קרול השני, מלך רומניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרול השני, מלך רומניה
Carol al Doilea, Rege al României
קרול השני, מלך רומניה
קרול השני, מלך רומניה
לידה 15 באוקטובר 1893
ממלכת רומניהממלכת רומניה ארמון פלש, סינאיה, רומניה
פטירה 4 באפריל 1953 (בגיל 59)
פורטוגלפורטוגל אשטוריל (אנ'), פורטוגל
מדינה רומניהרומניה רומניה
מקום קבורה
  • מנזר סאו ויסנטה דה פורה (1953)
  • מנזר קורטיה דה ארג'ש (2003) עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה חזית התחייה הלאומית, מפלגת האומה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג זיזי למברינו
אלנה, נסיכת יוון ודנמרק
אלנה לופסקו
שושלת בית הוהנצולרן-זיגמרינגן
תואר מלך רומניה
אב פרדיננד הראשון, מלך רומניה
אם מריה מאדינבורו, מלכת רומניה
צאצאים מיכאי הראשון, מלך רומניה
מלך רומניה
8 ביוני 19306 בספטמבר 1940
(10 שנים)
פרסים והוקרה
  • עיטור מסדר העיט הלבן של פולין
  • אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי
  • אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס
  • פרס זאב הכסף
  • מסדר הכוכב של קאראג'ורג'ה
  • הצלב הגדול עם כוכב של וירטוטי מיליטארי
  • צלב הכסף של וירטוטי מיליטארי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קרול השני, מלך רומניה, שנשא גם את השם קרול קאראימאןרומנית: Carol Caraiman;‏ 15 באוקטובר 18934 באפריל 1953), מלך ברומניה בין השנים 19301940, מגדולי אספני הבולים בכל הזמנים[1].

קרול השני כונה "המלך הפלייבוי"[2] ומספר נשים היו מושאי אהבתו וחלקן גם ילדו את ילדיו. הוא ויתר על המלוכה למען הנשים שאהב, אך בכל זאת הגיע למלוכה לאחר שהדיח מהכס את בנו, מיכאי הראשון, מלך רומניה. המעגל הושלם כשהוא הודח מהכס לטובת בנו.

בתקופת מלכותו רומניה עברה ממשטר של מלוכה חוקתית עם שלטון דמוקרטי למשטר אוטוקרטי הבנוי על מפלגה יחידה ובראשה המלך. תחת מלכותו התרבו מאוד הרציחות הפוליטיות, כולל רצח שני ראשי ממשלה מכהנים. משטרו נודע בשחיתות שלטונית ותחת שלטונו איבדה המדינה חבלי ארץ גדולים.

קרול השני כונה גם "מלך התרבות" (regele culturii), משום השכלתו הרחבה, ידיעת השפות הרבות, תמיכתו במפעלי תרבות ותמיכתו באנשי תרבות[3].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול השני נולד בסינאיה והיה בכך הצאצא הראשון בשושלת המלוכה הרומנית שנולד ברומניה. הוא הוטבל לפי הדת הנוצרית האורתודוקסית, כנדרש על פי החוקה הרומנית, דבר הולדתו צוין ביריות תותח ועל חינוכו פיקח קרול הראשון, מלך רומניה בעצמו. בילדותו נהנה קרול מחברת ילדים, אסף בולים מגיל 7, שיחק טניס, עסק בסקי וככל שהתבגר נמשך למכוניות מהירות ואלגנטיות, למטוסים ובהמשך לנשים. במשפחת המלוכה דיברו הרבה שפות וקרול עצמו דיבר רומנית, צרפתית, גרמנית, אנגלית ורוסית[4].

המלך דאג לכך שקרול יחווה התנסות מינית ראשונה בגיל 16. שחקנית תיאטרון, שזומנה על ידי מנהל התיאטרון הלאומי של בוקרשט, נאותה לכך ואחרי מעשה התלוננה על כך, "הוא הרג אותי, 14 פעמים, חזר על כך". הדברים תועדו בזכרונות של ראש ממשלת רומניה לשעבר, קונסטנטין ארג'טויאנו, שהיה גם רופא בהכשרתו. התופעה יוחסה לכך שקרול סבל מפריאפיזם[5].

המלך דאג לו למחנך שווייצרי משכיל, ארנולד מוהרלן. אך באיחור הסתבר שהוא בעל דעות סוציאליסטיות. במקום המחנך מונה הגנרל יון פרטיקרי, שנסע איתו לגרמניה, לבית הספר הצבאי של פוטסדם, כדי להקנות לו חינוך צבאי. החינוך הצבאי נקטע, כשהנסיך נלקח על ידי הוריו לביקור בחצר ניקולאי השני, קיסר רוסיה, כדי שיכיר את בתו, אולגה ניקולאיבנה. המשפחות תכננו כנראה קשרי נישואין, אך הנסיך התעלם מאולגה והתעניין באחותה הצעירה - הצאר לא הסכים, הוא חשב שהיא צעירה מדי[6].

בית המלוכה של רומניה
הוהנצולרן-זיגמרינגן
Kingdom of Romania - Big CoA.svg
קרול הראשון
המלכה:

צאצאים:

  • הנסיכה מריה
פרדיננד הראשון
המלכה:

צאצאים:

קרול השני
המלכה:

צאצאים:

מיכאי הראשון
המלכה:

צאצאים:

אהבות בוסר - אלה פיליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 21, כשאביו הוכתר, היה קרול השני ליורש העצר של רומניה וסנטור. לאחותו, אליסאבטה, נסיכת רומניה, הייתה חברה בשם אלה פיליטי - הנסיך הצעיר והחברה של אחותו התאהבו, אך את אהבתם שמרו בסוד, כי על פי חוקת רומניה, היה איסור על בני משפחת המלוכה להתחתן עם רומנים, הם ובמיוחד יורש העצר, היו חייבים להתחתן עם בני משפחות מלוכה זרות. ב-1917 נודע דבר אהבתם של הצעירים והמלכה החליטה על הפרדתם, אלה פיליטי נשלחה לגלות בפריז והנסיך קיבל תפקיד פיקודי בגדוד הפרשים על שם המלכה אליסבטה[7].

אהבות בוסר - זיזי למברינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עברו משפחת המלוכה והשלטון של רומניה ליאשי, לאחר שבוקרשט נכבשה על ידי הצבא הגרמני. ביאשי הכיר קרול את יואנה, הידועה יותר כזיזי למברינו, שהייתה בתו של גנרל רומני ממשפחת אצולה ותיקה, ותוך זמן קצר התאהב בה. קרול הזמין את למברינו למסיבות, הביא אותה לארוחות חגיגיות ותוך זמן קצר ידעו הכל על אהבתו. בארמון המלוכה לא היו מרוצים מכך ואנשי אמון של משפחת המלוכה דאגו להפגיש את קרול עם תלמידת תיכון בשם מריה מרטיני. מרטיני מצאה חן בעיני קרול ותוך זמן לא רב נכנסה להריון ממנו. קרול לא נואש מלמברינו ועדיין דבק בה ורצה לשאת אותה לאישה. מרטיני ילדה בת ואנשי בית המלוכה דאגו למסור אותה לבית יתומים ולשמור את העניין חשאי[8]. קרול התחיל לחפש מוצא לאיסור החוקתי להתחתן עם רומניה וכשלא מצא החליט לעשות מעשה - הוא ביקש את ידה של זיזי למברינו ולאחר שזו נענתה בהתלהבות, ערק ממשמרתו הצבאית (היה מפקד הרגימנט השמיני של הציידים ההרריים, שבסיסם היה בטרגו ניאמץ), כשהוא לבוש במדי קצין רוסי. יחד עם חבר קרוב ועם זיזי, עברו את הגבול לרוסיה, נכנסו לאזור בשליטת האויב האוסטרו-הונגרי, זוהו וקיבלו ליווי של קצין גרמני. לאחר שהגיעו לאודסה, שילם קרול 50,000 לאי לכומר מקומי, שחיתן אותו עם זיזי למברינו ביום 31 באוגוסט 1918, בכנסייה פוקרובסקאיה.

עם היוודע דבר החתונה להורי קרול, שלח המלך שליחים, שהחזירו אותם בכוח לרומניה. קרול וחברו נשפטו על עריקה ונידונו ל-75 ימי מעצר באחד המנזרים. זיזי הורחקה מבעלה. הורי קרול הפעילו לחצים לביטול נישואי הצעירים, אך קרול סירב ואף איים לוותר על תוארו כיורש עצר.

קרול השני ב-1918

הנישואים, שנערכו בניגוד לרצון ההורים, בוטלו בהחלטה משפטית שנויה במחלוקת. קרול נשלח להפרדה למנזר Horaita-Neamt, אך השניים המשיכו להתראות עוד תקופת מה וזיזי נכנסה להריון ממנו. בית המלוכה דאג לזמן מחדש את מריה מרטיני וקרול חידש את הקשר איתה. גם מרטיני נכנסה להריון ואנשי בית המלוכה ארגנו לה נישואים עם מנהל תחנת רכבת, שהסתבך בפלילים.

