אג'ידיו דה ויטרבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אג'ידיו דה ויטרבו
Egidio 2.jpg
לידה 1469
ויטרבו, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בנובמבר 1532 (בגיל 63 בערך)
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף, כומר קתולי, משורר עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד ארכיבישוף, חשמן, בישוף קתולי, diocesan bishop, diocesan bishop עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אג'ידיו דה ויטרבו (אנטוניני) (באיטלקית: Egidio da Viterbo; ויטרבו, 1469רומא, 11 בנובמבר 1532) היה נזיר אוגוסטיני איטלקי, בישוף וקרדינל, תאולוג, נואם, הומניסט ומשורר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא נולד למשפחה ענייה. אביו היה לורנצו אנטוניני ואמו מריה דל טסטה[1][2]. הוא הצטרף למסדר האוגוסטיני ביוני 1488. אחרי תום לימודיו אצל האוגוסטינים בוויטרבו הוא קיבל תואר דוקטור לתאולוגיה וב-1506 מונה לוויקאר הראשי של המסדר שלו. עם מותו של ראש המנזר הוא הושבע, בחסותו של האפיפיור יוליוס השני כמחליפו של ראש המנזר. אחרי שסיים את שירותו זה מונה לבישוף של ויטרבו. בנוסף לכך החזיק כמה נחלות אחרות.

אנטוניני מפורסם בהיסטוריה הכנסייתית באומץ לבו בנאום אותו נשא בפתיחת הוועידה הלטרנית החמישית שההתקיימה ב-1512 בארמון הלטראנו[3]. ב-1517 מינה אותו האפיפיור לאו העשירי לקרדינל[4]. האפיפיור העסיק אותו כנציג האפיפיור בשליחויות חשובות. הידועה שבהן לקרל החמישי שזמן קצר אחרי הפגישה נעשה קיסר. לאו העניק לו ב-1512 את התואר הפטריארך הלטיני של קונסטנטינופול.[דרוש מקור: לא ב-1524?] להיטותו לרפורמה אמיתית במצב הכנסייה הניעה אותו להגיש לאפיפיור אדריאנוס השישי תזכיר[5]. הוא נחשב כחבר מלומד וישר בסנאט האפיפיורי ורבים סברו שהוא יחליף את האפיפיור קלמנס השביעי.

מקובל נוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוניני פגש את מרסיליו פיצ'ינו כשביקר בפירנצה והוא הכיר את פרושיו של פיקו דלה מירנדולה לקבלה. ענינו בתלמוד הוביל אותו להתכתבות עם יוהנס רויכלין[6].

כדי לעסוק בהיסטוריה יהודית התחבר אנטוניני עם המדקדק אליהו בחור. כאשר סערת המלחמה הבריחה את אליהו בחור מפדובה לרומא הוא התקבל בארמון הבישוף. הוא התגורר עם משפחתו אצל אנטוניני במשך יותר מעשר שנים. שם התחילה הקריירה של אליהו בחור כמורה החשוב ביותר לעברית של מלומדים נוצרים. המהדורה הראשונה של "ספר הבחור" (רומא, 1518) מוקדשת לאג'ידיו. אג'ידיו פתח בפני אליהו בחור את הספרות הקלאסית ולימד אותו יוונית. בכך הוא אפשר לו להשתמש ביוונית בעבודותיו הלקסיקוגרפיות.

המניע העיקרי של היה אנטוניני היה לנסות ולהבין את סודות הקבלה. אגידיוס השתייך לקבוצה של מקובלים נוצרים, שהחשובים בהם היו יוהנס רויכלין ופיקו דלה מירנדולה שהאמינו שתורת הסוד היהודית ובמיוחד ספר הזוהר מכילה עדות שאין לערער עליה על אמיתותה של הדת הנוצרית. במהלך מאבקו של רויכלין במתנגדים להשכלה (1507–1521) כתב לו הקרדינל, ב-1516: "בעוד שאנחנו עמלים לטובתך, אנחנו מגנים לא עליך כי אם על החוק; לא על התלמוד, כי אם על הכנסייה". הנושא העיקרי במאבק היה שמירה על ספרים יהודיים.

