קבלה נוצרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הקבלה הנוצרית היא תנועה רוחנית שהתפתחה בחוגים נוצריים מסוף המאה החמש-עשרה, שביקשה להוכיח כי המשמעות הנסתרת של תורת הקבלה מכוונת לנצרות.[1] כלומר, בבסיס תנועת הקבלה הנוצרית עמדה האמונה כי בקבלה נמצאת ההתגלות המקורית למין האנושי שאבדה, ורק על ידי גילויה המחודש ניתן יהיה להבין הן את תורותיהם של פיתאגורס ואפלטון והן את סתרי הנצרות.[1] המלומדים הנוצרים שעסקו בקבלה נמשכו אליה בשל נקודות תאימות מסוימות שמצאו בה לאמונת הכנסייה, כמו רעיון השילוש, ולכן ראו בה את הגרעין הגרעין המקורי והאמיתי של תורת ישראל, לעומת ההלכה וספרות חז"ל שנתפשו על ידם כהשחתה וסילוף כפרניים. הקבלה הנוצרית במהותה, היא הפנמה של הטענה היהודית הכללית כי מקורה של התורה שבעל פה הוא במסורת שניתנה למשה בהר סיני, והטענה המיוחדת של המקובלים שתורת הסוד שבידיהם היא חלק ואולי החלק החשוב ורב המשמעות ביותר של מסורת זו.[2]

ייסוד תנועת הקבלה הנוצרית מיוחס לרוזן פיקו דלה מירנדולה (1494-1463) שהיהודי המומר פלביוס מיתרידטס תרגם עבורו ספרי קבלה יהודיים רבים ללטינית.[1] דלה מירנדולה למד עברית, התרועע עם חכמים יהודים (מקובלים כמו יוחנן אלימנו, ולא מקובלים כמו אליהו דלמדיגו) וביסס את תורתו הקבלית על מקורות אלה. ממשיכו העיקרי בתחום זה היה יוהנס רויכלין (1522-1455), שמפעלו של דלה מירנדולה בקבלה זכה לתפוצה בעולם הנוצרי בעיקר באמצעותו. ספרו "על אמנות הקבלה" זכה לפרסום רב והוא אף תרגם קטעים רבים של חיבורים קבליים מעברית ללטינית והנחילם בדרך זו לכלל ציבור המלומדים באירופה.[3]

הרקע לצמיחתה של התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבלה הנוצרית צמחה על רקע תנועת הרנסאנס שהופיעה באירופה החל מהמאה הארבע-עשרה וששיאה היה באיטליה במאה החמש-עשרה. הרנסאנס, שהתגבש סביב חוג של אנשי רוח שהעמידו בבסיס פעילותם התרבותית את העניין המחודש במורשת העולם הקלאסי, לא פסח אף על המלומדים הנוצריים. אלו האמינו, כי התנאי הראשון לתחייה (רנסאנס) של העולם הנוצרי קשור גם הוא לשיבה אל הערכים והמקורות הנוצריים הקלאסיים, החבויים בתוך המורשת היהודית.[4] תופעה מרכזית שצמחה בתוך המרחב המחשבתי הזה מכונה "הבראיזם", ומאפיינה העיקרי הוא פנייה של מלומדים נוצרים רבים ללימוד שיטתי של השפה העברית, והבעת עניין הולך וגובר בספרות היהודית לענפיה, ובייחוד בספרות התלמוד והקבלה.[5]

זרם נוסף שהתפתח בתקופת הרנסאנס ותרם תרומה חשובה להתפתחותה של הקבלה הנוצרית הוא הנאו-אפלטוניזם. הנאו-אפלטוניזם הרנסאנסי הנוצרי יצא מנקודת המוצא שאפשר להציג תמונת עולם שתהיה מושתתת על הנצרות, אך שונה מתמונת העולם הנוצרית המקובלת. המחזיקים בתורה זו האמינו בקיומה של דת אחת המשותפת לכל בני האדם, אך בעלת ביטויים שונים. אמונתם זו הכשירה עבורם את הדרך לאימוץ אמונות ודעות מחוץ לנצרות, ובמיוחד כתבים אזוטריים קדומים שונים. הם הניחו, כי כתבים אלה אוצרים בתוכם אמת קדומה שיש לחושפה ולשלבה במסגרת הנוצרית הכללית. מטרתם הייתה ליצור סינתזה בין הנצרות לבין תורתו של אפלטון ואף בין תורות אחרות, רובן בעלות אופי מיסטי. לאור זה הם פנו ללמוד קורפוסים ספרותיים עתיקים שונים. גישה זו הוליכה בין היתר גם לעניין בספרות המיסטיקה היהודית – הקבלה, מתוך כוונה לאמץ את הכתבים היהודיים עליה, כעוד נדבך במבנה הנוצרי.[6]