לזיזי למברינו נולד ילד ב-8 בינואר 1920. הילד קיבל את השם מירצ'אה גרגור קרול למברינו[9]. מירצ'אה לא הוכר כבן משפחת המלוכה, וקרול נשלח לטיול סביב העולם, כדי שימצא לו כלה מתאימה. זיזי למברינו נשלחה לצרפת עם קצבה דו שנתית של 110,000 פרנקים ובית נקנה בשבילה בניי-סיר-סן. היא חתמה על חוזה עם הבנק המרכזי של רומניה, שבו הובטחה קצבתה וגם נקבעו מצבים עתידיים אפשרים, כמו נישואים לאדם אחר[10].

נישואים מלכותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך היווני, שעתיד היה להיות גאורגיוס השני, מלך היוונים התארס עם הנסיכה אליסבטה, אחותו של קרול ולרגל מאורע זה הגיע קרול, ששב מנדודיו ברחבי העולם, למשכן המשפחה המלכותית היוונית בגולה, בשווייץ, שם נפגש לראשונה עם אלנה, אחותו של גאורגיוס. לקראת החתונה המיועדת הוזמנו היוונים לבוקרשט וקרול התלווה אליהם, תוך הידוק יחסיו עם אלנה. שתי המשפחות היו מעוניינות בשידוך, קרול ביקש את ידה של אלנה והיא נענתה לו. נקבע ששתי החתונות יערכו באותו שבוע באתונה. בתחילת 1921 הכיר את אלנה נסיכת יוון וב-10 במרץ 1921 התקיימה חתונתם וכעבור שבעה חודשים ו-15 יום, ב-25 באוקטובר 1921, נולד תינוק בריא, מי שעתיד היה להיות מיכאי הראשון, מלך רומניה. למחרת נודע לתושבי בוקרשט על לידת הילד מ-101 יריות תותח.

גלוית דואר שהופצה ברומניה מ-1921 ועליה תמונה של קרול ואלנה בכרכרה

אחרי הלידה נסעה אלנה עם התינוק להתאוששות ליוון. אלנה קיבלה ייעוץ רפואי להימנע מהריון נוסף ובין בני הזוג חלה התרחקות. לאחר ארבעה חודשי פרידה נסע קרול ליוון, כדי לשכנע את רעייתו לשוב לרומניה והם חזרו יחד. אביה של אלנה יצא שוב לגולה וחלה ואלנה נסעה לפלרמו באיטליה כדי לתמוך בו ונשארה שם עד מותו בינואר 1923. בתקופת פרידתם של בני הזוג חידש קרול את קשריו עם פילגש עבר שלו, מירלה מרקוביץ', שחקנית תיאטרון יהודייה-צרפתייה ילידת רומניה, בתו של רופא יהודי מבוקרשט[11], אותה הכיר במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהתנדבה לעזור בבית חולים רומני ומצאה חן בעיני המלכה, אמו של קרול. חידוש קשריו עם מירלה, ששינתה את שם המשפחה ל"מרקו", הוביל במהלך הזמן ללידתו של מירל, בנם המשותף[12].

קרול לא הסתפק בפילגש בפריז, בבוקרשט הוא נודע כצרכן שרותי זנות. היה יוצא עם מכוניתו ואוסף כל פעם זונה אחרת מהרחוב ובסוף הערב היה משלח אותה עם שטר של חמש מאות או של אלף לאי. הסוכנים החשאים היו עוקבים אחר המתרחש, אוספים את הזונות, מזהירים אותן לא לספר ונותנים להן חמשת אלפי לאי. התרבו המקרים של נשים, שנזקקו לטיפול רפואי לאחר יחסים עם קרול, לכן הוא התחיל להשתמש באביזר, שהמציאו הספרדים עבור מלכם, פרננדו השביעי, מלך ספרד, שכונה El Deseado, שהייתה לו בעיה דומה, מין כרית עגולה עם חור באמצע[5].

אלנה לופסקו וויתור על המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול השני ואלנה לופסקו

לפי מה שכתבה אלנה לופסקו בספר שכתבה על סיפור האהבה שלה עם הנסיך קרול, הם נפגשו לראשונה כשהיא הייתה בת 9 והוא בן 19. הנסיך כיבד אותה בסוכריות והחמיא לשיערה האדום. לאחר מכן נפרדו דרכיהם. אלנה התחתנה בגיל 16 עם קצין צבא, ממנו התגרשה בהמשך. ילדה הראשון מת בלידתו והשני בגיל שנה - ילדים נוספים לא היו לה. לאחר נישואי קרול הוא נפגש במקרה עם לופסקו והשניים התחילו להתראות בסינאיה. ב-1925 נסע קרול לאנגליה, כדי להשתתף בטקסי קבורתה של דודתו, אלכסנדרה. בדרך חזרה, בפריז, פגש שוב את אלנה לופסקו והחליט להישאר איתה ולא לשוב לרעייתו ברומניה.

אלנה לופסקו הייתה גרושתו של קצין צבא, בתם של רוקח יהודי שהתנצר ורקדנית וינאית קתולית ממוצא יהודי. ב-1925 הודיע קרול לאביו, שהוא מוותר על זכותו לירושת הכתר לטובת בנו, מיכאי וביקש להימחק מספרי המשפחה ולקבל שם משפחה רגיל. בפברואר 1926 הורה פרדיננד הראשון, מלך רומניה להנפיק לקרול דרכון עם שם המשפחה קאראימאן. לאחר שעברו דרך מילנו, ניס, מונטה קרלו, קאן וביאריץ, התיישבו קרול ואלנה לופסקו בפריז, שם ניהלו את חייהם בעזרת שלושה משרתים וטבחית, שהובאה מרומניה[13].

ביולי 1927, כשמת אביו של קרול, הוכתר מיכאי למלך רומניה, אך בגלל היותו ילד עדיין, עמדה בראש המדינה עוצרות, שפעלה בשם המלך. העוצרות הורכבה משלושה אישים, ניקולאה בראנה, האח הצעיר של קרול, שלא היו לו שאיפות למלוכה, הפטריארך מירון קריסטיה וגאורגה בוזדוגן, נשיא בית המשפט לערעורים. אלנה קיבלה מעמד של מלכה-אם והופקדה על חינוך בנה. ב-21 ביולי 1928 נרשמו הגירושים בין קרול ובין ורעייתו אלנה באופן רשמי.

השיבה לרומניה וההמלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגעים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון (יונל) ברטיאנו, הנהיג את ההתנגדות לחזרת קרול לרומניה, מותו החליש את ההתנגדות

בסוף שנות העשרים של המאה העשרים היה ברומניה משבר כלכלי (חלק מהמשבר הכלכלי העולמי (1929)) ומשבר פוליטי. שני המשברים הוחמרו בעקבות הדיכוי האלים של שביתת הכורים בעמק הז'יו (1929). המפלגות והעסקנים הפוליטיים היו חלוקים ביניהם בדרך לטיפול במשברים. היו כאלה שסברו, שחזרתו של קרול והכתרתו יוכלו לפתור, לפחות חלקית את המשברים והיו כאלה, שהתנגדו בכל תוקף לחזרתו של קרול. האיש הפוליטי המשפיע ביותר באותה תקופה היה יוליו מאניו והוא היה נכון לשקול החזרתו של קרול בתנאים מסוימים. מותם של שני אישים הקלו על האפשרות הזאת, מותו של המנהיג הליברלי, יון (יונל) ברטיאנו, מתנגד חריף לחזרת קרול, החליש את המתנגדים ומותו של אחד מחברי מועצת הכתר, בוזדוגן, אפשרה מינוי במקומו של אחד מאנשי מאניו, שהבטיח לא להתנגד להשבת קרול.

מאניו, שמפלגתו הלאומית-אכרית ניצחה בבחירות האחרונות (77,76% הצביעו עבורה) וזכתה לרוב גדול בפרלמנט הרומני, שלח לקרול שליחים, כדי לברר איתו תנאים לחזרתו. ברומניה באותה תקופה דעת הקהל אהבה מאוד את המלכה האם אלנה, גרושתו של קרול וממש שנאה את המאהבת שלו, את אלנה לופסקו. מאניו רצה שלוש התחייבויות מקרול, שיעזוב את לופסקו, שיתפייס עם גרושתו ושימלוך לפי החוקה. קרול נזהר מקבלת התחייבויות, נתן תשובות כלליות והסיק שראש הממשלה לא יתנגד לחזרתו.

