אופיום להמונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אופיום להמונים הוא מטבע לשון השאוב מהציטטה המפורסמת של קרל מרקס: "הדת [...] היא האופיום של ההמונים".

מופעים מוקדמים של הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בדימוי האופיום בהשאלה בהקשרים שונים נמצא במספר כתבים קודמים לחיבורו של מרקס. בין היתר, ב-"Juliette" של המרקיז דה סאד (1797), ב-"Blüthenstaub" של נובאליס (1798). בגרסה המוכרת יותר מופיע ביטוי זה בתחילת שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, בכתביהם של שלושה סוציאליסטים גרמנים ממוצא יהודי.

הראשון שבהם הוא המשורר והסופר הגרמני היינריך היינה. ביצירתו הידועה "על לודוויג ברנה" (1840), מטיח היינה ביקורת קשה על המהפכן היהודי שהמיר את דתו לנצרות ולבסוף אף בחר להפוך קתולי. "איך ייתכן הדבר?" שברנה נעשה בסופו של דבר קתולי שואל היינה: האם ייתכן כי "נמלט לחיקה של הכנסייה הרומית (הכוונה לנצרות הקתולית) כדי להמם את ראשו הדואב על ידי צלילי העוגב וצלצול הפעמונים? אכן כן", הוא משיב. מיד לאחר מכן מחווה היינה את דעתו על סוד קסמה של הכנסייה הקתולית בעיניי ההמונים המיואשים ועל אופיה של הנחמה שהיא מציעה עבורם. "הקתוליות היא הפרח המקסים-המחריד של תורת הייאוש, שהתפשטותה המהירה בעולם אינה נראית עוד פלא גדול, בהתחשב במצב המבעית-המביך, שבו נמק כל העולם הרומי". היינה מסביר כי בריחתו של "ההמון הגדול" מ"עריצות הקיסרים" אל חיקה של "הדת הנצרנית", נובעת אם כן משתי סיבות מרכזיות: הרצון "להמרות את פי המענים של המטריאליזם השולט" והצורך האנושי הבסיסי "להיפטר בבת-אחת מסבל החיים". לפי היינה, הפניה אל הדת היא אם-כן, דבר טבעי עבור ההמונים המדוכאים שאינם רואים כל מזור לסבלם בעולם-הזה ועל-כן מוצאים נחמה פעוטה באשליה שמספקת להם הדת על הגאולה המצפה להם בעולם-הבא:

Cquote2.svg

בשביל בני אדם, שלאדמה אין מה להציע להם, המציאו את השמים... הידד להמצאה הזאת! ברוכה היא הדת, שטפטפה למין האנושי המתענה כמה טיפות הרדמה מתוקות לתוך הגביע המר, אופיום רוחני, כמה טיפות אהבה, תקווה ואמונה!

Cquote3.svg
– היינריך היינה, כתבים נבחרים, כרך-ב' - פרוזה, מגרמנית: ד"ר יהודה אילוני, תל-אביב, תשנ"ח, עמ': 314.

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1843, פרסם ההוגה הסוציאליסט משה הס, מאמר בשם: "החירות האחת והיחידה!". באותו מאמר מותח הס ביקורת קשה על הפילוסופיה הגרמנית ומקומה של הדת בחיי המדינה המודרנית. כיוצא בזאת הוא לוקח את הדימוי של היינה ומעניק לו תוכן סוציאליסטי מובהק. הס אמנם מכיר ביתרונה של הדת כסם המכהה את הכאב הנורא שנגרם על ידי השעבוד, אותו הוא מוצא כרעה החולה של האנושות. אך יתרון זה הוא בעיניו גם החיסרון הגדול של הדת. לדבריו האמונה הדתית במציאות שאינה בנמצא וההתכחשות למציאות הקיימת, אמנם גואלת את האדם באופן פסיבי, אבל באותו הזמן היא מונעת ממנו מלהכיר את מצבו האמתי ואינה מאפשרת לכל רגש ממשי של חירות לצמוח בקרבו, ובכך למעשה היא מדכאת כל אפשרות להתקומם כנגד הרעות-החולות של האנושות. או בלשונו של הס עצמו:

