מרסיליו פיצ'ינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסלו של מרסיליו פיצ'ינו בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה

מרסיליו פיצ'ינואיטלקית: Marsilio Ficino;‏ 19 באוקטובר 1433 - 1 באוקטובר 1499), היה הומניסט ופילוסוף איטלקי בתקופת הרנסאנס המוקדם.נחשב לאחד מחשובי ההוגים בתקופה זו.

הגותו עסקה בתחומים שונים ומגוונים, החל ממיסטיקה ,אסטרולוגיה וכשפים ועד נושאים פילוסופיים מובהקים יותר, כאתיקה ותאולוגיה. השפעה נוצרית רבה ניכרת על עבודתו והוא אף שימש ככומר. כאחד מחשובי חברי האקדמיה האפלטונית בפירנצה הוא הושפע רבות מהזרם הפלטוניסטי והנאו - פלטוניסטי. הוא מוכר בעיקר בזכות העובדה שהוא נחשב לראשון מתרגם כתבי אפלטון במערב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרסיליו פיצ'ינו נולד בעיר פיגילנה, עיר קטנה ליד פירנצה, בילדותו משפחתו עברה לפירנצה כשאביו קיבל משרה בבית החולים המקומי סנטה מריה נובה, לצד משרה זו אביו מונה להיות רופאו האישי של [קוזימו דה מדיצ'י] שליטה של העיר. באופן טבעי, צופה מפצ'ינו הצעיר לרשת בבוא היום את תפקידו של אביו כרופא. לאור זאת כבר מגיל צעיר החל פצ'ינו לקבל הכשרה רפואית ראשונית. אך התעניינותו של פצ'ינו הייתה נתונה דווקא לפילוסופיה. דה מדיצ'י שזיהה את הנטייה הזו אצל פצ'ינו, ואפשר לו להתמחות בתחום, החל משנת 1456 הורה עליו ללמוד יוונית. לימודי היוונית נשאו פרי ופצ'ינו במהרה החל לתרגם [מזמורים אורפיים] [והומרים]. פצ'ינו עבד יחד עם ארבעה דורות של בית מדיצ'י ונשאר בפירנצה עד סוף ימיו. למרות זאת שמו התפרסם ברחבי אירופה והגיע לגרמניה צרפת הונגריה פולין ועוד. לצד עיסוקו האינטלקטואלי, גילה פיצ'ינו גם עניין מתמשך בדת ורוחניות. בשנת 1950 הצטרף פיצ'ינו לאחווה פלורנטינית אשר שמה לה כמטרה להחיות את מה שכינתה [התיאולוגיה העתיקה], תפיסה המגלה עניין בשיטות דתיות מן המזרח ורואה אותם כמבשרי התפיסה הנוצרית[1] פיצ'ינו נמנה על חברי קבוצה זו כעשר שנים. מאוחר יותר בשנת 1473 החל פצ'ינו לשמש ככומר קהילתי בפרוור של פירנצה בשם נוולי, ובשנת 1487 קודם והחל לשרת כ[קנון] של האזור. במהלך חייו זכה פצ'ינו לכבוד רב מצד אנשי הממשל והמשכילים כאחד.[2]

רקע אינטלקטואלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצת לפני הולדתו של פצ'ינו, בראשית תקופת הרנסנס התחדש העניין בתרבויות הקלאסיות ובטקסטים עתיקים בכלל. מלומדים שונים החלו בניסיון לשחזר ולאסוף טקסטים מתקופות אלו, בהקשר זה יש לציין אישים כ[פקטררקה], [בוקאוצ'ו] [וסולטאטי] האיטלקיים ולצדם את מלומדי ביזנטיון כ[מנואל כריסולארוס] אשר סייעו במפעל גדול ממדים זה. ביניהם גם [גאורגיוס גימסטוס פלתון], מלמד ביזנטי אשר תרם תרומה מכרעת להפצת הכתבים של אפלטון במערב, כתבים אלו היוו מרכיב עיקרי למפעלו ההגותי של פיצ'ינו. עיקר המפעל התרגומי עד לאותה התקופה התמקד בטקסטים של [אריסטו], פלתון סייע לשנות מצב זה ובכך השפיע על הומנסטים שונים וביניהם גם על שליט פירנצה, קוזימו