיר נכסים ממנו קיבלה ממון רב בעת הגירושים. כאשר נישאה לרב דיסקין, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים, איתה הקים ב-1880 את בית היתומים דיסקין, ואת ישיבת אוהל משה. אשתו של הרב דיסקין נודעה בכינויה 'הרבנית מבריסק', והייתה דמות משמעותית בקהילה האשכנזית בירושלים.[5]

בית היתומים דיסקין בירושלים, הוקם בשנת 1880

הרב דיסקין נפטר במוצאי שבת ליל כ"ט בטבת ה'תרנ"ח, 22 בינואר 1898, מחשש לאסון אם תתקיים ההלוויה ההמונית בלילה, הורה הרב שמואל סלנט להלין את הנפטר למרות מנהג ירושלים האוסר זאת, ולקיים את ההלוויה רק בשעות הבוקר[2]. על שמו נקרא רחוב בירושלים. בנו, הרב יצחק ירוחם דיסקין, עלה לארץ ישראל לאחר פטירת אביו, לעמוד בראש המוסדות שהקים אביו והיה מראשי הרבנים של אנשי היישוב הישן בראשית המאה העשרים.

בית היתומים "דיסקין-אויירבאך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים נחשף הרב דיסקין למצבם הקשה של רבים מתושביה. בעיר חיו מהגרים שלחלק גדול מהם אין קרובים היכולים לטפל בהם במקרה של מות אב או אם המשפחה והסובלת ממגפות תקופתיות הגורמות למותם של רבים מהחולים. הוא הבין כי יש צורך למצוא פתרון למצבם של היתומים שנשארו ללא קרוב ומודע, כדי שלא יגיעו לבתי היתומים של המיסיון או ל"בית היתומים הברליני" בראשו עמד ד"ר ו. הרצברג, אותו זיהה הרב דיסקין עם חוגי המשכילים. בשנת 1881 הקים הרב דיסקין את בית היתומים דיסקין בחצר ביתו.

הקמת בית היתומים עורר זעם בקרב הממסד הפרושי על הרב דיסקין. בסיוון תרמ"א פרסם יחיאל מיכל פינס בעיתון 'הלבנון', הקרוב למימסד הפרושי, מאמר שנחתם בפסודונים 'מר זוטרא' התוקף בצורה חריפה את בית היתומים דיסקין וגבאיו. הכותב מציין, כי בשל העובדה שהנדיבים בחוץ-לארץ אינם תורמים למוסד הנ"ל, "...חרה אפם עד להשחית בהרב הגאון הגדול ... מוהר"ר שמואל סלנט שליט"א על כי לא ירצה לחלל שמו הטוב ולקיים את דבר בית היתומים שלהם ...'[6] בתרנ"ב (1892), כאשר שלחו הפרושים דין-וחשבון לאמריקה על מוסדות העדה האשכנזית, הם התעלמו לגמרי ממוסדות החסידים ומוסדותיו של הרב דיסקין. על מעשה זה הגיבו תומכי הרב דיסקין במאמר חריף. כאשר ניסה הרב דיסקין לאסוף כספים באמריקה לטובת בית-היתומים, יצא הרב סלאנט נגדו וטען כי הדבר פוגע בהכנסות 'הועד הכללי'. הרב דיסקין הגיב בטענה, כי 'הועד הכללי', למרות הכנסותיו העצומות, אינו מתפקד ואין בו כל תועלת.[7]

פטירתו של הרב דיסקין בשנת תרכ"ח (1898) הניחה את בית היתומים ללא פטרון ומצבו הידרדר. הרב מנחם נתן אוירבאך, נכדו של הרב מאיר אוירבאך שנחשב לרבה של העדה האשכנזית בדור הקודם  ובעל קשרים משפחתיים ענפים עם אישים בעלי השפעה ב'יישוב הישן', נרתם למען גיוס משאבים לבית היתומים מהפזורה היהודית. יזמותו הקנתה לו את ניהול בית היתומים, והוא נקרא מעתה 'בית היתומים דיסקין-אוירבאך.[8]

ישיבת אהל משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד נוסף שהקים המהרי"ל עם בואו לירושלים הייתה ישיבת "אהל משה". גם הקמת מוסד זה עמדה בסימן מאבק עם זרמים נוספים שפעלו באותה העת בירושלים. ישיבת "עץ חיים" (1841) נחשבה הישיבה המרכזית בירושלים, ולצדה עמדו גדולי הדור האשכנזים כמו ר' שמואל סלנט ור' מאיר אוירבאך.[9] היה קיים חשש שהישיבה החדשה שהקים המהרי"ל תנגוס מהנתח הכלכלי של ישיבת עץ חיים. אף על פי כן הישיבה הוקמה והמהרי"ל היה ראש הישיבה הראשון שעמד בראשה.[10]

