אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה (1895–1918)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
‏Великая Княжна Ольга Николаевна
Olgachair.jpg
הנסיכה הגדולה אולגה, תמונה משנת 1914
לידה 15 בנובמבר 1895
ארמון אלכסנדר, סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית (1883-1917)האימפריה הרוסית (1883-1917)
פטירה 17 ביולי 1918 (בגיל 22)
בית איפטייב, יקטרינבורג, הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה דגל רוסיה בשנים 1918-1937
שם מלא אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
מדינה האימפריה הרוסית
מקום קבורה קתדרלת פטרופבלובסקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית, אחות עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית רומנוב
תואר הנסיכה הגדולה של רוסיה
אב ניקולאי השני, קיסר רוסיה
אם אלכסנדרה, נסיכת הסן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אולגה (מימין) עם אחותה טטיאנה. תמונה מ-1904
אולגה בחברת קצינים מהצי הרוסי הקיסרי. מימין יושב פאבל וורנוב אשר עמו ניהלה רומן קצר
אולגה לבושה במדי אחות של הצלב האדום

אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיהרוסית Великая Княжна Ольга Николаевна‏; 15 בנובמבר 1895 - 17 ביולי 1918) הייתה דוכסית גדולה של רוסיה, בתם של ניקולאי השני, אחרון קיסרי רוסיה, ושל אלכסנדרה, נסיכת הסן. אולגה הוצאה להורג בידי הצ'קה יחד עם כל משפחתה במהלך רצח משפחת הצאר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ואופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולגה נולדה בארמון אלכסנדר שבסנקט פטרבורג ב-15 בנובמבר 1895. היא הייתה הבת הראשונה של ניקולאי השני, קיסר רוסיה ואלכסנדרה, נסיכת הסן. מכיוון שהיו לה שלוש אחיות קטנות: טטיאנה, מריה ואנסטסיה ואח בשם אלכסיי.

ילדי הצאר גדלו בצורה פשוטה ביותר. הם ישנו במיטות מחנה קשות ללא כריות למעט כשהיו חולים, בבוקר התרחצו באמבטיה קרה והיו אמורים לסדר בעצמם את חדריהם. כאשר הם לא היו עסוקים בדבר מה אחר, היה עליהם להכין מעשי רקמה שנמכרו באירועי צדקה שונים. רוב בני הבית, כולל המשרתים, לרוב פנו אל הנסיכה בשמה הפרטי, או בשמות החיבה "אולינסקה" או "אולייה". היא הייתה קשורה במיוחד לאחותה טטיאנה. הן חלקו חדר ונהגו ללבוש את אותם בגדים. בשל כך הן כונו בארמון "הזוג הגדול" בעוד מריה ואנסטסיה כונו "הזוג הקטן". אולגה נודעה בטוב לבה וברצונה הכנה לעזור לאחרים, אך גם בישרות הבוטה שלה, ובדעותיה שאותן לא ניסתה להסתיר. היא גם נודעה בסבלנותה הקצרה ובנטייתה להתפרץ. בילדותה, כאשר צייר דיוקנאות ניסה לצייר אותה, היא הטיחה בפניו: "אתה איש מכוער מאוד, ואני לא אוהבת אותך בכלל!". היא הכירה במעמדה כנסיכה, ולא פעם דרשה מהמשרתים דברים מוגזמים כמו כרכרות מפוארות. היא גם סברה שיש לכבד את זכותם של החזקים, ובשיעורי התנ"ך הזדהתה עם האחים ולא עם יוסף, וכן עם גוליית ולא עם דוד. בניגוד לשאר אחיותיה, היא אהבה לקרוא ולא פעם גנבה ספרים מאמה. באחת הפעמים כאשר אמה דרשה ממנה להחזיר לה ספר שאולגה גנבה ממנה לפני שהיא עצמה קראה אותו, השיבה אולגה בחוצפה שעליה לחכות עד שהיא תחליט עם הספר ראוי לקריאה. היא גם התעניינה רבות בפוליטיקה, ונודעה כבעלת כושר למידה מפותח. יחסיה עם אמה לא היו יציבים, בעיקר בשל דרישותיה של הקיסרית שאלגה תשמש דוגמה ומופת לאחיותיה. ב-1912, במהלך ארוחת ערב מפוארת, אחיה הקטן של אולגה, אלכסיי השתולל יותר מדי. הוא הקניט אחרים ליד השולחן, סירב לשבת בכיסאו, לא רצה לאכול את האוכל שלו ואף ליקק את צלחתו. הקיסרית נזפה באולגה בת ה-16 בפומבי על כך שהיא לא מצליחה להרגיע אותו. קונסטנטין קונסטנטינוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה מציין ביומנו ש"הדרישה שלה הייתה מוגזמת. אולגה לא יכולה לשלוט בו".