דה מדיצ'י, שכאמור סחר את פיצ'ינו בכדי לבצע את מלאכת התרגום. כחלק ממגמה זו של חידוש כתבי אפלטון התפתחה בפירנצה מה שכונה האקדמיה האפלטונית. חוג בלתי פורמלי אשר כלל כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה [כאנג'לו פוליציאנו], [ג'ובני פיקו דה לה מרינדלה] ועוד, שהתכנסו יחד לדון בנושאים פילוסופיים. פיצ'ינו נתפס כאחד מהדמויות הבולטות של חוג זה. הוגים אלו הושפעו רבות מהישגיהם של ראשוני ההומניסטים אשר במידה רבה סללו לאחרונים את הדרך, אבל יחד עם זאת פיצ'ינו ובני תקופתו היוו גם ראקציה חשובה לקודמיהם.[3] הדור הראשון של ההומנסטים בני המאה החמש עשרה, ראו את העיון כאלמנט משלים של החיים הפולטים והחברתיים. עבורם העיסוק בסוגיות מופשטות שאינן נוגעות לקיום היומיומי הוא מיותר ולא רלוונטי. בני תקופה זו כונו "ההומניסטים האזרחיים" על שום זיקתם לתחום זה, מגמת עיסוק זו נבעה לפחות בחלקה מהמצוקה הפוליטית הגדולה שנכחה בתקופתם ותבעה מאנשי הרוח להתמודד עמה. בתקופה זו היו מאבקים רבים בין ערי המדינה האיטלקיות השונות, ההומניסטים האזרחיים רתמו את כישרונותיהם בכדי לספק עזרה לפירנצה עיר מדינתם. [4] בשנת 1454, נחתם [הסכם שלום לודי] שסיפק שלום ושגשוג לאזור, ובכך מנע מבני דורו של פיצ'נו את ההכרח בעיסוק בסוגיות פוליטיות. כמצופה, פיצ'ינו וחברי חוגו גילו עניין רב יותר דווקא בסוגיות פילוסופיות מופשטות ותאורטיות יותר, הדבר ניכר בכך שאנשי התקופה כבר לא ראו את ההגות כמשרתת מטרה חיצונית אלא, הם דגלו באידאל של הגות לשם הגות. ברוח זו אנשי התקופה ראו את [אנשי ההומניזם האזרחי] כעובדי שלטון מניפולטיביים ואפורטונסטים. ג'ובני פיקו דה לה מרינדלה אמר בהקשר זה: "את הדברים הללו[...] אני אומר נגד אלו המכנים את עצמם פילוסופים (קרי, ההומנסטים האזרחיים), שאינם פילוסופים כלל וכלל שהרי היות שכל חייהם עוצבו בסימן תאוות בצע ושאפתנות בידיעת האמת לשם עצמה". גם מרסליו פיצ'ינו כאחד ממיצגיה הגדולים של מגמה זו, הרבה לעסוק בנושאים מופשטים שנגעו למעמדו של האדם מול האל והבריאה.[5]

תפיסתו המיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהמאפיינים העיקריים של החוג הנאו – אפלטוני, בניגוד להומניסטים האזרחיים, היה עיסוקם הרב של הנאו - פלטוניסטים ברעיונות ושיטות דתיות מיסטיות. ההומניסטים הראשונים, פטררקה ובני תקופתו, עסקו בעיקר בניסיונות שונים לבצע ניתוחים פילולוגיים והיסטוריים לטקסטים העתיקים אשר מעמדם זהה לכזה של כל טקסט אחר, לעומתם מרסליו פיצ'ינו וחבריו נטשו לחלוטין שאיפה זו וראו רבים מהטקסטים הדתיים כמקורות סמכות.[6] כחלק מתפיסה זה גילה פיצ'ינו עניין רב בכתבים מיסטיים שייחסו לאל המצרי [תות], שמזוהה גם עם האל [הרמס] היווני. כתבים אלו מכונים הקורפוס ההרמטי, ועסקו באסטרולוגיה, מאגיה ומיסטיקה, הם נכתבו במאה השניה והשלישית לספירה ככל הנראה באלכסנדריה שבמצרים. אך פצ'ינו סבר בטעות כי כתבים אלו, נכתבו זמן רב לפני כתבי אפלטון והשפיעו עליהם. מעבר לכך סבר פצ'ינו שכתבים אלו מכילים רמזים שונים לתפיסות נוצריות כהופעתו של [ישו] [והשילוש הקדוש], לכן, הבנה מעמיקה של הכתבים הללו יכולה להביא את האדם למדרגות רוחניות נעלות, ודבקות באלוהות. כתבים אלו היוו את אחד ממקורות ההשפעה לתפיסת ה[תאולוגיה העתיקה] של פצ'ינו, שמקורם של מערכות האמונה השונות הן זהות ויש לנסות ולאחד ביניהן.