המשיכה הנוצרית לקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם, הקבלה היהודית התפתחה במסגרת יהודית נורמטיבית מובהקת. אולם לצד זאת, היא שאבה השפעות ורעיונות גם ממקורות חיצוניים, ובייחוד רבים בה רעיונות נאו-אפלטוניים. ניתן למצוא דמיון רב בין כמה מרעיונות היסוד הקבליים לבין עיקרי האמונה הנוצרית.[7] עובדות אלו הכשירו את הקרקע לקשר שבין הנאו-אפלטוניזם הרנסאנסי לקבלה, ומשם כגשר לנצרות. הקבלה כ"מקור האמת היהודית הקדומה" שימשה לא מעט ככלי להוכחת אמיתותה של הנצרות. כך למשל, בשנת 1486 פרסם פיקו דלה מירנדולה תשע מאות תזות שמטרתן הייתה להעמיד את האמת הנוצרית על מסורות ועל גופי ידע שונים ומגוונים. בתוך התזות האלו שתי סדרות מבוססות על לימוד הקבלה. האחת כוללת ארבעים ושבע תזות, מביאה את דברי המקובלים היהודיים. האחרת, ובה שבעים ושתיים תזות, מסכמת את דעתו ורעיונותיו של פיקו לגבי המסורת היהודית.[8] בתזה התשיעית מבין אלא קובע פיקו: "שום חכמה אינה מוכיחה לנו את אלוהותו של כריסטוס ביתר וודאות משמוכיחה לנו אותה הקבלה".[9] ואכן חקר הקבלה היה מעורה בתחילתו על ידי הנוצרים בשאיפות מיסיונריות, אולם חשוב לציין כי מספר המתנצרים בעקבות הקבלה הנוצרית היה קטן וללא כל יחס למספר המתנצרים בכלל.[10]

הקבלה הנוצרית כדיסציפלינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שכבר הוזכר לעיל, הקבלה הנוצרית בתחילת דרכה התרכזה בהוכחת אמיתותה של הנצרות על ידי קישורה לאמת האבודה החבויה בכתבי הסוד היהודיים.[11] ואכן, במחציתה הראשונה של המאה השש-עשרה התעמקו מלומדים נוצרים בעיקר במקורות הקבלה היהודיים בעברית ובתרגומים לטיניים. כך לדוגמה החשמן אג'ידיו דה ויטרבו שספריו "השכינה" ו"על האותיות העבריות" הושפעו מ"ספר התמונה" ו"הזוהר" היהודיים, והנזיר פרנצ'סקו ג'ורגי (אנ') מוונציה שחיבר שני ספרים שהיו גדולים וידועים מאוד בשעתם: De harmonia mundi ‏(1525) ו"פרובלמטה" (1536) המסתמכים גם הם בעיקר על ספר הזוהר. וכן המיסטיקן הצרפתי הנודע גיום פוסטל (1510 – 1581) שתרגם ללטינית את ספר הזוהר ואת ספר היצירה ואף כתב להם פירושים. לסופרים אלה היו קשרים רבים עם חוגים היהודיים, ועיסוקם בקבלה היה קשור למקורה היהודי קשר הדוק.[10] ואולם במשך הזמן נתמעטו הקשרים בין המקובלים הנוצרים לחוגים היהודיים, והקבלה הנוצרית החלה לצמוח כדיסציפלינה עצמאית שקשרה לדת היהודית הוא שרירותי בלבד.[10] קבלה נוצרית זו לא הייתה עוד פירוש נוצרי של קבלה יהודית, אלא פירוש מיסטי של הנצרות, עיקרי אמונתה וכתבי הקודש שלה (ביבליה), המסתייע באותן הדרכים שמקובל יהודי מסתייע בהן לשם גילוי האמת הכמוסה בתורה.[12]

בנוסף, הקבלה הנוצרית שונה שינוי מכריע מזו היהודית, כאשר הקבלה היהודית היא בעלת אופי מיסטי מובהק ואילו הקבלה הנוצרית לעומתה נוטה לכיוון המדעי-מאגי.[13] ההיסטוריונית פרנסם ייטם טוענת למשל במחקריה, כי למקובלים הנוצרים חלק בלתי נפרד בפיתוחו של מדע הטבע הניסיוני באירופה. לטענתה, הקבלה הנוצרית היוותה חלק מהתחום הנרחב של בקשת האמת על הטבע, דבר שאינו מאפיין את הקבלה העברית שמרבה לעסוק באל ובנשגב.[14] גם מבחינת הפרופורציות הפנימיות בין תחומי העיסוק שלהן מובחנות השתיים זן מזו. כך לדוגמה בין תחומי העיסוק העיקריים של הקבלה הנוצרית הוא הנומרולוגיה (מיסטיקה של מספרים) וגימטריה, בעוד שתחומים אלו שוליים בקבלה היהודית.[15]