קרול חוזר לרומניה ומוכתר למלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליו מאניו, הנהיג את תומכי שיבתו של קרול, אך רצה שזה יהיה בתנאיו

ב-6 ביוני 1930 הגיע קרול לבוקרשט בעזרת דרכון מזויף על שם Eugen Nicolas. הוא נכנס לארמון קוטרוצ'ן וטילפן ליוליו מאניו, כדי להודיע לו על הגעתו ולהזמינו לשיחה. מאניו בירך אותו ובא אליו לשיחה. מאניו הציע לו להיות חבר במועצת העוצרות במקומו של האיש שלו וחזר לדרוש את שלושת תנאיו. קרול השיב, שהנה כבר עזב את פילגשו מאחוריו, הגירושים הם עניין אישי והם נערכו על פי בקשת רעייתו ולגבי החוקה, הוא מתכוון להישבע על החוקה וזה אומר שיכבד אותה. זה לא סיפק את מאניו והוא עזב את המפגש.

קרול הגיע עם דרכון מזויף, הוא הפר את ההסכם, שעל פיו לא היה אמור לשוב לרומניה במשך עשר שנים ובכל זאת מאניו לא פעל נגדו. קרול ניצל זאת והזמין למפגשים פוליטיקאים נוספים, גם מתוך מפלגתו של מאניו ותוך זמן קצר נוצרה דינמיקה, שרצתה להשביע את קרול כמלך. בנסיבות אלה מאניו הגיש את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה. הממשלה החדשה, שקמה אחריה, הביאה להצבעה ב-8 ביוני את ביטול החוקים להדחת קרול מירושת הכתר. קרול הושבע כמלך רומניה והממשלה התפטרה. ניסיונו של קרול להביא להקמת ממשלת אחדות לאומית כשל ואז פנה למאניו והציע לו להרכיב ממשלה וכך זה נעשה[14].

השבעתו של קרול השני בפרלמנט הרומני

המלך קרול השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרול השני ניסה להשפיע על החיים הפוליטיים של רומניה, תוך כדי מניפולציה של המפלגות הקיימות. הוא לא ניתק את יחסיו עם פילגשו, ונרמז, על רקע המוצא היהודי של הוריה הנוצרים, בעיקר על ידי התנועה הלגיונרית, שהמלך הוא משרת היהודים. כדי לדכא את האופוזיציה, ביטל קרול ב-1938 את המפלגות הקיימות והקים ממשלה אנטישמית עם אוריינטציה פשיסטית.

המלך קיבל שוחד מגדולי התעשיינים והבנקאים, הביא להגליית גרושתו וטיפח את המאהבת שלו וקמרילה של מקורבים. בתקופתו פרחו התנועה הלגיונרית והאלימות הפוליטית; שני ראשי ממשלה נרצחו.

בתקופתו נשללה אזרחותם של כשליש מיהודי רומניה והחל מסע של ניצול, אפליה ושוד כלכלי של היהודים כפרטים וכקהילות. לאחר האולטימטום הסובייטי, שאילץ את רומניה לצאת מבסרביה, ותכתיב וינה, שאילץ את רומניה לצאת מצפון טרנסילבניה ומהקדרילטר, הייתה דעת הקהל הרומנית נסערת מאוד וכדי להרגיעה, הזמין קרול את הגנרל יון אנטונסקו להרכיב את הממשלה. בלחצו של אנטונסקו ובשל דעת הקהל, הודיע המלך קרול השני בספטמבר 1940 על ויתור על המלוכה לטובת בנו, מיכאי.

שובה של לופסקו ופרישת מאניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוגוסט הגיעה לרומניה אלנה לופסקו והמלך אירח אותה בארמון פלש. ראש הממשלה, יוליו מאניו נזעק אל המלך והמלך הכחיש שלופסקו נמצאת בארמון. כשמאניו התעקש, הזמין המלך את אדמיניסטרטור הארמון, שבדק את רשימת העובדים ומצא בה כובסת בשם אלנה לופסקו. המלך שאל את מאניו, האם מתאים שמלך וראש ממשלה יריבו על כובסת. מאניו עזב את הארמון והבליג. כעבור זמן לא רב קנה המלך בית יפה בבוקרשט עבור לופסקו והיא עברה לגור שם. ניסיונותיו של מאניו להביא לפיוס בין קרול ובין גרושתו נדחו על ידי שני בני הזוג לשעבר, שלא סבלו זה את זה. בנסיבות אלה התפטר מאניו מראשות הממשלה וכעבור כחצי שנה התפטר גם מהנהגת מפלגתו. הוא המשיך להתנגד למלך ולקמרילה, שנוצרה סביבו וסביב לופסקו.

הקמרילה של קרול השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הקמרילה של קרול השני, מלך רומניה

הקמרילה של קרול השני, מלך רומניה הוא השם המקובל לחוג הפנימי של המלך קרול. הקמרילה השפיעה על הכלכלה והפוליטיקה הרומנית ותפסה חלק ניכר מהכיסוי התקשורתי של התקופה. הקמרילה עמדה במרכז התקפות האופוזיציה על ממשלו של המלך קרול השני ועם הדחתו הגיעה לקץ השפעתה וחלק מחבריה עזבו את רומניה יחד עם המלך. במרכז הקמרילה עמדו בעלי תפקידים בארמון, פילגש המלך, אלנה לופסקו, תעשיינים ובנקאים גדולים ותופסי עמדות מפתח בממשל. בין חברי הקמרילה היו אנטישמיים ויהודים, חלק פעלו בשיתוף פעולה וחלקם זממו האחד נגד חברו. היו חברי קמרילה שהודרו והיו אחרים שצורפו.

פויו (קונסטנטין) דומיטרסקו (Puiu (Constantin) Dumitrescu), בנו של קולונל רומני, היה סטודנט בפריז בתקופה בה שהה שם הזוג קרול קאראימאן ואלנה לופסקו. הוא ביצע עבור קרול שירותים אישיים וליווה אותו לבתי הימורים. עם שובו של קרול לרומניה והכתרתו ב-1930, ליווה אותו דומיטרסקו והפך למזכיר האישי של המלך ועמוד התווך בקמרילה שלו. הוא זכור גם בגלל "פרשת המטפחות", כאשר אביו של דומיטרסקו (שקודם לדרגת גנרל על ידי המלך ומונה למפקד הז'נדרמריה) ובן דוד של אלנה לופסקו הפיקו מטפחות עם דיוקנו של המלך קרול וכל אנשי הצבא והמשטרה חויבו לרכוש מטפחת כזאת[15].

אריסטידה בלנק והמלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריסטידה בלנק היה הבנקאי הגדול ביותר ברומניה בתקופה שבין מלחמות העולם. הייתה לו גם השפעה רבה במפעלים השונים ובעיתונות הכתובה. מ-1927 התגייס בלנק לתמיכה בקרול אישית ולתמיכה בהשבתו לרומניה והמלכתו וכך עשו גם העיתונים, שהושפעו ממנו. לאחר שקרול שב לרומניה והומלך, התמנה בלנק לכלכלן של המלך. בלנק המשיך לממן את המלך, מימן את השבת לופסקו לרומניה ואת שיפוץ הארמון המלכותי. המשבר הכלכלי העולמי השפיע לרעה על בנק מרמורוש, בלנק ושות', הבנק שבהנהלת בלנק, והמלך נחלץ לעזרתו. השוטרים נשלחו לטפל בהמונים שצרו על הבנק. נגיד הבנק המרכזי, שהיה יריב של בלנק, אולץ לתת אשראי לבנק של בלנק. עיריית בוקרשט אולצה לקנות קרקעות של בלנק. הבנק הלאומי של רומניה, לקח על עצמו חובות בלתי ניתנים לגבייה והעניק לבנק אשראי מועדף. בהמשך קיבל הבנק זיכיון של המדינה בתחום ממכר מוצרי הטבק, בתנאי שישיב לבנק הלאומי את האשראי שקיבל ממנו, תוך 14 שנים[16].

פוקר עם המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני המלכים, שקדמו לקרול השני, קרול הראשון ופרדיננד הראשון, נודעו ביושרם ובאי קבלת שוחד. שני התעשיינים המובילים ברומניה, ניקולאה מאלאקסה ומקס אאושניט החליטו לנסות את המלך החדש, ביום השנה לשובו לרומניה באו אליו השניים ונתנו לו תיק עם מאה מיליוני לאי בנימוק: "התעשייה הכבדה אסירת תודה על כל מה שעשית...". המלך לא סירב, ההפך, הוא הודה להם והעניק להם עיטורים. מאותו שלב מתן המתנות הפך לשגרה: קרול ולופסקו קיבלו תכשיטים לימי הולדת, מכוניות, ציורים, סוסי מרוץ, אורוות, בתים ועוד[17].

דרך אחרת לשחד את המלך הייתה על ידי השתתפות במשחק פוקר עם המלך (המלך שינה במקצת את חוקי המשחק), משחק בו המשתתפים הפסידו סכומים גדולים, שהמלך זכה בהם. לא רק המלך קיבל שלמונים, גם חברים נוספים בקמרילה, ותמכו במשחדים ואפשרו להם לקבל הזמנות, לנצח במכרזים ולהתגבר על המתחרים.

לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים, כשהמלך החליט להתקרב לגרמניה הנאצית, הוא הרחיק את אאושניט מחוג מקורביו והפעיל עליו לחצים כדי שיעביר את מניותיו במפעלים בחו"ל לידי מאלאקסה. אאושניט נכנע והעביר את הבעלות, אך כאשר הלחצים התחדשו, כדי שיעביר גם את הבעלות על המפעלים ברומניה, תבע בתמורה לוויתורו מכתב מהמלך בו יודיע שאין עוד שום תביעות כלפיו. המכתב לא ניתן לו, והוא נעצר והושלך לכלא בטענה שעבר על חוקי המטבע. המלך לחץ על שר המשפטים לשנות תקנות בדחיפות, כדי שיוכל להאשים את אאושניט בעבירות ולהביא אותו למשפט. אאושניט נשפט לשש שנות מאסר והביע נכונות לחתום על הוויתור שנדרש ממנו, אך למרות חתימתו לא שוחרר. לפני שנעצר דאג אאושניט לשלוח את בני משפחתו לחו"ל וכנראה צייד אותם במסמכים שיפגעו במלך אם זה יחליט לחסל אותו פיזית[18].

פוליטיקה ורציחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח דוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח זיכרון במקום בו נרצח יון ג. דוקה

יון ג. דוקה התנגד לחזרתו של קרול השני לרומניה ולהכתרתו, ולאחר ההכתרה נשבע לחתוך את זרועו ולא לשתף פעולה איתו. הוא היה מבקר חריף של המלך ושל הממשלות, שפעלו תחתיו, אך לאחר משבר ממשלתי והתפטרות הממשלה הוזמן על ידי המלך, בנובמבר 1933, להרכיב ממשלה זמנית, שתכהן עד הבחירות בחודש דצמבר. דוקה פעל בתקופה זו למניעת השתתפות התנועה הלגיונרית תחת השם "הכל למען המולדת" בבחירות ודאג לפרסם את האיסור ביום האחרון לפני סגירת ההרשמה לבחירות, כדי למנוע מהלגיונרים הצטרפות לרשימות אחרות או הקמת רשימה חדשה. כעבור זמן קצר נרצח על רציף תחנת הרכבת בסינאיה על ידי הניקדורים, שלושה מחברי התנועה הלגיונרית. ידיעות על תכנון הרצח הגיעו לידי המלך לפני הרצח, אך זה הורה למשטרה לא לעשות דבר למניעת הרצח ואחריו סירב לפגוש את משפחת הנרצח[19].

הרוצחים נעצרו במקום, אך הועלה החשד, שמדובר בפעולה יזומה של הנהגת התנועה הלגיונרית, לכן המשטרה הרומנית יצאה למרדף מעצרים אחר הצמרת הלגיונרית - קורנליו זליה קודריאנו חמק והסתתר במקום לא ידוע עד לסיום המשפט. בליל 9/10 בדצמבר הסתתר קורנליו זליה קודריאנו, שחשש ממעצר, בביתו של גבריאל מרינסקו, מפקד משטרת בוקרשט, והעביר הוראות לאנשיו באמצעות גנרל קנטקוזינו. קרובת משפחה של קודריאנו, גברת קרצ'יונסקו, דודנית של אלנה לופסקו, שבביתה התחבא לפני מעצרו, העידה בבית המשפט שבביתה נפגשו המתנקשים וקיבלו הוראות מקודריאנו וגם העבירו ביניהם נשק ותיאומים[20], אך למרות עדות זאת זיכה בית המשפט את כל הנאשמים פרט לשלושת הקושרים, שנידונו למאסר עולם עם עבודת פרך[21][20].

הלגיונרים היו מרוצים מהדרך בה הסתיים המשפט ולאות תודה, הופיעו בקבוצה גדולה לפני ארמון המלך, שם צעדו וקראו סיסמאות: "יחי המשמר (משמר הברזל)", "יחי קודריאנו", "יחי המלך". המלך יצא למרפסת וקיבל את הפגנת ה"סטודנטים". הניקדורים הוכרזו גיבורים של התנועה הלגיונרית והוקדש להם "שיר הניקדורים"[22].

מאבקי כוח עם התנועה הלגיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הרביעי של המאה ה-20 ברומניה התנהל, בפוליטיקה הרומנית, מאבק על הכוח בין שני אישים בולטים, המלך קרול השני וה"קפטן" של התנועה הלגיונרית, קורנליו זליה קודריאנו[23]. שני האישים ניסו לצבור את מרב הכוח, פעלו בדרכים פוליטיות וגם בדרכים אחרות, דורסים בדרכם מפלגות ואישים אחרים ולעיתים גם מביאים למותם. בתחרות על הפופולריות בקרב בני העם הרומני, הפעילו השניים אמצעי שונים ומשונים - אחד מהם היה תחרות בטיפוח האנטישמיות ברומניה ורדיפת היהודים, תוך גזילת זכויות והדרה.

סטרז'ה צריי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – סטרז'ה צריי

המלך קרול הקים ב-1935 את ארגון הנוער סטרז'ה צריי על מנת לפגוע בהשפעה ההולכת וגדלה של התנועה הלגיונרית. חברי הארגון זכו לשם "străjeri" (שומרים) והמלך עצמו נחשב ל"שומר הראשי". הארגון נבנה לפי הדגם של הנוער ההיטלראי ווהארגון האיטלקי המקביל באלילה וארגונים פשיסטיים אחרים. בארגון השתמשו בברכה גזורה מההצדעה הרומית.

ילדה לבושה במדי סטרז'ה צריי

את הארגון הנהיג למעשה תאופיל סידורוביץ', שנשא את התואר "ממלא מקום השומר הראשי". על פי הצו-חוק 3,445 מ-1937, כל הבנים בגלאי 7 עד 18 וכל הבנות בגילאי 7 עד 21 היו חייבים להצטרף לארגון. הבנים בגילאי 18 עד 21 היו צריכים להצטרף למסגרת קדם צבאית.

המצטרפים היו חייבים ב"אני מאמין" בן חמישה סעיפים:

  1. אמונה ועבודה למען הארץ והמלך.
  2. אני מאמין באלוהים ובכנסיית אבותי.
  3. אני מאמין במלך הארץ, הגאי גורלות העם הרומני.
  4. אני מאמין בסטרז'ה צריי - הערבות לאיחוד העם, הגבולות והנשמה הרומנית.

ב-3 בדצמבר 1938 סטרז'ה צריי אורגנה מחדש וכללה בתוכה את כל ארגוני הנוער והילדים ברומניה ובכך פורקו למעשה כל הארגונים המתחרים, כולל תנועות הנוער והספורט היהודיות.

מהלכים פוליטיים מקדימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגעים בבית מאלאקסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים עלתה בהתמדה הפופולריות של קודריאנו ושל תנועתו, התנועה הלגיונרית. קרול השני, מלך רומניה היה ער לתופעה וחיפש דרכים להתמודד איתה. הפגנת הכוח של הלגיונרים בהלווייתם של יון מוצה ווסילה מארין שכנעה את המלך שקודריאנו הוא מתחרה של ממש על השלטון. קרול השני קינא בפופולריות של קודריאנו ובהצלחתו לזכות בהערצת הצעירים, הערצה שהתאווה לה בעצמו.

התעשיין הגדול ניקולאה מאלאקסה היה באותה תקופה חבר חשוב בקמרילה של קרול השני וגם אוהד התנועה הלגיונרית ומממן שלה. לקראת סוף פברואר 1937, בביתו של מאלאקסה, נועדו בחשאיות המלך קרול השני וקורנליו זליה קודריאנו - המלך הצהיר שהוא אוהד מאוד את התנועה הלגיונרית, וביקש מקודריאנו שיעביר לו את הנהגת התנועה הלגיונרית ויכריז עליו כ"קפיטן", ובתמורה הציע למנות את קודריאנו לראש ממשלת רומניה. קודריאנו דחה את הצעת המלך, וטען שנאמנות חברי התנועה אליו היא אישית ואינה ניתנת להעברה[24]. שני האישים הבינו שהעימות ביניהם בלתי נמנע, וכפי שניסח זאת קודריאנו מאוחר יותר: "שתי חרבות לא יכולות לשכון באותו נדן".