Cquote2.svg

אכן, הדת יכולה להפוך את ההכרה הנוראה של השעבוד לנסבלת, על-ידי-כך שהיא מרוממת אותה ההכרה, עד שהיא נעשית למוסר-כליות שבו חדל הכאב ו[כך] נעלמת כל תגובה נגד הרעות-החולות – ממש כפי שמורפיום משרת היטב חולים במחלות כואבות. [לשון אחר] האמונה במציאות לא-ממשית[, מזה,] ובחוסר הממשות של המציאות הקיימת[, מזה,] עשויה בהחלט להביא [את האדם/העם] לחוסר-הכרה בהמי, ולגרום [לו] להתפרצות רגשות מאושרים, ועל-ידי-כך לגאול את הסובל [מן הכאב הנורא שבו הוא שרוי, אבל אך ורק] באופן פאסיבי. לעומת זאת, היא ( כלומר, האמונה הדתית), אינה מסוגלת להעניק לו [לאדם/ לעם החולה] את האנרגיה הפעילה, את כוח הגברא ואת הביטחון להתקומם כנגד מזלו-הרע ולשחרר עצמו מן הרעות החולות [של המציאות המדכאת].

Cquote3.svg

[1]Hess Moses, 'Die Eine und ganze Freiheit!', 1843

מסקנתו הקשה של הס לגבי הדת תמצא מהר מאוד את ביטויה המפורסם, במאמר שפרסם כמה חודשים לאחר מכן, שותפו וידידו של הס באותה העת - קרל מרקס.

הציטטה של מרקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קארל מרקס השתמש במטבע הלשון כפולמוס נגד הדת. דבריו לקוחים מחיבור שפרסם בשנת 1844 בכתב עת אשר היה בבעלותו בפריז.[2] את החיבור כתב מרקס כהקדמה לחיבור בשם "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל" (בגרמנית: Zur Kritik der Hegelschen Rechtsphilosophie), שנכתב ב-1843 אך ראה אור רק לאחר מותו.

מרקס ראה בדת מופע של דיכוי רוח האדם, אשר יעלם עם התפתחות התרבות האנושית. הדת הייתה בעיניו מכשיר נוסף של המעמד המשעבד במשך הדורות את העובדים, ובתקופתו כלי אחד מרבים לניצול מעמד הפועלים בידי בורגנים ושוחרי הקפיטליזם לשיטתו, הדת עלולה להרדים את העובדים והמנוצלים מלהאבק לשינוי מצבם, אם הם יראו במצבם גזרת האל.

Cquote2.svg

יסודה של הביקורת כנגד הדת הוא: האדם יוצר את הדת, הדת לא יוצרת את האדם. הדת היא, אכן, המודעות העצמית והתפיסה העצמית של אדם שעדיין לא ניצח עבור עצמו, או שכבר הפסיד את עצמו שוב. אך האדם אינו ישות אבסטרקטית המשתופפת מחוץ לעולם. האדם הוא עולמו של האדם - מדינה, חברה. מדינה זו וחברה זו מייצרות את הדת, שהיא תודעה מהופכת של העולם, משום שהן בעצמן עולם מהופך. הדת היא התאוריה הכללית של העולם הזה, המצאי האנציקלופדי שלו, ההיגיון שלו בצורתו העממית, המגננה הרוחנית על כבודו, התלהבותו, עיצומו המוסרי, משלימתו החגיגית ובסיס הנחמה וההצדקה האוניברסלי שלו. היא המימוש הדמיוני למהות האנושית, משום שהמהות האנושית לא רכשה שום מציאות אמיתית. אי לכך, המאבק נגד הדת הוא באופן עקיף המאבק נגד אותו עולם שניחוחו הרוחני הוא הדת.