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבואו לירושלים התקבל המהרי"ל כמנהיגם של השמרנים והקיצוניים שבתושבי ירושלים. הוא היה מעביר שיעורים שנחשבו עמוקים ונועדו למתי מעט מהעילויים שבתלמידי החכמים.[3] לא היה חולק על גדלותו בתורה, אולם הנהגתו, שהייתה חלוקה על הנהגה המקובלת על תושבי ירושלים האשכנזים, הייתה מקור לחיכוכים רבים. בתוך הקהילה החרדית עיקר מחלוקתו הייתה אל מול הרב שמואל סלנט שנחשב לפחות קיצוני בכל הקשור ליחס ללימודים כללים ולמודרנה ככלל, אף שהיה גם הוא שמרן.

הקבוצה האורתודוקסית הקנאית שקבלה על עצמה את הנהגתו של המהרי"ל ערערה על ההנהגה האשכנזית הירושלמית הוותיקה של הפרושים. בתרמ"א (1881) נתן הרב דיסקין את חסותו גם ל'אגודת מייסדי היישוב' בפתח-תקוה, שברובה הייתה מורכבת מאנשי כולל הונגריה. חברי האגודה היו בעימות חריף עם מייסדי המושבה, שנמנו עם אנשי הממסד הפרושי, בראשותו של יואל משה סלומון. במחלוקת זאת היה שיתוף-פעולה מסוים בין 'אגודת מייסדי היישוב' לבין י"ד פרומקין, שנאבק בהנהגה הפרושית מסיבות שונות לחלוטין.[11]

עמדת כוח נוספת במאבק עם הנהגת הפרושים רכש הרב דיסקין בהקמת "כולל אמריקה" למען עולים מאמריקה, מעשה שזכה בתמיכתו של הקונסול האמריקני. הכולל החדש זכה להצלחה בשלהי שנות התשעים, ו"הוועד הכללי" נאלץ להכיר בו ולהגיע עמו לפשרה.

בראשית שנות השמונים הפך הרב דיסקין לבעל השפעה מכרעת בכמה כוללים ירושלמיים אשר הסתכסכו עם "הוועד הכללי" של עדת האשכנזים בקשר לענייני כספים וסמכויות, או שדעתם לא הייתה נוחה מהנהגתו של הרב סלנט בתחומים אחרים. המהרי"ל הקים בית דין משלו למרות קיומו של בית הדין של הרב סלנט. הוא צירף לבית-דינו את הרב יעקב יהודה לעווי מכולל ורשה, שקודם-לכן שימש כדיין בבית-דינו של הרב סלנט, אך נאלץ לפרוש עקב חיכוכים על רקע כלכלי בין כולל ורשה לבין משפחת סלנט. מאותו זמן הפך הרב דיסקין לפטרונו של כולל ורשה. כולל נוסף שראה ברב דיסקין את רועהו הרוחני, היה כולל הונגריה, שמאז יסודו לא השתלב במימסד הפרושי המזרח-אירופי.[11] את הרקע לתמיכתם של הכוללים במהרי"ל מתאר ישראל פריידין כך:

"בשנת תרל"ח (1878) הגיעה לקיצה פרשה, הידועה בשם 'ריב החצר של ישיבת "עץ חיים". שהסעירה את היישוב הישן במשך 15 שנה ופילגה את העדה הפרושית. כתוצאה מסכסוך זה השתלט המימסד הפרושי על חצר המריבה, שחובות כבדים רבצו עליה. נציגי המנהיגות הפרושית - יוסף ריבלין, בייניש סלאנט, יואל משה סלומון ופישל לאפין - לוו כספים כדי לפרוע את החוב והתחייבו להחזיר את ההלוואה תוך שלוש שנים. אולם הלווים לא הצליחו לעמוד בהתחייבותם והיו צפויים למשפט ולמאסר. על-כן כפו הלווים את ממוני הכוללים החברים ב'ועד הכללי' בתרמ"א להתחייב, ש'הועד הכללי' יפריש סך מסוים מהכנסותיו באמריקה, השייכות לכוללים, לפרעון ההלוואה. דבר זה לא נכפה על כוללות החסידים וכולל הונגריה. אבל הנטל שהוטל על כוללי ורשה וסובלק-לומזא, שלפי עדויות שונות היו להם הכנסות ניכרות באמריקה, עורר תסיסה במחנהו של הרב דיסקין, פטרונם של כוללים אלה. וכך, כשפתח יחיאל מיכל פינס מקורבו של המימסד הפרושי, את בית-מדרשו בתרמ"ב, הוא הוחרם על ידי הרב דיסקין בטענת אפיקורסות. החרם, שנועד לפגוע במימסד הפרושי ובעומד בראשו יותר מאשר בפינס, בוטל על ידי הרב סלאנט. הרב דיסקין בחר להחרים את פינס מפני שזה האחרון התקרב ליוסף ריבלין ולמנהיגות הפרושית. מה גם ששנה קודם-לכן פינס תקף בחריפות את הרב דיסקין מעל דפי העיתונות, במסווה של שמות בדויים. אם נוסיף לכך את החשד, שהיה מבוסס במידה מסוימת, כי כוונתו האמיתית של פינס בייסוד בית-המדרש הייתה להכתיר באופן רשמי את הרב סלאנט כרבה של ירושלים, ניתן לטעון כי נימוקים כבדי-משקל עמדו בבסיס ההחלטה להחרימו. זהו גם הרקע לבחירתו של הרב דיסקין על ידי כוללות הונגריה, ורשה, וחסידי ווהלין וגליציה באופן רשמי כרב קהילותיהם בינואר 1882."[11]