אנטוניני העסיק עוד מלומד יהודי, ברוך מבנוונטו שתרגם עבורו את ספר הזוהר. הקרדינל היה אספן של כתבי יד עבריים ורבים מהם נמצאים היום בספריית מינכן.

בספריית אנגליקה ברומא נמצא כתב יד עתיק של התנ"ך שניתן לאגידיוס על ידי האפיפיור לאו העשירי. המחקר בספרות יהודית גרם לקרדינל להתעניין גם ביהודים עצמם. הוא ביטא התענינות חיובית זאת גם בעידוד שלו לרויכלין במאבק שהוזכר לעיל ובניסיון, שלא עלה יפה, ב-1531 יחד עם הקרדינל ג'ירולמו גינוקי למנוע צו אפיפיורי המסמיך את הכנסת האינקוויזיציה נגד האנוסים.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוניני היה תלמיד מעמיק בכתבי הקודש ומלומד ביוונית ובעברית. מיוחסים לו מספר רב של חיבורים. את רובם ניתן למצוא בכתבי יד בספרייה הלאומית הצרפתית בפריז אבל צריך עוד לבסס את האמיתות שלהם. מלבד כמה חיבורים קטנים על השפה העברית רוב כתביו הם בעלי אופי קבלי. כמעט ואין ספר מיסטי יהודי מימי הביניים שהוא לא תרגם, העיר עליו או פירש אותו. ביניהם ספר הזוהר.

רק מעטים מכתביו של אנטוניני הודפסו. כאשר הוא התבקש על ידי האפיפיור קלמנס השביעי לפרסם את חיבוריו הוא ענה שהוא חושש לסתור את האנשים הקדושים והמפורסמים על ידי פירושו את כתבי הקודש. האפיפיור ענה שהתחשבות אנושית לא צריכה למנוע ממנו לפרסם. מותר להטיף ולכתוב בניגוד לדעתם של אחרים ובלבד שלא יסטה מן האמת ומהמסורת המקובלת של הכנסייה[7].

החיבורים העיקריים של אנטוניני הם הספר ההיסטורי Historia viginti sæculorum per totidem psalmos conscripta. לספר העוסק בדרך פילוסופית-היסטורית בהיסטוריה של העולם לפני ואחרי לידתו של ישו יש חשיבות רבה להכרת ההיסטוריה של זמנו.

ששת הספרים של ההתכתבויות של אנטוניני (1497–1523) עוסקים בענייניו של המסדר שלו. רבים מהם ממוענים לגבריאל מוונציה שהחליף אותו בתפקיד. ספרים אלה שמורים ברומא בספריית אנג'ליקה. הקרדינל יוזף הרגנרתר (Joseph Hergenröther), שהיה היסטוריון חשוב של הכנסייה במאה ה-19, שיבח במיוחד, את המכתב בו הודיע אנטוניני ב-27 בפברואר 1519 על התפטרותו מתפקיד ראש המנזר של הנזירים האוגוסטיניים[8].

חיבורים ידועים אחרים של אנטוניני הם הפירוש שלו למשפטים של פטרוס לומברדוס, מילון של שורשים עבריים, Libellus de ecclesiae increment (ספר על צמיחת הכנסייה), Liber dialogorum (ספר דיאלוגים) ו-Informatio pro sedis apostolicae auctoritate contra Lutheranam sectam. (מידע לאפיפיור נגד הכת הלותרנית).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אג'ידיו דה ויטרבו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ G.Signorelli, Il cardinale Egidio da Viterbo agostiniano, Firenze, 1929
  2. ^ The Biographical Dictionary of the Society for the Diffusion of Useful Knowledge (1842), s.v. "Ægidius of Viterbo"
  3. ^ Oratio prima Synodi Lateranensis habita, printed at Rome, 1513; it is printed in Harduin's collection of the Councils, vol IX, p.1576.
  4. ^ Miranda: Egidio di Viterbo
  5. ^ Edited by Constantin Höfler in the proceedings of the Munich Academy of Sciences, III class, IV, 3 (B) 62-89.
  6. ^ O'Malley 1968.
  7. ^ Noël Alexandre., Hist. Eccl., saec. XV, 1,5,16; XVII, 354.
  8. ^ Lämmer, Zur Kirchengeschichte des XVI. und XVII. Jahrhunderts', Freiburg, 1863, 64-67