הסכם אי התקפה עם מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרע שנוצר בין קודריאנו ובין המלך, איפשר התקרבות בין קודריאנו ובין מפלגות אחרות שביקרו את המלך ואת הקמרילה שלו. קורנליו פנה ליוליו מאניו, מנהיג מפלגת האופוזיציה הראשית, המפלגה הלאומית-איכרית, והציע לו לחתום על הסכם אי התקפה. קודריאנו הביע חשש שהמלך עומד לרצוח אותו והניח שאם תיחתם הברית, המלך לא יעז לפגוע בו. לאותה מטרה נפגש קודריאנו גם עם גאורגה ברטיאנו, מנהיג המפלגה הלאומית ליברלית (ברטיאנו), ושלוש המפלגות חתמו על הסכם אי התקפה לקראת הבחירות שעמדו להתקיים בחודש דצמבר. להסכם זה הצטרף גם קונסטנטין ארג'טויאנו עם המפלגה האגררית.

פרשת נישואי הנסיך ניקולאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך הרומני ניקולאה בראנה במדי הצי הבריטי - תמך בקודריאנו מתוך התחשבנות עם אחיו, קרול השני, מלך רומניה

הנסיך ניקולאה, האח הצעיר של המלך קרול השני, חפץ לשאת לאישה את יואנה דומיטרסקו-דולטי, גרושה רומניה, ונזקק לאישור אחיו לנישואים אלה, כי החוק הרומני אסר על בני משפחת המלוכה להינשא לרומנים. קרול יעץ לאחיו לשאת את בחירת ליבו ולצפות לאישור בדיעבד, אך לאחר הנישואים, שנערכו ב-28 באוקטובר 1931, שינה קרול את טעמו, לא הכיר בנישואים ופנה לבית משפט רומני, שהכריז בדצמבר 1931 על הנישואים כמבוטלים. ניקולאה התמיד בזוגיות שלו וב-1937, שש שנים לאחר הנישואים, ניסה להפעיל לחץ על אחיו המלך על ידי הצעת תמיכה כספית לתנועה הלגיונרית העוינת למלך. המלך הגיב בכינוס מועצת הכתר ב-8 באפריל וקבלת החלטה להדיח את ניקולאה מזכויותיו כבן משפחת המלוכה ולהגלותו מרומניה[25].

כל המפלגות הפוליטיות קיבלו את ההחלטה, ורק התנועה הלגיונרית ביקרה בחריפות את התנהלות המלך תוך הדגשת זוגיותו עם ה"יהודיה" אלנה לופסקו (נולדה כבת של יהודים מומרים). אירוע זה החריף את המתיחות בין המלך ובין קודריאנו.

בחירות דצמבר 1937 והרכבת הממשלה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי במהלך כל תקופת הבחירות היה ברומניה מצב חירום, בחירות דצמבר 1937 נחשבות לבחירות החופשיות האחרונות עד המהפכה הרומנית (1989). בבחירות זכו במקום הראשון (35.92%) ובמקום השני (20.40%) שתי מפלגות הדוגלות במשטר דמוקרטי ומכאן שהיה רוב בין המצביעים למשטר הדמוקרטי. התנועה הלגיונרית, בשם "הכל למען המולדת", הגיעה למקום השלישי (15.58%) עם 478,369 קולות, שנתנו לה 70 נציגים בפרלמנט הרומני.

למרות תוצאות הבחירות, המלך החליט לא להטיל את הרכבת הממשלה על זוכי הבחירות, אלא על נציגי מפלגה קטנה יותר (9.15%), המפלגה הלאומית-נוצרית האנטישמית, שדגלה בהרחבת סמכויות המלך[26].

המוני העם ברומניה לא היו מרוצים מהמצב הקיים ונטו יותר ויותר להפנות את תקוותיהם אל "הבחורים הצעירים", ולא הפריע להם שאלה רוצים לבטל את הדמוקרטיה. הלגיונרים ניהלו מסע תעמולה, בו טענו שקודריאנו מיועד על ידי האל והעם להנהיג את רומניה.

הדיקטטורה המלכותית וחזית התחייה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חזית התחייה הלאומית
מנהיגי מפלגת חזית התחייה הלאומית לבושים מדים ומצביעים במועל יד

לאחר שהתייעץ עם מקורביו ותומכיו החליט קרול השני לנקוט יוזמה ולשנות את המצב הפוליטי ברומניה לכיוון ריכוז הכוח בידיו. ב-11 בפברואר 1938 הוכרז מצב חירום והוטלה צנזורה על התקשורת. למחרת פוזר הפרלמנט וב-20 במרץ פורסמה חוקה חדשה, חוקת רומניה 1938. על פי החוקה החדשה בוטלו המפלגות הפוליטיות ונקבעה רק מפלגה אחת, חזית התחייה הלאומית. חודש עונש המוות, נאסרו האסיפות מכל סוג, גיל המינימום לזכות הצבעה הועלה מ-21 ל-30 (מרבית תומכי התנועה הלגיונרית היו צעירים) וזכות ההצבעה ניתנה רק לאנשים עובדים, חברים באיגוד עובדים. ממועמדים לסנאט הרומני נדרש להיות רומני לפחות שלושה דורות (מנהיג התנועה הלגיונרית, היה רומני רק שני דורות). החקיקה האנטישמית של ממשלת גוגה-קוזה הקודמת נשארה בתוקף. החוקה קבעה שרק רומנים בדם יכולים למלא תפקידים ציבוריים. החוקה הוגשה לאישור במשאל עם וזכתה לארבעה מיליוני תומכים. בריטניה וצרפת תמכו בצעדי המלך, כי ראו בהם פעולה לבלימת התנועה הלגיונרית, בת בריתו של היטלר[27].

המלך ומקורביו קיוו, שהתנהלותם במסלול פשיסטי, דומה למתנהל באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית, תגרום לאהדה גם במדינות אלה.

הזירה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1938 ביצעה גרמניה הנאצית את האנשלוס. בועידת מינכן, שהתכנסה בסוף ספטמבר ללא נציג של צ'כוסלובקיה, נחתם הסכם מינכן, שהביא לחלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה. לנוכח התפתחויות אלה, מדיניות של פיוס מצד מעצמות המערב והצלחה ראשונה של שאיפות רבנשיסטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, יצא המלך קרול, בליווי ארנסט אורדראנו, למסע ברחבי אירופה לבירור מצבה המדיני של ארצו. לרומניה היה מחסור גדול בנשק ובתחמושת ולא הייתה לה תעשייה שתוכל לספק אותם, לכן חיפש קרול תשובה לשתי שאלות: מי יערוב לגבולות רומניה נגד הרבנשיסטים ומי יספק לה תחמושת.

תחילה פנה קרול לבני הברית המסורתיים של רומניה, בריטניה וצרפת, אך מפגשיו עם שר החוץ הבריטי, לורד הליפקס ועם אנשי משרד החוץ הצרפתי, הבהירו לו שלרומניה אין על מי לסמוך לעת צרה. הבריטים והצרפתים האיצו בו למצוא הסדר עם גרמניה והוא נסע להיפגש עם אדולף היטלר והצמרת הנאצית. בפגישתו עם היטלר ב-24 בנובמבר, דיבר האחרון במושגים כלליים ולא הציע שום ערובה לגבולות רומניה. ב-26 בנובמבר דיבר המלך עם גרינג, אך שיחה זו נותבה רק לעניינים כלכליים והיה ברור שרומניה תוכנס לחוג ההשפעה הגרמני וכלכלתה תוכפף לצרכים הגרמניים, אבל ללא שום ערובות עבור רומניה.

ההיסטוריון הרומני ג'אורג'ה דמיאן סבור, שהמלך קרול הבין שגרמניה הנאצית תהיה הגורם המרכזי בדרום מזרח אירופה, שלבריטניה ולצרפת לא תהיה שום השפעה, ושהיטלר בוודאי יעדיף לעבוד ברומניה עם קורנליו זליה קודריאנו, המקורב ביותר לנאצים, ולא עם המלך עצמו, שיהפוך למלך בובה או יודח; משום כך החליט המלך לחסל את קודריאנו[28].

רצח קודריאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 28 בנובמבר 1938 ניסו שני לגיונרים לרצוח את פרופסור פלוריאן שטפנסקו-גואנגה, רקטור אוניברסיטת קלוז'[29] ומזכיר מדינה במשרד לחינוך לאומי - המתנקשים פצעו קשה את הרקטור והרגו את השוטר ששמר עליו. באותו יום שב המלך לרומניה מסיורו בבירות של המעצמות האירופאיות. עוד באותו לילה נפגש עם שר הפנים ארמנד קלינסקו ומפקד משטרת בוקרשט גבריאל מרינסקו ונתן להם הוראות.

טקסי הקבורה של קודריאנו - חלק מקהל הצופים מצדיע במועל יד. הטקס נערך לאחר הדחת המלך והגעה לשלטון של התנועה הלגיונרית.

ביומן של קלינסקו, שנחשף שנים לאחר מותו בביתו של יון אנטונסקו, נרשם באותו יום בקצרה דו-שיח שניהל עם מרינסקו: "גברילה אצלי: קודריאנו ומאניו. אני:רק קודריאנו, מאניו, לא." כל ההיסטוריונים מפרשים, שהמלך העביר דרך מרינסקו את רצונו בחיסול קודריאנו ומאניו, ראשי האופוזיציה העיקריים והפופולריים ביותר, וקלינסקו, שראשית דרכו בפוליטיקה הייתה במפלגתו של מאניו, הוציא אותו מרשימת החיסול[30].