החברות עם רספוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גריגורי רספוטין

הקיסרית אלכסנדרה והצאר ניקולאי היו בקשר הדוק עם הנזיר גריגורי רספוטין שנודע כבעל כוחות מיסטיים. קשר זה נבע בעיקרו מהתקווה שרספוטין יצליח לרפא את מחלתו של אחיה הצעיר של אנסטסיה, נסיך הכתר אלכסיי. בעידוד הוריהם, למדו עד מהרה הנסיכות לחבב ולהעריך את רספוטין. הם חשו בנוח בחברתו, ולעיתים אף נפגשו עמו כשהן לבושות בכותנות הלילה שלהן. הנסיכות נהגו להתייחס אליו כאל "ידידנו" או "החבר שלנו". היחסים החמים של משפחת המלוכה עם רספוטין המשיכו עד רציחתו של זה האחרון ב-30 בדצמבר 1916. על פי תיאורי עדי ראייה, הנסיכות כעסו מאוד כששמעו על הרצח, והיו קודרות מאוד זמן רב לאחר מכן. לאחר מותן התגלה כי ארבע הנסיכות ענדו קמעות עם תמונתו של רספוטין.

בגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1911 התקיים טקס הגעתה של אולגה לבגרות. ב-1912 הסתובבו שמועות על כך שאולגה התארסה עם דמיטרי פבלוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, אולם האירוסין בוטלו מסיבות שונות, ובעיקר בשל סכסוך בין דמיטרי לרספוטין. עם זאת אין ודאות שאכן כך היה. באביב 1914 הועלתה הצעה לשדך את אולגה עם קרול, נסיך הכתר של רומניה. אולגה וקרול נפגשו לשיחה, אולם אולגה לא התלהבה מקרול, וגם אמו של קרול מריה מאדינבורו מצאה את אולגה לא יפה ואת נימוסיה נוקשים מדי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, רצו הוריה לנצל אותה כדי להדק את הקשרים של רוסיה עם בעלות בריתה. בין ההצעות שהועלו נמנו אדוארד, הנסיך מוויילס ואלכסנדר יורש העצר של סרביה. אולגה דחתה את שתי ההצעות, וטענה שהיא רוצה להתחתן עם רוסי ולהישאר בארצה. למורה הצרפתי שלה פייר גילארד היא אמרה שהוריה לא יוכלו לחתן אותה עם אדם שהיא לא אוהבת. היא עצמה התאהבה נואשות בקצין צעיר על היאכטה הקיסרית בשם פאבל וורנוב. אהבתם לא יכלה להימשך בשל הפרשי המעמדות ביניהם, ווורנוב נישא בהמשך לאחד ממשרתותיה. בהמשך ניהלה אולגה רומן עם קצין אחר בשם דמיטרי צ'אק-בגוב אשר אותו כינתה בחיבה "מיטיה".

המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח משפחת הצאר

במהלך מלחמת העולם הראשונה, התבלטה אולגה בדעותיה הפטריוטיות, ולא פעם העליבה את אמה שהייתה ממוצא גרמני. היא אמה ואחותה טטיאנה שימשו כאחיות בצלב האדום וטיפלו בפצועי מלחמה. בתחילה הייתה החוויה מהנה עבור האחיות כיוון שהן נהנו מחופש תנועה גדול יותר מזה שהיה להן בארמון, ויכלו לדבר עם נשים אחרות פשוטות עם. באחת הפעמים הן אף ניסו לצאת לקניות, אולם עד מהרה גילו שהן לא יודעות להשתמש בכסף. עם זאת, הקרבה הרבה לחיילים פצועים וגוססים, גבתה בסופו של דבר את מחירה מעצביה של אולגה. היא הפכה לדיכאונית ועצבנית, ובכמה הזדמנויות ניפצה שמשות והרסה מלתחות. בשל כך, היא הועברה מתפקיד אחות לעבודה משרדית בבית חולים.

בשנת 1917 אביה הודח משלטונו במהפכת פברואר, ומשפחת המלוכה הושמה במעצר בית בפושקין. לפי עדותו של אלכסנדר קרנסקי קיבלה ממשלת המעבר בקשות רבות של אזרחים להוציא להורג את הצאר המודח. באוגוסט 1917 הועברה משפחת הצאר לטובולסק. הכוונה הייתה להעביר אותה למקום מרוחק ממסילת רכבת כדי להקשות על הבריחה. לאחר מהפכת אוקטובר הוחלט להעביר את משפחת רומנוב למוסקבה ולהעמיד את הצאר לדין. באביב נפל אלכסיי, ובגלל מחלתו לקה בשיתוק ברגליו. בשל כך עברה המשפחה ליקטרינבורג בשני שלבים. ב-22 באפריל הגיעו ליקטרינבורג ניקולאי, אלכסנדרה ובתם מריה, וב-23 במאי הגיעו יתר בני המשפחה עם משרתים.