היחס מצד העולם הנוצרי והכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומן של תשע-מאות התזות של פיקו ובתוכן אמירתו "שום חכמה אינה מוכיחה לנו את אלוהותו של כריסטוס ביתר וודאות משמוכיחה לנו אותה הקבלה",[16] עוררה סערה גדולה בעולם הנוצרי. גילויה של מסורת אזוטרית ביהדות שנעלמה עד אז מדעת הקהל הנוצרי המשכיל יצרה סנסאציה, ובעקבותיה התעורר הוויכוח הראשון על ערך הקבלה בחוגים ההומניסטים והכנסייה.[1] לא אחת הוטחה ביקורת כלפי מקובלים נוצרים והם נרדפו והואשמו במינות. אנשי הכנסייה הקתולית לא קיבלו את התנועה הרוחנית החדשה שרבים מחבריה היו מובילי התנועה הפרוטסטנטית בעין יפה, ויוהנס רויכלין הותקף בחריפות על ידי נזירים דומיניקנים ומומרים על יחסו החיובי לקבלה ולתלמוד. בשנת 1520 הוחרם רויכלין, וכתביו נאסרו לקריאה בבולה של האפיפיור לאו העשיריבית מדיצ'י) יחד עם מרטין לותר. היחס האוהד לכתביהם של היהודים העומד בבסיס תנועה הקבלה הנוצרית הועמד בבולה זו בשורה אחת עם פילוגה של הנצרות ושבירת ההגמוניה האוניברסלית של הכנסייה הקתולית בידי לותר ותלמידיו.[17]

על אף הרדיפות תנועת הקבלה הנוצרית המשיכה לפרוח עד המאה השמונה-עשרה, והמחקר על אודותיה ממשיך עד היום.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אידל, משה, "תוספות להערות בשולי הוויכוח היהודי נוצרי בימי הביניים: עוד על מידת החסד", מתוך: מרומי ירושלים 4 (ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, 1985), עמ' 22–219.
  • דן, יוסף, על גרשם שלום: תריסר מאמרים (ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2010).
  • דן, יוסף, "תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית", מתוך: מרומי ירושלים 14 (ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, 1998), עמ' 455–485.
  • הערך "קבלה נוצרית", האנציקלופדיה העברית, כרך כט, עמ' 130–132, מהדורת 1980.
  • וירשובסקי, חיים, מקובל נוצרי קורא בתורה (ירושלים: מוסד ביאליק, 1977).
  • וירשובסקי, חיים, שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית (ירושלים: מוסד ביאליק, 1985).
  • לימור, אורה ורז-קרקוצקין, אמנון, בין נוצרים ליהודים (תל אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 1997).
  • וייס, יהודית, משיח נוצרי-קבלי ברנסאנס: גיום פוסטל וספר הזוהר (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2016).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קבלה נוצרית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 הערך "קבלה נוצרית", האנציקלופדיה העברית, כרך 29, עמ' 130, מהדורת 1980.
  2. ^ יוסף דן, "תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית", מתוך: מרומי ירושלים 14, (ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, 1998), עמ' 7.
  3. ^ יוסף דן, על גרשם שלום: תריסר מאמרים (ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2010), עמ' 229.
  4. ^ אורה לימור ואמנון רז-קרקוצקין, בין נוצרים ליהודים (תל אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 1997), עמ' 67.
  5. ^ אורה לימור ואמנון רז – קרקוצקין, בין נוצרים ליהודים (תל אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 1997), עמ' 66.
  6. ^ אורה לימור ואמנון רז – קרקוצקין, בין נוצרים ליהודים (תל אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 1997), עמ' 86-87.
  7. ^ משה אידל, "תוספות להערות בשולי הוויכוח היהודי נוצרי בימי הביניים: עוד על מידת החסד", מתוך: מרומי ירושלים 4 (ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, 1985), עמ' 219.
  8. ^ משה אידל, "תוספות להערות בשולי הוויכוח היהודי נוצרי בימי הביניים: עוד על מידת החסד", מתוך: מרומי ירושלים 4 (ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, 1985), עמ' 90.
  9. ^ חיים וירשובסקי, שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית (ירושלים: מוסד ביאליק, 1985), עמ' 40.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 האנציקלופדיה העברית, עמ' 131.
  11. ^ חיים וירשובסקי, מקובל נוצרי קורא בתורה (ירושלים: מוסד ביאליק, 1977), עמ' 22.
  12. ^ וירשובסקי, מקובל נוצרי קורא בתורה, עמ' 22
  13. ^ דן, על גרשום שלום: תריסר מאמרים, עמ' 236.
  14. ^ דן, על גרשום שלום: תריסר מאמרים, עמ' 232.
  15. ^ דן, על גרשום שלום: תריסר מאמרים, עמ' 229.
  16. ^ וירשובסקי, שלושה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית, עמ' 40.
  17. ^ דן, תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית, עמ' 458.