בעדותו לפני ועדת החקירה, בנובמבר 1940, סיפר המיור קונסטנטין דינולסקו, שיום אחד זומן למשרדו של קלינסקו ובמשרד נכח גם גנרל בנגליו, מפקד הז'נדרמריה. קלינסקו אמר לו שמסיבות פוליטיות צריך להרוג את קודריאנו ו-13 מחסידיו וזה רצון המלך. ב-29 בנובמבר 1938 הוצאו מתאיהם בבית הסוהר של רמניקו סראט קודריאנו, שלושת הניקדורים רוצחי דוקה ועשרת הדצ'מווירים רוצחי סטלסקו. הם הועלו למשאית כשידיהם קשורות מאחורי גבם ומאחורי גבו של כל אסיר היה ז'נדרם. דינולסקו התיישב ליד הנהג והכל נסעו לז'ילבה. באמצע הדרך, לפנות בוקר, אותת דינולסקו לז'נדרמים בפנסו והם, לפי תוכנית שנקבעה מראש, הוציאו חבלים מכיסיהם וכל ז'נדרם חנק בחבל את האסיר שלפניו. בהגיעם למבצר ז'ילבה ניגשו לבור שהיה חפור והמתין מזה שלושה ימים. התובע הצבאי הראשי, קולונל זצ'יו, הורה להם לירות בכל גופה כדור של רובה או אקדח, רופא צבאי בדק אותם לוודא את מותם ואחרי כן הוטלו הגופות לתוך הבור. הגופות כוסו באדמה, הופקו תעודות פטירה והז'נדרמים חתמו על עדויות, על פיהן הותקפה המשאית ביריות על ידי אלמונים ולכן נעצרה, ואז האסירים ניסו לברוח לתוך היער, לכן נורו[31]. למחרת הוצאו הגופות מתוך האדמה והועברו לבור אחר, שם נשפכו עליהן בקבוקי חומצה רבים. הן כוסו שוב באדמה ומעל הבור נוצק לוח עבה של מלט. כל ז'נדרם קיבל 20,000 לאי והמיור דינולסקו קיבל 200,000 לאי[32].

רצח קלינסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינסקו מונה לשר הפנים ב-1938, בתקופת הדיקטטורה המלכותית ובמהלך כהונתו ארגן, בהוראתו של המלך קרול, בנובמבר אותה שנה, את חיסולם של קורנליו זליה קודריאנו, ממייסדי התנועה הלגיונרית, הניקדורים והדצ'מווירים.

ב-9 במרץ 1939 מונה בידי המלך לתפקיד ראש ממשלת רומניה. במהלך כהונתו ניהל מדיניות אוהדת לבעלות הברית. בתחילת ספטמבר התיר את בריחתה של הממשלה הפולנית ומילוט כספיה דרך רומניה בעקבות הפלישה הנאצית לפולין. ב-21 בספטמבר 1939 נרצח על ידי קבוצת לגיונרים בראשות עורך הדין מיטי דומיטרסקו, בבוקרשט, בהוראת הוריה סימה. הרוצחים ירו בקלינסקו עשרים כדורים, כנקמה על רצח קודריאנו. הרוצחים השתלטו על תחנת רדיו וניסו לשדר הודעה המבשרת את רציחתו של קלינסקו, אולם עובדי התחנה הצליחו למנוע זאת, על ידי ניתוק המשדרים.

המצבה שהוצבה במקום בו נרצח ארמנד קלינסקו

הרוצחים נתפסו ונורו בקרבת מקום הרצח על ידי שוטרים וגופותיהם הושארו ברחוב למשך שלושה ימים. תלמידים מבתי ספר בבוקרשט אף נשלחו לצפות בגוויות.

האולטימטום הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות וגרמניה הנאצית כרתו ביניהן את הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הסכם עם נספחים סודיים, שכללו חלוקה של אזורי השפעה באירופה. על פי הסכם זה חבל בסרביה וצפון חבל בוקובינה, הרומניים, נכנסו לתחום ההשפעה של ברית המועצות. בקיץ 1940, לאחר שהתחילה המלחמה בין גרמניה הנאצית ובין צרפת ובריטניה, החליטה ברית המועצות שזה המועד המתאים להשבת חבלים שהיו בעבר חלק מרוסיה הצארית ובתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה סופחו לרומניה.

ב-28 ביוני 1940 הגישה ברית המועצות לרומניה אולטימטום, בו תבעה ממנה להוציא את צבא רומניה ואת הממשל הרומני תוך 24 שעות מחבלים אלה, תוך רמיזה לפתיחה במלחמה אם לא יעשו כן. קרול השני נשאר ללא בני ברית, צבאו לא היה מוכן למלחמה ובכל מקרה היה קטן וחלש מהצבא האדום. גרמניה האיצה בו להיענות לאולטימטום וכך עשה. נסיגת הצבא הרומני הייתה חפוזה ולא מסודרת, הם השאירו מאחוריהם נשק רב ותחמושת. גם הממשל הרומני, שנסוג בחופזה, השאיר מאחוריו את הארכיונים, שנפלו לידי הממשל הסובייטי[33].

בגלל קו עפרון עבה היה אזור, שלדעת הרומנים אמור היה להישאר בידיהם, אך הצבא האדום נכנס אליו ועליו נפלו ההרוגים הראשונים, אחד מהם חייל יהודי. העם הרומני היה מוכה הלם וחיפש שעירים לעזאזל, האצבעות המאשימות הופנו כלפי היהודים. יחידת צבא רומנית ביצעה את פרעות דורוחוי.

תכתיב וינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תכתיב וינה
מפת רומניה ובה סומנו החבלים שנלקחו ממנה ב-1940

לאחר שרומניה השלימה עם אבדן הטריטוריה לטובת ברית המועצות התחזקו תביעות בולגריה והונגריה, שתיהן בנות ברית של גרמניה, שכבר כמה חודשים דרשו לתקן את גבולותיהן עם רומניה - הונגריה תבעה את טרנסילבניה ובולגריה תבעה את הקדרילטר. שתי התובעות רצו לנצל את חולשת רומניה ובדידותה, גייסו את צבאותיהן, איימו במלחמה והפעילו לחצים בעזרת מעצמות הציר, גרמניה ואיטליה.

ההדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל יון אנטונסקו, מי שהדיח את קרול השני

הימים הראשונים של חודש ספטמבר 1940 עמדו בסימן התמוטטות משטרו של קרול השני. קריעת חבלי ארץ גדולים מרומניה ללא מלחמה עוררה כעס גדול באוכלוסייה. התנועה הלגיונרית הוציאה כרוז בו האשימה את המלך ותבעה את התפטרותו. ציבורים גדולים, מכל רובדי האוכלוסייה, יצאו בהפגנות, בעיקר בערים הגדולות. בלילה שבין 3 ל-4 בספטמבר תקפו הלגיונרים את מבני השלטון בערים הגדולות והיו קורבנות רבים בנפש ופצועים, אך הם לא הצליחו להשתלט, כי נגדם עמדו כוחות שמירת הסדר.

במצוקתו פנה המלך קרול לגנרל יון אנטונסקו והציע לו להרכיב ממשלה חדשה. אנטונסקו היה בין מבקרי שלטונו המושחת של קרול השני ובין המתנגדים לקשריו עם אלנה לופסקו. הוא היה בעל מוניטין של איש ביצוע מעולה וניקיון כפיים וגם היה בקשרים טובים עם התנועה הלגיונרית. אנטונסקו נפגש עם השגריר הגרמני בבוקרשט וזה עודד אותו לקבל את ההצעה ולדרוש סמכויות שלטון דיקטטוריות. לאחר שהמלך שמע את דרישות אנטונסקו היסס, אך לבסוף נענה והעביר לו את השלטון המלא על המדינה.

עם קבלת השלטון השעה אנטונסקו את חוקת רומניה 1938 ופיזר את בתי המחוקקים. ההפגנות לא נפסקו ואנטונסקו תבע מהמלך להעביר את תפקידו לבנו, מיכאי, תוך קציבת מועד עד שעה 4.00 בבוקרו של חמישי בספטמבר. בתום המועד הגיע למלך מכתב של אנטונסקו הקורא לו לעזוב את השלטון, כדי למנוע מלחמת אזרחים ברומניה. הסכים המלך והעביר את סמכויות המלוכה לבנו, אך נזהר משימוש במילה התפטרות, כדי לשמור לעצמו אופציה לשוב לשלטון.