[7] רובם המוחלט של כתבים אלו לא היה מוכרים במערב בתקופה זו, וכשהם אלו הגיעו [מבזנטיון] ל[פירנצה], בשנות השישים של המאה החמש עשרה, הורה [קזימו דה מדיצ'י] להפסיק ממלאכת התרגום של אפלטון לטובת כתבים אלו, שיצאו לדפוס בשנת 1471.[8]

הגותו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור פצ'ינו לא הייתה חלוקה ברורה בין, פילוסופיה דת ומיסטיקה,להפך שאיפתו הרוחנית הייתה דווקא לאחד בין גופי ידע שונים אלו.[9]לכן ישנו אנכרוניזם מסוים בלהציג את הדברים באופן זה, אך למרות זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה כי פצ'ינו השקיעה רבות בהגותו של אפלטון ועל כך יש לייחד את הדיון. למרות עיסוקו הרב בנושא זה, לא ניתן לזהות משנה פילוסופית סדורה שהגו פצ'ינו ובני דורו, סגנון הגותם היה אקלקטי. הגותו הפילוסופית עסקה בהיבטים שונים של האל ומוחלט ובמקומו של האדם ביחס אליו.[10] בהתאם למסורת האפלטונית והנאו – אפלטונית שמהן הושפע רבות, פצ'ינו נטה לראות את המציאות כמערכת אחת בעלת איכויות מעין אורגניות. המציאות כולה אינה אלא, שלשלת ארוכה של ישויות המתחילה באל וחורזת יחד את הבריאה כולה. פצ'ינו תפס כי כול מדרגה בשרשרת נעלה מזו שמתחתיה במובן זה שהיא זה המעניקה לה את קיומה, יוצא מכך כי האל הנמצא בראש השרשרת הוא מקור קיומה של המציאות כולה. מתפיסה מוניסטית זו נגזר כי התשוקה של כל ישות וישות בעולם היא בעיקרה דבר חיובי ובשורשה היא מכוונת כלפי האל עצמו שהוא מקור כל הטוב. פצ'ינו ראה את תכליתה ומהותה של כל ישות בעולם במילוי תשוקתה. הניסיון של הישויות השונות למלא את תשוקתן הוא מה שיוצר את הסדר בעולם כפי שאנו תופסים אותו. פצ'ינו טען שמכיוון שהאל מושלם והתשוקה הפנימית של כלל היצורים מכוונת כלפי האלוהות האלוהות, לכן ממילא נובע שגם העולם מושלם, ומימוש של כל תכלית פרטית של מי מהיצורים בסופו של דבר תורם לבריאה כולה. ישנו חריג אחד המסוגל להתנגד לתשוקתו, האדם, זאת מכיוון שהאדם נתון בקונפליקט והוא ניצב במאבק מתמיד בין שני כוחות, טבעו הרוחני וטבעו הגשמי. טבעו הרוחני מתבטא בחשיבה רציונלית המשותפת לאדם למלאכים ולאל ובחשיבה דיסקורסיבית הקיימת אצלו בלבד וטבעו החומרי מתבטא ביכולת ההולדה, החישה, והזדקקותו לאוכל ושתיה. שני כוחות הופכיים אלו נאבקים ביניהם, הכוח הרוחני מושך למעלה, אל הבריאות שנמצאת מעל האדם והכוח החומרי מושך למטה, אל הבריאות שנמצאת מתחתיו. מעמדו הייחודי של האדם מתבטא בכך שבחירתו היא זה שתכריע בין שני הדחפים הללו. ייחודו של האדם כיצור בוחר, הופך אותו לנעלה יותר על כל שאר היצורים הנבראים והוא שני לאל ולמלאכים בלבד.