הסבל הדתי הוא בו זמנית הבעה של הסבל האמתי יחד עם מחאה נגד הסבל האמתי. הדת היא אנחתו של יצור מדוכא, לבו של עולם חסר לב, כפי שהיא נשמתם של תנאים חסרי נשמה.
היא האופיום של ההמונים.

ביטול הדת בתור אשליית האושר של העם הינו הדרישה לאושרם האמיתי. לקרוא להם לוותר על אשליותיהם בנוגע למצבם פירושו לקרוא להם לוותר על מצב שמצריך אשליות. הביקורת נגד הדת היא לפיכך, בבסיסה, הביקורת כנגד אותו עמק הבכא עבורו הדת היא ההילה.

הביקורת קטפה את הפרחים הדמיוניים שעל השרשרת לא בכדי שהאדם ימשיך לשאת את אותה שרשרת מחוּסָר דמיון או נחמה, אלא כדי שישליך את השרשרת ויקטוף את הפרחים האמיתיים.

Cquote3.svg
– קרל מרקס, Einleitung zur Zur Kritik der Hegelschen Rechtsphilosophie, מתוך העיתון Deutsch-Französische Jahrbücher, עמ' 71, 1844.

מופעים מאוחרים של הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במטבע הלשון נפוץ במאה ה-20 ככלי להעברת ביקורת על מגמות ותהליכים חברתיים, השקפות עולם ועוד נושאים רבים ושונים. במקרים רבים, הפאראפרזות עוסקות בנושאים הקשורים לפילוסופיה המרקסיסטית ולמלחמת המעמדות. להלן מספר דוגמאות ראויות לציון:

  • ציטטה נודעת של סר וולטר ג'יימס, פרמייר אוסטרליה המערבית בתחילת המאה ה-20, היא: "הניצחון הוא האופיום של מעמד הביניים".[3]
  • בשנת 1944, הסופר הבריטי אוולין וו פרסם ביקורת לספר "Faith, Reason and Civilization" של הארולד לאסקי, בשבועון הקתולי הלונדוני "The Tablet", תחת הכותרת: "מרקסיזם, האופיום של ההמונים".[4]
  • מחברת הרומנים האוסטרלית כריסטינה סטיד (Christina Stead) כתבה בספרה משנת 1946, "Letty Fox: Her Luck": "ראדיקליזם הוא האופיום של מעמד הביניים".[5]
  • בספרו האירוטי "Memoirs of Hecate County", שנכתב בשנת 1946 אך נאסר לפרסום בארצות הברית עד 1959 בשל אופיו המיני המפורש, כתב אדמונד ווילסון: "מרקסיזם הוא האופיום של האינטלקטואלים".
  • בשנת 1955, פרסם הפילוסוף הצרפתי ריימון ארון ספר בשם "L'Opium des intellectuels" ("האופיום של האינטלקטואלים").
  • הסופר והפילוסוף הצ'כי מילן קונדרה כתב בספרו משנת 1967, "הבדיחה": "האופטימיזם הוא האופיום של ההמונים".
  • בסרט האמריקאי "!O Lucky Man", משנת 1973, מופיעה כתובת גרפיטי ובה כתוב: "המהפכה היא האופיום של האינטלקטואלים".[6]
  • הסופר הניגרי צ'ינוא אצ'בה כתב בספרו משנת 1987, "קני הנמלים של הסוואנה" (Anthills of the Savannah): "צדקה [...] היא האופיום של בעלי זכויות היתר".[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Philosophische und Sozialistische Schriften: 1837-1850, Berlin, 1961, S. 226-230.  
  2. ^ בכתב עת זה פרסם מרקס באותה שנה גם את חיבורו "לשאלת היהודים".
  3. ^ בשפת המקור: "Getting on is the opium of the middle classes".
  4. ^ בשפת המקור: "Marxism, the Opiate of the People".
  5. ^ בשפת המקור: "Radicalism is the opium of the middle class".
  6. ^ בשפת המקור: "REVOLUTION IS THE OPIUM OF THE INTELLECTUALS".
  7. ^ בשפת המקור: "Charity (...) is the opium of the privileged".