תמורת עזיבתו (יחד עם אלנה לופסקו) נתן אנטונסקו למלך מכתב המאשר לו לנסוע לכל מקום שירצה, אישור לקחת איתו מטען ברכבת בת 12 קרונות והבטחה לקצבה שנתית בת 20,000,000 לאי[34].

שארית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בספטמבר 1940 יצא קרול מרומניה עם פילגשו ועם רכבת שנשאה את עושרו ב-12 קרונות עמוסים. במטען זה היו גם 41 ציורים חתומים על ידי ציירים נודעים דוגמת אל גרקו, טיציאן, רובנס, רמברנדט וגריגורסקו. לפני שקרול עזב את רומניה סיפר אנטונסקו למנהיג הלגיונרים, הוריה סימה, שהמלך לוקח איתו רכוש של המדינה והוא, אנטונסקו, אינו יכול לעשות דבר, כי הבטיח לו מעבר חופשי. אנטונסקו רמז לסימה, שהם, הלגיונרים, יכולים לעצור אותו.

הרכבת של המלך נסעה לכיוון יוגוסלביה והלגיונרים תכננו לעצור אותה לפני הגבול, באזור טימישוארה. למלך נודע על כך וציווה על אנשי הרכבת לא לעצור ולהמשיך לנסוע ליוגוסלביה. הלגיונרים, שראו את הרכבת מגבירה מהירות, ירו עליה והמלך ופילגשו שכבו על רצפת הקרון, כדי לא להיפגע מהכדורים. כך עברה הרכבת ליוגוסלביה, שם התחברה לאוריינט אקספרס והמשיכה עד לוגנו, בשווייץ. לאחר שהות מה בשווייץ יצאו לכיוון פורטוגל, אך בדרכם, בספרד, עצר אותם פרנקו, לפי בקשת היטלר, בעיירה סיטג'ס, שליד ברצלונה. קרול חשש, שהספרדים יסגירו אותם לרומניה, לכן כעבור חצי שנה ברחו לפורטוגל ומשם הפליגו בספינה אמריקאית לקובה ומשם למקסיקו. קרול רצה להיכנס לארצות הברית, אך כניסתם סורבה.

הזוג הגיע ב-7 ביולי 1947, לברזיל, שם חלתה לופסקו וקרול נשא אותה לאישה בבית המלון[35]. כעבור שנתיים, כשהגיעו לפורטוגל, נישאו גם נישואים דתיים[36].

ב-1953 הלך לעולמו כתוצאה מהתקף לב.

אוסף הבולים של קרול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול רומני עם דיוקנאות קרול השני ורעייתו, אלנה, נסיכת יוון ודנמרק

כמו אביו, פרדיננד הראשון, מלך רומניה, קרול אסף בולים והקדיש לכך זמן רב ומשאבים. לאחר מות אביו ירש קרול את אוסף בוליו, אך הוא לא מיזג אותו באוסף הבולים שלו, אלא טיפח אותו בנפרד וכך גם הציג את הבולים בלונדון, בתערוכת הבולים של 1950. בזמנו נחשב האוסף של המלך קרול לאוסף הבולים השלישי בחשיבותו ובעושרו בעולם[37].

בתקופת שלטונו של קרול הופקו ברומניה סדרות בולים מצומצמות, שבחלקן נועדו לאוסף הפרטי שלו ובחלקן נקנו על ידו וניתנו במתנה למלכים אחרים[38].

אוסף הבולים של המלך קרול כלל בולים יקרים מאוד ואפילו בול שוודי מסוים, treskilling צהוב, הנחשב לבול היקר ביותר בעולם[39]. בתקופת גלותו שקדמה למותו נאלץ קרול למכור חלק מהאוסף להשגת מימון חייו בגולה. אחרי מותו הוריש את האוסף לרעייתו האחרונה, אלנה לופסקו. בפריצה לביתו אחרי מותו נגנב חלק מהאוסף[40].

קרול השני והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנסיך קרול הייתה מאהבת יהודייה ובהמשך מאהבת ממוצא יהודי, שהייתה לאשתו השלישית. כשהיה בגולה בצרפת תמך בו בנקאי יהודי ולאחר שהגיע לשלטון השיב טובות לבנקאי. זה במישור האישי, אך יהדות רומניה נפגעה קשה בתקופת שלטונו.

החקיקה האנטישמית נגד אזרחים רומנים יהודים התחילה ב-1934 עם החוק להפעלת סגל רומני במפעלים (Legea pentru folosirea personalului romanesc in intreprinderi). חוק זה שהופיע לראשונה ב-23 בינואר 1935, פעל ברוח חוקי נירנברג והבדיל לראשונה בין שלושה סוגי תושבים ברומניה, "אזרחים רומנים אתניים", "אזרחים רומנים שאינם רומנים אתניים" ו"זרים" - כך הופרדו היהודים מהרומנים האתניים. חוק זה פגע גם במיעוטים אחרים, אך לא באותה מידה כמו ביהודים, המיעוטים האחרים, בדרך כלל, התגוררו באזורים חקלאיים ועסקו במקצועות מסורתיים, כך שהחוק לא השפיע עליהם, אך על היהודים, שהתגוררו בערים, הייתה השפעתו חזקה. לאחר חקיקת החוק החלו כל מיני ארגונים מקצועיים לפעול להרחקת היהודים, כך עשו עורכי הדין, המהנדסים וארגונים אחרים, שהכריזו על עצמם כארגונים נוצרים[41]. בנוסף לכך, חוק זה חייב שבמפעלים יהיו 80% מהסגל ו-50% מההנהלה רומנים "אתניים". חלק מהיהודים, שרצו להתחמק מפגיעת החקיקה נגד יהודים, החלו להמיר את דתם לנצרות. בתחילת 1937, בבוקרשט לבדה הוגשו 200 בקשות להמרה. מ-1936 עד 1937 התנצרו 676 יהודים ברומניה. בשנים 1941 עד 1944, למרות איסור בחוק על המרות דת של יהודים, רק בשטחי הרגאט נרשמו 1,361 המרות דת[42].

הרב יואל טייטלבוים קד בפני קרול השני, מלך רומניה בעת ביקורו של זה בסאטו מארה, ב-1936.

ב-1936 החלה ועדה פרלמנטרית ברומניה לדון בהצעת חוק לדיון מחודש ברשימות בני המיעוטים, שזכו להתאזרחות ברומניה, הצעה שהופנתה בראש וראשונה כלפי היהודים. הצעה זו לא הפכה לחוק, אך הממשלה קידמה ואישרה חקיקות פחות שאפתניות, שהגבילו והדירו את היהודים מתחומים שונים[43].

ביום 21 בינואר 1938 בתקופת ממשלתם של אוקטביאן גוגה ואלכסנדרו קונסטנטין קוזה, הוצא צו מלכותי מס' 169, צו לבדיקה מחדש של אזרחות היהודים ברומניה. על פי סעיף 22 נקבע:

האנשים הרשומים בפנקסים הנוגעים ליהודים, שהוענקו להם זכויות אזרח, חייבים, תוך 20 ימים מפרסום חוק זה, להגיש לבית המשפט, במקום בו רשומה הצהרת האזרחות, את המסמכים הבאים:
  • תעודת לידה.
  • מסמכים המוכיחים שהורי המגיש התגוררו ברומניה, במקרים בהם מדובר במי שנולד בחוץ לארץ.
  • מסמך המוכיח שלא היה נתין של מדינה זרה.
  • מסמך המוכיח שעמד בדרישות חוק הגיוס או שהשתתף באחת המערכות לאחר 1913.
  • מסמכים אחרים המוכיחים את אחד המצבים מהצו של שנת 1919, שעל פיו ניתנו הזכויות האזרחיות.
אם הנרשם בפנקסים נפטר, חובת הגשת המסמכים עוברת ליורשו.

מעשית נדרשו 617,396 יהודים, שהיוו 84% מיהודי רומניה (728,115), להוכיח מחדש את זכאותם לאזרחות, תוך 20 ימים. רק בתחום הרגאט ניתנה הארכה. פקידים רבים הקשו על היהודים, אם מתוך רצון רע, אם מתוך רצון לסחוט דמי לא ייחרץ ואם מתוך סתם בירוקרטיה, לכן יהודים רבים לא הצליחו לעמוד במשימה ו־225,222 איבדו את אזרחותם וסווגו כתושבים זרים. לתושבים זרים אלה ניתן אישור שהייה, שנזקק לחידוש לאחר שנה.

פולחן האישיות של קרול השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה רומנית מצדיעה במועל יד בחצר ביתה. הילדה לבושה במדי סטרז'ה צריי

במהלך תקופת שלטונו פעל המלך קרול השני ופעלו נאמניו ליצירת פולחן אישיות סביב דמותו ובמיוחד במהלך הדיקטטורה המלכותית בין השנים 1938 - 1940.