[11] כמו כן מעבר לעסקו הפילוסופי הצר בשאלות מטאפיזיות ואתיות מופשטות, פצ'ינו עסק גם בנושאים אחרים. ניתן להזכיר בהקשר זה את עניינו המיוחד באומנות, פצ'ינו ראה ערך מיוחד בניסיון להשפיע על אומני התקופה. ידוע לנו כי [בוטצ'לי] נעזר בפצ'ינו כשזה בא לצייר את ציורו הידוע ["הולדת ונוס"]. כמו כן גם אומנים נוספים, כ[לאונרדו דה וינצ'י], המלחין הגדול [קלאודיו מונטוורדי] ועוד, הושפעו ברמה כזאת או אחרת מתפיסותיו האפלטוניות.[12] כמו כן פצ'ינו עסק גם בסוגיות אדריכליות, הוא ראה את המבנה הארכיטקטוני כשיקוף מוחשי של מחשבתו של האמן. תפקידו של האמן הוא להוציא מן הכוח אל הפועל את הדימוי המנטלי הקיים בתודעתו, פצ'ינו רואה מעשה זה כבעל איכויות רוחניות בגלל שהאקט האדריכלי המנסה להטביע צורה מסודרת בחומרי הבניין הוא למעשה ביטוי לכיבוש הרוח את החומר, רעיון המבטא את הלכי הרוח הפלטוניסטים של פצ'ינו. [13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרסיליו פיצ'ינו בוויקישיתוף


P yin yang.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1] הרציג, תמר .על סף העת החדשה: אירופה 1350 – 1650, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה ,2014) [2]Valery Rees (1999). Marsilio ficino, renaissance man  : history today. [3]הרציג, תמר .על סף העת החדשה: אירופה 1350 – 1650, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה ,2014) [4]הרציג, תמר .על סף העת החדשה: אירופה 1350 – 1650, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה ,2014) [5]הרציג, תמר .על סף העת החדשה: אירופה 1350 – 1650, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה ,2014) [6]הרציג, תמר .על סף העת החדשה: אירופה 1350 – 1650, כרך ג' (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה ,2014) [7]Edited and introduced by Angela Voss: Western Esoteric Masters Seris, Marsilio Ficino . (Berkeley, California, North Atlantic books, 2006) [8]ארבל, בנימין .הרנסנס האיטלקי: צמיחתה של תרבות חילונית (ירושלים: משרד הביטחון, מפעלי דפוס כתר ,2000) [9]Edited and introduced by Angela Voss: Western Esoteric Masters Seris, Marsilio Ficino . (Berkeley, California, North Atlantic books, 2006) [10]ארבל, בנימין .הרנסנס האיטלקי: צמיחתה של תרבות חילונית (ירושלים: משרד הביטחון, מפעלי דפוס כתר ,2000) [11]Edited by: Ernst Cassirer, Paul oskar kristeller, jhon herman randall jr The Renaissance Philosophy of Man: Petrarca, Valla, Ficino, Pico, Pomponazzi, vivas .(chicago: the university of chicago,1948) [12]Edited and introduced by Angela Voss: Western Esoteric Masters Seris, Marsilio Ficino . (Berkeley, California, North Atlantic books, 2006) [13]Kathryn Blair Moore (2009). Ficino’s Idea of architecture: in the ‘mind’s-eye view Quattrocento architectural drawings  : Renaissance Studies Vol. 24 No. 3 . Institute of Fine Arts, New York University.