המשפחה שוכנה ב"בית איפטייב". מבנה שהיה שייך לפני כן לקצין הנדסה ונהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20. חוץ ממשפחת המלוכה גרו בבית חמישה משרתים, ובהם רופא המשפחה. כמה פעמים הוצע למשרתים לעזוב את המשפחה אך הם העדיפו להישאר למרות הסכנות. המשפחה התגוררה בבית איפטייב 78 ימים. בני המשפחה סבלו מפחד ומחוסר וודאות. הבנות תפרו את תכשיטיהן לתוך בגדיהן בתקווה למנוע את החרמתם. הן ואמן המציאו שמות קוד עבור כל אחד מפריטי הערך שלהם כדי להסתיר אותם (חלקם הוחרמו מיד עם הגיעם ליקטרינבורג).

בלילה שבין 17-16 ביולי 1918, נלקחו בני המשפחה ומעגל המשרתים המצומצם שלהם למרתף בטענה שהבית נמצא בסכנת התקפה של אנרכיסטים. כשירדו העצורים למרתף הבית והתאספו באחד החדרים, ביקשה הקיסרית שני כיסאות עבורה ועבור אלכסיי. הכיסאות הובאו, ולאחר מכן הודיע להם המפקד הבולשביקי שהם מוצאים להורג. הצאר רק הספיק להגיד "מה?" לפני שפתחו החיילים באש והרגו את כולם.

שרידי הגופות נמצאו במהלך חפירות שבוצעו בשנת 1979. לפי הוראת שלטונות ברית המועצות הוחזרו השרידים למקום מוצאם. בשנת 1991 חודשו החפירות ונקבע שהן גופותיהן של אלכסנדרה ובנותיה. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
 
מריה, נסיכת הסן
 
כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק
 
לואיזה, נסיכת הסן-קאסל
 
קרל, נסיך הסן
 
אליזבת, נסיכת פרוסיה
 
אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
 
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה
 
 
 
 
 
דאגמאר, נסיכת דנמרק
 
 
 
 
 
לודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן
 
 
 
 
 
אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניקולאי השני, קיסר רוסיה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדרה, נסיכת הסן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אולגה ניקולאייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bokhanov, Alexander; Knodt, Manfred; Oustimenko, Vladimir; Peregudova, Zinaida; Tyutynnik, Lyubov (1993). The Romanovs: Love, Power, and Tragedy. London: Leppi Publications. ISBN 0-9521644-0-X
  • Christopher, Peter; Kurth, Peter; Radzinsky, Edvard (1995). Tsar: The Lost World of Nicholas and Alexandra. Boston: Little Brown and Co. ISBN 0-316-50787-3
  • Dehn, Lili (1922). The Real Tsaritsa. alexanderpalace.org.
  • Eagar, Margaret (1906). Six Years at the Russian Court. alexanderpalace.org.
  • Gilliard, Pierre. Thirteen Years at the Russian Court alexanderpalace.org.
  • King, Greg; Wilson, Penny (2003). The Fate of the Romanovs. Hoboken, New Jersey: John Wiley and Sons, Inc. ISBN 0-471-20768-3
  • Kurth, Peter (1983). Anastasia: The Riddle of Anna Anderson. Boston: Back Bay Books. ISBN 0-316-50717-2
  • Lovell, James Blair (1991). Anastasia: The Lost Princess. Washington, D.C.: Regnery Gateway. ISBN 0-89526-536-2
  • Mager, Hugo (1998). Elizabeth: Grand Duchess of Russia. New York: Carroll and Graf Publishers, Inc. ISBN 0-7867-0678-3
  • Massie, Robert K. (1967). Nicholas and Alexandra. New York: Dell Publishing Co. ISBN 0-440-16358-7
  • Massie, Robert K. (1995). The Romanovs: The Final Chapter. New York: Random House. ISBN 0-394-58048-6
  • Maylunas, Andrei; Mironenko, Sergei (eds), Galy, Darya (translator) (1997). A Lifelong Passion, Nicholas and Alexandra: Their Own Story. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48673-1
  • Occleshaw, Michael (1993). The Romanov Conspiracies: The Romanovs and the House of Windsor. London: Orion Publishing Group Ltd. ISBN 1-85592-518-4
  • Rappaport, Helen (2008). The Last Days of the Romanovs. New York: St. Martin's Griffin. ISBN 978-0-312-60347-2
  • Radzinsky, Edvard (1992). The Last Tsar. New York: Doubleday. ISBN 0-385-42371-3
  • Radzinsky, Edvard (2000). The Rasputin File. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48909-9
  • Sams, Ed. "Victoria's Dark Secrets". curiouschapbooks.com.
  • Shevchenko, Maxim. "The Glorification of the Royal Family". Nezavisemaya Gazeta, May 31, 2000.
  • Vorres, Ian (1965). The Last Grand Duchess. New York: Scribner. ASIN B-0007-E0JK-0
  • Vorres, Ian (1985). The Last Grand Duchess. London: Finedawn Press (3rd edition)
  • Vyrubova, Anna. Memories of the Russian Court. alexanderpalace.org.
  • Zeepvat, Charlotte (2004). The Camera and the Tsars: A Romanov Family Album. Stroud: Sutton Publishing. ISBN 0-7509-3049-7

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]