כדי לקדם את פולחן האישיות של קרול השני, נעשה שימוש מוגבר בתעמולה והוקמו לשם כך מנגנונים מיוחדים. הוקמו מנהלת כללית של העיתונות והתעמולה ומשרד התעמולה הלאומית. התעמולה העבירה ביקורת על המשטר הדמוקרטי הקודם, שהוצג כנחות לעומת הדיקטטורה המלכותית. המנהיג (קרול השני) הוצג כבעל תכונות טרומיות ותפקיד משיחי, יוזם תנועה של התחדשות לאומית. בין מטרות התעמולה היה שינוי הרגש הפטריוטי והנאמנות כלפי המדינה ברגש על נאמנות כלפי המלך, בעל תפקיד של יצירת סולידריות לאומית והרמוניה.

ב-2 ביוני 1938 נוסד העיתון הרשמי של המשטר, "רומניה", תחת עריכתו של הסופר צ'זאר פטרסקו, מחסידי המלך. העיתון שיבח את המשטר החדש והציג את המלך כמנהיג יוצא מן הכלל, בשורה אחת עם גדולי מנהיגי אירופה, כמו פיוטר הגדול ופרידריך השני, מלך פרוסיה. "רומניה" לא היה העיתון היחיד, אולם הצנזורה דאגה, שבאף עיתון לא תועבר ביקורת על המלך ומנעה פרסום תמונות והצהרות של מנהיגים פוליטיים אחרים.

נכתבו שירים, שהוקדשו למלך, הופקו חוברות עם הכרזות המלך ונאומיו, תמונתו הוצגה בכל הטקסים הלאומיים ובכל המוסדות הציבוריים. המשטר החדש אימץ גם את ההצדעה הרומית, לפי הדוגמה האיטלקית, במועל יד. המדים היו בצבעי כחול-לבן, כשהלבן מקושר לתחייה הלאומית והכחול לנאמנות למלך[44].

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל אנטון, נסיך הוהנצולרן
 
יוזפינה, נסיכת באדן
 
פרננדו השני, מלך פורטוגל
 
מריה השנייה, מלכת פורטוגל
 
אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה
 
ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת
 
אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
 
מריה, נסיכת הסן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאופולד, נסיך הוהנצולרן
 
 
 
 
 
אנטוניה, נסיכת פורטוגל
 
 
 
 
 
אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסוניה-קובורג-גותה
 
 
 
 
 
מריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרדיננד הראשון, מלך רומניה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מריה מאדינבורו, מלכת רומניה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרול השני, מלך רומניה


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1928 Aventura de dragoste cu fostul principe moştenitor Carol - dezvăluiri senzaţionale (הרפתקת האהבה עם יורש העצר לשעבר קרול - גילוים סנזציונליים) Elena Lupescu
  • 1988 Carol al-II-lea‏ (קרול השני) Paul Lambrino
  • 1992 Viaţa scandaloasă a regelui Carol. Iubirile şi pasiunile sale‏ (חייו השערורייתיים של המלך קרול. אהבותיו ותשוקותיו) Barbara Cartland
  • 1996 Pentru cei de mâine. Memorii‏ (עבור אנשי המחר. זכרונות) Constantin Argetoianu
  • 2002 Le roi trahi : Carol II de Roumanie‏ (המלך נבגד: קרול השני של רומניה) Lilly Marcou
  • 2010 Carol al II lea şi camarila regală‏ (קרול השני והקמרילה המלכותית) Petre Ţurlea
  • 2013 Carol al II lea şi Iuliu Maniu‏ (קרול השני ויוליו מניו) Petre Ţurlea
  • 2013 Memoriile. M-au denumit jidovca cu părul roşu‏ (הזיכרונות. כינו אותי היהודונת הג'ינג'ית) Elena Lupescu
  • 2019 Carol II, de la dezertare la genocid‏ (קרול השני, מהעריקות עד רצח עם) Gică Manole
  • 2019 Carol al-II-lea‏ (קרול השני) Adrian Cioroianu, Eduard Matei

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Philatelic Exile Legendary Collector #25 King Carol II (באנגלית)
  2. ^ Regele playboy - Carol al II-lea al României (ברומנית)
  3. ^ Regele culturii. Carol al II-lea a avut cea mai amplă strategie de dezvoltare culturală (ברומנית)
  4. ^ Carol al II-lea, Adrian Cioroianu, Eduard Matei עמוד 15 (ברומנית)
  5. ^ 1 2 Ce nu o să înveți niciodată la școală despre Carol al II-lea pentru că ar fi prea porno (ברומנית)
  6. ^ Regele Carol al II-lea: „Nu soţiile sunt cele mai adorate, ci amantele!” (ברומנית)
  7. ^ Iubirea nefericită dintre Carol al II-lea şi Ella Filitti. (ברומנית)
  8. ^ Barbara Cartland, Viața scandaloasă a regelui Carol – iubirile și pasiunile sale, Ed. Sturion,Bucureşti, 1992, עמוד 31. (ברומנית)
  9. ^ Secrete de familie: Zizi Lambrino, soția morganatică a lui Carol al II-lea (ברומנית)
  10. ^ Prinţul Carol şi Zizi Lambrino, divorţ regal cu iz de tabloid (ברומנית)
  11. ^ Mirel MARCOVICI (באנגלית)
  12. ^ Si Lana m’était contée… (ברומנית)
  13. ^ Povestea de dragoste tulburătoare dintre Elena Lupescu şi Regele Carol al II-lea: „Este esenţa vieţii mele, este talismanul meu divin, este refugiul meu suprem“ (ברומנית)
  14. ^ De la sustinere la confruntare: Iuliu Maniu – Carol al II-lea (ברומנית)
  15. ^ Camarila regală: Elena Lupescu împotriva lui Puiu Dumitrescu (ברומנית)
  16. ^ BANCA MARMOROSCH, evreul ARISTIDE BLANCK, evreica ELENA LUPESCU si marioneta rege CAROL AL II-LEA (ברומנית)
  17. ^ Războiul nababilor (ברומנית)
  18. ^ Razboiul mogulilor. Afacerea Auschnitt (ברומנית)
  19. ^ „Adeverul“ despre asasinarea lui I.G. Duca (I) (ברומנית)
  20. ^ 1 2 דין רוצחי דוקא, דואר היום, 8 באפריל 1934
  21. ^ „Adeverul” despre asasinarea lui I.G. Duca (II) (ברומנית)
  22. ^ Cărticica de cântece (ברומנית)
  23. ^ Carol II și Mișcarea Legionară (ברומנית)
  24. ^ Corneliu Ciucanu, Dreapta politica romaneasca. Politica si ideologie: 1919-1941, עמודים 117 - 118 (ברומנית)
  25. ^ Ioan Scurtu: Politică şi viaţă cotidiană în România: în secolul al XX-lea şi începutul celui de-al XXI-lea עמוד 168 (ברומנית)
  26. ^ Istoria ultimelor alegeri libere din România de până la revoluţia din 1989 (ברומנית)
  27. ^ Originea şi înfiinţarea Frontului Renaşterii Naţionale (ברומנית)
  28. ^ De ce l-a omorât Carol al II-lea pe Corneliu Zelea Codreanu (ברומנית)
  29. ^ ISTORIA ROMÂNILOR ÎNTRE ANII 1918–1940 (ברומנית)
  30. ^ Dorită de rege, asasinarea lui Corneliu Zelea Codreanu e pusă la punct de Gavrilă Marinescu şi Armand Călinescu (ברומנית)
  31. ^ Comunicatul Parchetului Militar al Corpului II Armată cu privire la uciderea lui Corneliu Zelea Codreanu (30 noiembrie 1938) (ברומנית)
  32. ^ La mormantul familiei Zelea Codreanu (ברומנית)
  33. ^ Ultimatul sovietic din 26 iunie 1940 urmat de ocuparea Basarabiei si Bucovinei – Document (ברומנית)
  34. ^ Carol II și Mihai I - cum au plecat în exil ultimii regi ai României (ברומנית)
  35. ^ Elena Lupescu (באנגלית)
  36. ^ Carol II dead at 59 (באנגלית)
  37. ^ Colecţia Naţională de timbre trece de la Poşta Română în patrimoniul BNR (ברומנית)
  38. ^ Monarhia României pe timbre (ברומנית)
  39. ^ Cel mai scump timbru din lume, Treskilling galben, care s-a aflat la un moment dat in colectia regelui Carol al II-lea, a fost vandut la licitatie (ברומנית)
  40. ^ Comoara filatelica a lui Carol al II-lea (ברומנית)
  41. ^ Carol IANCU, O lectie a istoriei (II) (ברומנית)
  42. ^ [יעקב גלר, "העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה", הוצאת הספר, 2004, עמוד 131 (ברומנית)
  43. ^ [Microsoft Word - document-romana2.doc - ICHR-2004.pdf שורשי האנטישמיות הרומנית, עמוד 21] (ברומנית)
  44. ^ Cultul personalităţii regelui Carol al II-lea (ברומנית)