ההיסטוריוגרפיה נוטה לייחס לרב דיסקין אידאולוגיה קנאית בהשוואה לדרך המתונה של מחנהו של הרב סלנט. אולם ראשית, כאשר משווים בין פסיקותיהם של הרב דיסקין והרב סלנט לפחות בשני עניינים - שימוש בשמן שומשומין בפסח ובענייני השמיטה - הרב דיסקין דווקא נטה להקל לעומת פסיקה מחמירה יותר של הרב סלנט.[12] מתקבל על הדעת שיחוס הקנאות לרב דיסקין מבוססת על כך שהוא הרבה להשתמש בחרם כאמצעי למלחמתו בפורצי-גדר, בעוד שהרב סלנט כביכול לא נקט בדרך זו. הרב דיסקין היה מעורב בהחרמתה של אגודת תשבי שהואשמה במינות,[13] והוא זה שהטיל חרם על יהושע ילין ושלל את דמי החלוקה מהכולל שלו, משום ששלח את בנו דוד ילין לבית הספר כל ישראל חברים.[3]

אולם יש טוענים כי בחינה מדוקדקת של העובדות מראה כי לא תמיד תאם דימוי זה את המציאות. פריידין מציין את הדברים הבאים: "בשנת תרנ"ז (1897) כשעמל הרב דיסקין בייסוד 'כולל אמריקה' , במסגרת מאבקו ב'ועד הכללי', יזמו ראשיו הפגנה ליד ביתו של הרב. דבר ההפגנה פורסם בעילום שם בעיתון 'הצפירה'. ראשי 'הועד הכללי' , ובראשם הרב סלנט, החרימו את מפרסם המאמר, אך נתקלו בהתנגדותו של הרב דיסקין שביטל את החרם. במכתב ששלחו אנשי כולל אמריקה בירושלים בכ"ה באייר תרנ"ז לראש הכולל בניו-יורק מסופר : ' ... כי יצא רבינו שליט"א חוץ  ד' אמותיו להראות למנהלי "הוועד הכללי" כי אין העולם הפקר ולא כל העולה על רוחם יעשו. ולולי עזרת מרן הקדוש שליט"א היו מוסיפים להחרים את כל אחד ואחד החושב טוב'. שנתיים קודם-לכן, כשעמדה בשיאה המחלוקת בין 'הועד הכללי' ל'בני משה', נטה הרב סלנט, בעצת פינס, להחרים את "בני משה" אך היתנה זאת בהסכמת הרב דיסקין. הרב דיסקין דחה את ההצעה. גם בתרנ"ד (1894) כאשר בן-יהודה הוחרם על ידי הרב סלנט, הרב דיסקין לא היה שותף לחרם ואף לא נטל חלק במאבק נגד בן-יהודה." [12] מכאן נראה שהחרמות הוטלו לא רק על ידי הרב דיסקין אלא גם על ידי הרב סלנט, ולעתים אפילו נמנע המהרי"ל מחרמות במקום שהר"ש סלנט ראה לנכון להשתמש בהם.

יש הטוענים כי עלייתו של הרב דיסקין לארץ-ישראל הפכה את הקנאות לתופעה של קבע בירושלים, והראיה לכך היא כי הקנאים ראו ורואים בו עד היום את מורה דרכם.[14] מנגד טוען פריידין כי: "ממשיכיו של הרב דיסקין לא תמיד השכילו להבין את 'תורת הקנאות' שלו ונגררו לעתים קרובות אחרי מעשים של קנאים קיצוניים שגרמו להם נזק. רק אצלם הפכה הקנאות למטרה בפני עצמה וחלק מאידאולוגיה". [12]

קבר המהרי"ל דיסקין בהר הזיתים

נחשב לקנאי, והנהיג חרם נגד המשכילים והמחדשים. סביב הרב דיסקין התקבצו חוגי הקנאים בירושלים, ואף היה לו בית דין מיוחד משלו. בעקבות תקנות וגזירות שרצה הרב דיסקין להתקין בירושלים נוצרה מתיחות בקהילה האשכנזית בירושלים, נקבע חוק כי כל תקנה וגזירה שיתקן הרב דיסקין ללא אישורו של הרב שמואל סלנט והרב משה נחמיה כהנוב, לא תחשב לתקנה, וכי בית הדין האשכנזי הקובע בירושלים, הוא בית הדין היושב בחצר בית הכנסת החורבה, מקום מושבו של הרב סלנט.[15] הרב סלנט בעצמו דאג למנות את הרב דיסקין כרב האחראי על בית המטבחיים, אם מפני שנחשב למקל, ואם כדי שלא יתערב בענייני הרבנות של ירושלים.[16]

מתיחות מסוימת שררה בין הרב דיסקין לרב שמואל סלנט, ובין קבוצות שהיו מרוכזות סביב כל אחד מהרבנים. הרב סלנט טען גם כנגד הרב דיסקין כי "לא קבלוהו אנשי העיר לרב ומנהל העדה, ומיום בואו אל הק' אינו יוצא מתוך ד' אמות של הלכה."[17] כך למשל התנגדותו של הרב סלנט ליסוד בתי ספר חדשים בירושלים שילמדו בהם מקצועות חול ושפות זרות הייתה פחותה מהתנגדותו של הרב דיסקין. הרב סלנט גם התנגד לחרם שהוצא על ידי חוג הרב דיסקין כלפי יחיאל מיכל פינס.[18]

הרב דיסקין סייע בהקמת פתח תקווה, ושימש סמכות רוחנית עבור המתיישבים.[19]

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וולך, השרף מבריסק
  • יוסף שיינברגר, עמוד אש, ירושלים תשי"ד
  • מאירה אליעז,מסע שורשים - תשעה דורות בארץ ישראל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביידיש: דער בריסקער רב ; דור אחריו היה רב נוסף שכונה "הרב מבריסק": הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק שכונה גם הגרי"ז מבריסק.
  2. ^ 2.0 2.1 קינה אל נשיא ישראל, חבצלת, 24 בינואר 1898
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 שילר, אלי וביגר, גדעון. ירושלים, העיר העתיקה. ירושלים: אריאל. 1988. עמ' 196
  4. ^ הרב יעקב אורנשטיין, 'תולדות אלופי'
  5. ^ על הרבנית ראו נ' אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית מבריסק, טללי אורות ב (תש"ן) עמ' 41-64.
  6. ^ "הלבנון" יז 45, י"ח בסיוון תרמ"א. עמ' 357-358
  7. ^ ישראל פריידין, ‏הרב מי"ל דיסקין, מייסד האורתודוכסיה הקנאית בירושלים – תדמית ומציאות, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 124
  8. ^ מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה, ירושלים: ביאליק. 2001. עמ' 40
  9. ^ שביט, יעקב (עורך). הסטוריה של ארץ ישראל, שלהי התקופה העות'מאנית. ירושלים: יד יצחק בן צבי. 1983. עמ' 245
  10. ^ מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה, ירושלים: ביאליק. 2001. עמ' 107
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 ישראל פריידין, ‏הרב מי"ל דיסקין, מייסד האורתודוכסיה הקנאית בירושלים – תדמית ומציאות, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 121-123
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 ישראל פריידין, ‏הרב מי"ל דיסקין, מייסד האורתודוכסיה הקנאית בירושלים – תדמית ומציאות, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 127
  13. ^ מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה, ירושלים: ביאליק. 2001. עמ' 63
  14. ^ פרידמן, מנחם. חברה ודת ירושלים: תש"ח. עמ' 12-16
  15. ^ הוספות אברהם משה לונץ לספר תבואת הארץ עמ' תק"ב
  16. ^ 'אמרי שפר' שמועות בשם הרב אברהם שפירא, ערך הרב יצחק דדון
  17. ^ הערת שוליים שהוסיף הרב סלנט, לנוסח ההיתר שהתיר הרב סלנט ובית-דינו את החרם שהוטל על יחיאל מיכל פינס, מובא במאמרו של איתם הנקין, החרם על רי"מ פינס בירושלים וקשריו עם גיסו רבי דוד פרידמן
  18. ^ העתק מכתב שכתב הרב סלנט לרב מרדכי גימפל רוז'ינאי
  19. ^ ספר הברית והזיכרון לחברת אגודת מיסדי היישוב, ירושלים ה'תרמ"א.